אלימות במשחקי וידאו
אין איסור הלכתי של ממש על צפייה באלימות (אולי בל תשקצו – על דברים מאוסים, ואולי ונשמרת מכל דבר רע). השאלה האם ראוי או לא היא החלטה של מדיניות אישית. לכן אם זו לא אלימות מוטרפת איני רואה בעיה גדולה בזה. יש מחקר שעשה פעם ידיד שלי ממט"ח שמראה ששימוש במשחקים אלימים דווקא מוריד את רמת האלימות, אבל כמובן אין לי מידע בדוק על כך.
חבל לי שאתה נוקט עמדות בשאלות פסיכולוגיות בלי לצטט בכלל את הדעות המקובלות בתחום. עם כל הביקורת כלפי הפסיכולוגיה, עדיין יש למסקנותיה ערך גבוה יותר מתחושות בטן. וכוונתי לאו דווקא לתשובתך הנוכחית. הנה, ראה למשל גם כאן (התגובה האחרונה):
לענייננו, יש קונצנזוס בקרב הפסיכולוגים החברתיים שאלימות מכל סוג שהיא מגבירה אלימות (בניגוד להשערת הקתרזיס), ולפי מחקרים רבים, משחקי וידאו אלימים משפיעים על הצופה וגוררים אותו לאלימות. אין למשחקים כאלו השפעה לטובה.
בקשר למקורות ל"איסור הלכתי", אפשר להביא את דבריו של הרמב"ם בהל' תשובה: "ואל תאמר שאין התשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה, כגון זנות וגזל וגניבה. כשם שצריך אדם לשוב מאלו–כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו, ולשוב מהן: מן הכעס, ומן האיבה, ומן הקנאה, ומן התחרות, ומן ההתל, ומרדיפת הממון והכבוד, ומרדיפת המאכלות, וכיוצא בהן–מן הכול צריך לחזור בתשובה. ואלו העוונות, קשים מאותן שיש בהן מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו, קשה הוא לפרוש. וכן הוא אומר "יעזוב רשע דרכו, ואיש אוון מחשבותיו" ".
אכן אין לי הרבה אמון בתחום הזה, וגם איני מכיר את הדעות המקובלות והלא מקובלות בו (הזכרתי משהו ששמעתי באקראי, אם כי מדובר בבחור רציני. אני מכיר אותו היטב). אבל גם אם כל הדעות היו כמו שאתה אומר, וגם אם היה לי אמון בתחום, עדיין הייתי אומר אותו דבר. יש שכל ישר, ואלימות לא מוטרפת, גם אם היא גורמת לשינוי כלשהו אינה אסורה. כל מיני דברים גורמים לכל מיני תוצאות. אז מה?
יש בפריקת היצר בדרך לא מזיקה תועלת בטווח המיידי. אם אדם מרגיש זעם גדול והוא רוצה לפוצץ מישהו במכות – ברור שעדיף שיפרוק זעמו על 'מאני תבירי' ויירגע.
מטווח הארוך יש לזה מחיר של 'משביעו רעב'. האדם להגיע ל'קתרזיס' מהנה מפעולה אלימה, יחוש צורך לשוב אל החווייה שהסבה לו תחושת שחרור, וכאן נפתח פתח להתמכרות.
טוב יותר, איפוא, שהאדם שפגע בו יצר האלימות, ימצא את הקתרזיס בדברים שהם חיוביים במהותם, שההתרגלות לעשותם מביאה ברכה.
בברכה, ש"צ לוינגר
לרבינו ולשצ"ל –
לא ביקשתי שתאסור על משחקים כאלו. וודאי אני מסכים שגם אם יש קשר בינם לאלימות, זה לא אומר שהם אסורים (כפי שיש קשר בין אלכוהול ואלימות, ואלכוהול לא אסור מכל וכל).
הפריעו לי שני דברים.
1. כאשר דנים בנושא כלשהוא, יש לבדוק מה דעת המומחים בתחום. זה לא אומר שצריך להסכים עימם, אבל צריך להזכיר את דעתם ולהתווכח עימם, לא להתעלם מהם. כאשר יש שאלה מהן התוצאות של התנהגות מסוימת, יש לברר מה דעת הפסיכולוגיה ומה תוצאות המחקרים, ולא לקבוע אפריורית.
2. כבר הערתי שהפסיכולוגיה החברתית קובעת שאין כזה דבר קתרזיס. אין כזה דבר "לפרוק" אלימות. צפייה באלימות לא משחררת אנרגיה חבויה, אלא מעוררת אותה.
אם מישהו מתרגז וחובט בשק אגרוף, הוא לא משחרר את הכעס, להיפך, אחרי האגרוף הוא יבטא עוד יותר כעס אם ירגיזו אותו שוב, גם בטווח הקצר (כמובן שאם "חייבים", עדיף לחבוט בשק אגרוף ולא באדם).
אני לא יודע איזה מחקר עשה אותו "בחור רציני". אני מצטט מה שלמדתי, ואלו מסקנות של הרבה מחקרים רציניים.
רבינו, מה דעתך?
1. כתבתי את דעתי. מכיון שבהלכה די בשכל ישר אין צורך להיזקק לדעות של מומחים, או "מומחים". אני גם לא מתווכח עמם, ולכן אין סיבה להזכירם. אם הייתי כותב בפסקנות שאין שום תוצאה לצפייה באלימות היית צודק. אבל לא כתבתי זאת.
2. אני לא נוטה לקבל את קביעתך על מה ש"הפסיכולוגיה החברתית קובעת" מהסיבות הנ"ל. אבל כאן באמת צריך להכיר יותר.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer