“מילים יכולות להרוג”: מבט על אנטישמיות עכשווית וחופש הביטוי (טור 118)

בס”ד

מבט על האנטישמיות העכשווית

מן המפורסמות הוא שיש לנו בעיה עם אנטישמיות באירופה בשנים האחרונות. היא מונעת על ידי תנועת מלקחיים: המהגרים המוסלמים מגבירים אותה מחד, והימין הקיצוני שמתנגד להם ורודף אותם מחרה מחזיק אחריהם מאידך. ומה על השמאל? הוא עוד יותר אנטישמי ואנטי מדינת ישראל (וכבר עמדו על כך שקשה להפריד ביניהם) משניהם. בדרך כלל מפלגות שמאליות הן אנטי ישראליות, ומפלגות הימין דווקא מזדהות ותומכות יותר בישראל. הימין כמובן מוצג תמיד כקיצוני ואנטישמי ומכחיש שואה (שמעתם פעם על ימין לא קיצוני? לחלופין, על מפלגה שדוגלת באוקסימורון הקרוי “קפיטליזם לא חזירי”?), ודווקא הוא תומך בישראל (או לפחות מגלה עוינות פחותה). טוב, לא לחינם הלך זרזיר אצל העורב אלא מפני שהוא מינו (הרי גם ישראל הכובשת האכזרית היא ימין קיצוני ומסוכן כידוע). הדגמה יפה לכך ניתן לראות בפגישותיו של ח”כ יהודה גליק עם ראשי מפלגת החירות באוסטריה שנערכו לפני כמה ימים. הפגישות הללו זכו כמובן לגינוי מצד שמאל בישראל, שבעצמו לא מהסס להיפגש ולתמוך עם רוצחים ומכחישי שואה פלסטינאים ואנטישמים מדופלמים מה-BDS (שלום עושים עם אויבים, שכחתם?). אבל לא על כך רציתי לכתוב כאן.

דו”ח האנטישמיות

לפני כמה שבועות שמעתי דיווח ברדיו על דו”ח של משרד החוץ שמצביע על עלייה באנטישמיות העכשווית באירופה. נדמה לי שזה ריטואל קבוע. בכל שנה מפרסמים משהו כזה, וככל הזכור לי תמיד אומרים שזה עולה. בדיון שנערך אחרי הדיווח מתברר שעל פי הדו”ח דווקא יש ירידה במספר האירועים האלימים, והעלייה היא במספר ההתבטאויות האנטישמיות ובחריפותן.

פלאי הסטטיסטיקה כבר ידועים. היא מאפשרת לנו להציג בכל שנה עלייה באנטישמיות, כל עוד נבחר להתמקד במדד שעלה מבין כלל המדדים שנבחנו. כבר הזכרתי כאן בעבר שאחת הבעיות בטיעונים שנתמכים במספרים ונתונים היא שהם נשמעים אמינים ומבוססים בעוד שבדרך כלל המספרים לא אומרים הרבה. הם מובאים באופן מגמתי לפי הנחותיו האפריוריות של מי שמשתמש בהם.

אבל גם בזה אין בכוונתי לעסוק היום. הנושא שלי הוא דווקא חופש הביטוי, או היחס בין ההתבטאויות האלימות לבין האלימות הפיסית.

על קורלציה בין אלימות מילולית ופיסית[1]

מרגלא בפומיה דאינשי: “מילים יכולות להרוג”, ורצח רבין יוכיח. האמנם? הבה נניח רק לצורך הדיון שיש קורלציה בין האלימות המילולית (מספר ההתבטאויות וחריפותן) לבין האלימות הפיסית. מה זה אומר? לייבניץ במשל השעונים הידוע שלו אומר לנו לחשוב על שני שעונים על הקיר שמראים כל הזמן את אותה שעה בדיוק. מהו ההסבר למיתאם המופלא הזה? כנראה שעון א גורר אחריו את שעון ב. אבל זה ממש לא הכרחי. ייתכן שדווקא שעון ב גורר אחריו את שעון א. בעצם גם זה לא חייב להיות נכון. ייתכן שיש גורם שלישי שמסנכרן את שני השעונים זה עם זה (למשל השען שבנה אותם, או מרוצת הזמן עצמה: הזמן הוא אותו זמן והשעונים רק משקפים אותו ומראים את השעה).

הוא הדין בענייננו. גם אם נאמץ את הטענה שיש קורלציה בין אלימות מילולית ופיסית, ניתן להציע לכך אחד משלושה הסברים אפשריים:

  • אלימות מילולית גורמת לאלימות פיסית (“מילים יכולות להרוג”).
  • אלימות פיסית גוררת אלימות מילולית.
  • יש גורם שלישי שגורר אחריו עלייה באלימות הפיסית והמילולית כאחד.

מה יכול  להיות הגורם השלישי הזה? למשל, מעשיו של נשוא האלימות (רבין), או אווירה חברתית כלשהי (כעס, תסכול, פחד וחששות), או אולי שניהם, או כל דבר אחר (למשל וירוס שאחראי לשתי התופעות).

האם יש לדיון הזה השלכה מעשית? בהחלט כן. השאלה האם להגביל את חופש הביטוי ברשת כדי למנוע אלימות פיסית. ההשלכה הזאת שנראית לכה רבים מאתנו מובנת מאליה, ממש אינה מובנת לי מאליה. רק אם הסבר א הוא הנכון יש טעם לאסור ולמנוע התבטאויות אלימות ברשת. לפי שתי ההצעות האחרות אין לכך משמעות. אולי יש טעם למנוע את ההתבטאויות הללו כי הן עצמן פוגעות באנשים, אבל אל לנו לצפות שזה יבלום את האלימות הפיסית. ספק בעיניי האם נכון וראוי לפגוע בחופש הביטוי ללא תועלת ממשית ומוחשית (חשש סביר לאלימות פיסית. ראה להלן).

האם יש קורלציה כזאת?

כל זה נאמר בהנחה שאנחנו אכן מקבלים את קיומה של קורלציה בין שתי התופעות הללו. אני כלל לא בטוח בזה. כך למשל הדיווח הנ”ל על אלימות אנטישמית באירופה יכול להוות הדגמה טובה למכניזם הפוך. הוא מצביע על כך שיש ירידה במספר המעשים האלימים ועלייה בכמות ובחריפות של ההתבטאויות האנטישמיות. הרי לנו שמילים דווקא לא הורגות. אין קורלציה בין התופעות (ואולי אפילו יש קורלציה הפוכה ביניהן).

כמובן אפשר לטעון שמצב החירום הביטחוני באירופה, המודעות לתופעה והפעילות המשטרתית האינטנסיבית שם הן שגורמות לירידת המעשים האלימים (התבטאויות קשה יותר לעצור), ולכן אין מכאן סתירה לטענה שמילים יכולות להרוג. האלימות המילולית אמנם גורמת לעלייה באלימות הפיסית, אבל הפעילות המשטרתית בולמת זאת.

ודאי לא תתפלאו לשמוע שזה היה ההסבר שהוצע לתופעה בראיון הנ”ל ברדיו. כלומר ההנחה שהיתה מובנת מאליה הן למראיין והן למרואייניו היא שמילים הורגות, והשאלה היא רק למה כאן זה לא קורה. אבל על כך בדיוק נאמר שלא ננעלו שערי התירוצים. ברור להם כי חייבים להיות לכך הסברים מקומיים כלשהם, ובלבד שלא ייפגע עיקר האמונה שמילים אכן יכולות להרוג.

אז האם באמת מילים יכולות להרוג?

מדברינו עד כאן עולה שהטענה שמילים יכולות להרוג רחוקה מלהיות מובנת מאליה. כדי לבחון אותה עלינו לבדוק האם בכלל יש קורלציה בין אלימות מילולית ופיסית. אם לא, יש לשלול את הטענה הזאת על הסף. אבל גם אם יש קורלציה כזאת, עלינו לעשות רגרסיה כדי לקבוע מה משלושת ההסברים שהובאו למעלה עומד בבסיסה. כאמור, רק הסבר אחד מתוך השלושה (הסבר א) תומך בטענה שמילים הורגות.

אם כן, הטענה שמילים הורגות היא בגדר “ספק ספיקא”, כשהספק השני הוא בין שלוש אפשרויות שונות. ובכל זאת, כפי שהדגמתי למעלה, בשיח הציבורי שלנו קשה למצוא מישהו שמוכן להטיל ספק בדוגמה הדתית הזאת. הטענה ש”מילים יכולות להרוג” היא עיקר האמונה הי”ד (=ה’ יקום דמו J).

השלכות משפטיות

היועץ המשפטי לממשלה ושופטים שמגיע לפניהם מקרה של אלימות מילולית מול הערך של חופש הביטוי צריכים להחליט האם יש וודאות קרובה לאלימות פיסית. רק במקרה כזה יש הצדקה לפגוע בחופש הביטוי שהוא זכות חוקתית אצלנו. לפי מה הם עושים את הבדיקה הזאת? יש להם נתונים כלשהם? או שמא, כפי שאני חושד (אנדרסטייטמנט), רק החריפות של הביטויים והאווירה החברתית כשלעצמה הם המדדים שקובעים? כפי שראינו למעלה, המדדים הללו רחוקים מלהיות משביעי רצון.

האם לא שווה לבדוק פעם את העניין בצורה מסודרת? אולי עשו זאת ואני לא יודע, אבל דומני שאם אני לא יודע גם רבים אחרים (כולל השופטים, היועץ וכל מלומדי הרדיו) לא יודעים. וגם אם עשו זאת, כבר הבעתי למעלה את דעתי על “נתונים” ו”מחקרים” מסוג זה. אפריורי הייתי מטיל ספק רב עד כמה הם אמינים. בכל אופן, קשה להצדיק פעולה שמגבילה את חופש הביטוי בלי שערכנו בדיקה מסודרת. יש כאן ודאי פגיעה בחופש הביטוי וספק חשש לאלימות פיסית ופגיעה באנשים. מקובלנו מרבותינו שאין ספק מוציא מידי ודאי.

מילים מונעות הרג

בהיעדר בדיקה שיטתית (לפחות כזאת שמוכרת לי), ארשה לעצמי להעלות עוד אפשרות, או להציע עיקר אמונה הפוך: מילים דווקא מונעות הרג. רצוני להציע שאולי חופש הביטוי אינו רק ערך כשלעצמו כפי שהנחנו עד כה, אלא יש לו אפילו תרומה חיובית למניעת אלימות פיסית. אני מתרשם שאם נותנים לאנשים לפרוק את זעמם ברשת ובצורות מילוליות שונות, הדבר דווקא עשוי להביא לפירוק המתח והנמכת פוטנציאל האלימות שאחרת עלול היה להתפרץ בצורות חמורות יותר. במקום להרביץ ולירות אפשר לקלל. אגב, לפני כמה ימים שמעתי המלצה מעניינת של מדריכת ספורט ותיקה שאם מישהו חש קושי בריצה שיגדף ויקלל נמרצות (רצוי בערבית ולא בלשון הקודש כמובן). בדוק ומנוסה. אמנם כאן הגידוף מיועד להמריץ ולא בהכרח לפרוק מתחים, אבל אני חושב שאנשים רבים חווים את העניין שאלימות מילולית מאפשרת קתרזיס שפורק את פוטנציאל האלימות הפיסית.

האם רצח רבין לא מוכיח שאני טועה? לכאורה שם חוזרים ומסבירים לנו שוב ושוב שמילים הביאו לרצח. אני לא רואה בדל ראיה לכך. האלימות המילולית יכולה להיות תוצאה של האגרסיות ולא הגורמת להן, ויכול גם להיות גורם שלישי שיצר את שתי התופעות. האם לא ייתכן שגם אם היו בולמים את האלימות המילולית הוא היה נרצח, ואולי אפילו עוד קודם לכן? כאמור, האפשרות להפגין ולגדף ולהוציא את הזעם הכבוש החוצה יכולה להיות בעלת ערך למניעת אלימות. זה כמובן לא טיעון הכרחי, אבל גם הטיעון ההפוך אינו הכרחי. כאמור, חובת הראיה היא על מי שבא למנוע את חופש הביטוי (אין ספק מוציא מידי ודאי).

הערך המניעתי של חופש הביטוי

גם אם נאמץ משום מה את המסקנה העובדתית שמילים עלולות להרוג, יש ערך מניעתי במדיניות שמאפשרת אלימות מילולית וחופש ביטוי. אם אנשים שותקים אתה לא יודע מה שבליבם. הם מגדפים בחדרי חדרים ואתה לא יודע שמתבשל שם פוטנציאל לאלימות פיסית. לעומת זאת, אם מאפשרים להם להתבטא ניתן לראות ולאבחן האם יש פוטנציאל לאלימות מסוכנת והיכן.

השלכה לעולם הדתי[2]

הדבר דומה בעיניי למדיניות הדתית ששוללת עיסוק בשאלות ובספיקות. גם שם יש הנחה שעיסוק כזה עלול להביא אנשים לכפירה ונטישה של האמונה והמחויבות הדתית. וגם שם אני לא בטוח בכלל שזה הכרחי. למעשה אני די בטוח שלגבי חלק מהאנשים המצב הוא הפוך בתכלית. דווקא אוורור הספיקות והדיון הפתוח בהם יכול למנוע את הנטישה. זאת מעבר לעצם הערך של מחשבה חופשית וקבלת החלטות אוטונומית ומעבר לערך של חופש הביטוי כשלעצמו. הגבלת חופש המחשבה והדיבור במקרים רבים לא באמת מועילה.

בחזרה לנתוני דו”ח האנטישמיות

הנתונים בדו”ח הנ”ל לכאורה מצביעים על אנטי קורלציה כזאת. ראינו שם שיש עלייה בביטויים אנטישמיים וירידה באירועים של אלימות פיסית. אין צורך לומר שגם זה כמובן לא מוכיח את טענתי, אבל לפחות מאשש את היתכנותה. ייתכן שהאוורור המילולי של האלימות הפחית את הצורך באלימות פיסית, ואז זהו ביטוי לצדקת עמדתי. אמנם ייתכן כמובן שהעובדה שפעילות משטרתית דיכאה את האלימות הפיסית הביאה לירידה באלימות הפיסית והותירה את זו המילולית ברמתה. למעשה ייתכן שהפעילות הזאת דווקא היא שהביאה לעלייה באלימות המילולית שהתפרצה בדרכים שנותרו לה (וגם אז אין יחס של גרימה בין המילולי לפיסי אלא להיפך). וייתכן גם שזה סתם מקרי (צריך לראות האם העלייה היא ברורה ומובהקת, ומה קרה בשנים אחרות).

[1] על משל השעונים וקורלציות בכלל כבר כתבתי כמה פעמים. ראה למשל כאן.

[2] ראה על כך בטור 6 על חופש הביטוי ו”לא תתורו”.

47 תגובות בנושא ““מילים יכולות להרוג”: מבט על אנטישמיות עכשווית וחופש הביטוי (טור 118)

  1. מיכי מאת

    אולי תתפלאו אבל למרות מה שכתבתי אני ממש לא אוהב קללות. אפילו ביטויים ירודים קצת מקפיצים לי את האוזניים. ובכל זאת, אני לא מתאפק מלהעלות כאן את הפוסט היפהפה (וקצת דוחה) שכתב מאור זגורי:
    https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-4701412,00.html
    אני חושב שהוא עשה את זה הרבה יותר טוב ממני. אני חייב גם להוסיף שלמרות הקללות המעצבנות, יש לו שפה ויכולת התבטאות וכתיבה מאד מאד מרשימות. זה כשלעצמו מעורר מחשבה.

    המכתב שזגורי קיבל מזכיר לי את הסיפור בן האלמוות על מו”ר הרר”מ טוויין, שקיבל מכתב נאצה מאחד מקוראיו, ובו מילה אחת: “אידיוט”. טוויין מיד ענה במכתב משלו: “כבר קיבלתי מכתבים ללא חתימת הכותב, אבל מימיי לא קיבלתי מכתב עם חתימה בלי טקסט”. (מעניין מה היה שם הנמען על המעטפה של מכתב התשובה?)

    תודתי לקורא של האתר בשם אלון ששלח לי את הלינק הזה.

    1. david

      העובדה שיש אפשרות להטיל ספק בכל קשר בין שתי תופעות לא מחייבת לעשות זאת.
      (אני מסתכן בגודווין, אבל מה לעשות – זו דומא לא רעה לעניין) היטלר החשיב מאד את התעמולה והרטוריקה האנטישמית ככלי להתססה נגד היהודים, והפקיד כוח רב בידיו של גבלס כדי להשקיע בכך. כפי שמסתבר לכל בר דעת, התעמולה הזו הגבירה את האלימות ועלתה בחייהם של יהודים רבים ולא להיפך.
      גם פרעות תרפ”ט מיוחסות על ידי הסטוריונים להסתה של המופתי חאג’ אמין אל חוסייני. אפילו בימים אלו, כאשר מדי פעם מסגד אל אקצא עולה לכותרות והנאומים במסגדים מתלהטים – יוצאים ההמונים לרחובות. כך שהההנחה שיש קשר בין הסתה לאלימות לאלימות עצמה נראית סבירה בהחלט, גם אם “סבירה בהחלט” היא לא וודאות מוחלטת.

    2. מיכי מאת

      דווקא כן מחייבת. התכוונת אולי שלא מחייבת להסיק מסקנה. נכון, לא את זו ולא את היפוכה. אבל ברגע שמשהו לא מוכח מעצם הגדרתו הוא אכן מוטל בספק.
      מעבר לזה, אני הטלתי כאן ספק מנומק. וכפי שכתבתי, השיקול שאין ספק מוציא מידי ודאי משית את נטל הראיה על מי שטוען שהסתה הורגת.
      אגב, כמובן יש לחלק בין סוגי הסתה. כשמשתלחים במישהו זה לא בהכרח גור לאלימות כלפיו. כשקוראים להרוג אותו אז סביר שכן. המקרים שהבאת שייכים בד”כ לקטגוריה השנייה.

  2. פיל

    תודה רבה על הפוסט.
    [
    א. הדיון מסתמך על נקודת ההנחה שאין לאסור מה שמכונה ‘אלימות מילולית’ (בגלל ערך ‘חופש הביטוי’ המקודש ) אלא אם כן ישנה סיבה טובה (=היא מובילה לאלימות ‘פיסית ומוחשית’).
    אבל ההבחנה בין אלימות מילולית ל’פיסית ומוחשית’ נראית לי מלאכותית. מה שצריך לעניות דעתי להגביל את חופש הביטוי היא עצם הפגיעה בזולת ולא האופן שבו היא מתבצעת.
    ההבחנה שהתקבעה בין סוגי אלימות מותרים לסוגים אסורים מביאה לתוצאות שנראות בעיני אבסורדיות. כך למשל מקובל בחברה שמותר לבזות אדם בשידור חי ברדיו למרות שאין צל של ספק שדבר כזה פוגע פי אלף יותר מלהנחית עליו סטירה מצלצלת. למה זה מותר? אני מובן שהקו המפריד בין אלימות פיסית למילולית הוא מקום נח להעביר בו גבול אבל נראה לי שלעתים קרובות רב הנזק של ההבחנה הזו על התועלת שבה.

    ב. מחקרים שמתבססים על איסוף נתונים – כפי שאתה כותב – בדרך כלל (ויש שיאמרו תמיד) חושפים רק קורלציה. לאיזו חקירה אתה מצפה שתראה קשר סיבתי בין אלימות מילולית לפיסית?
    על פניו, אפריורית נראה לי ברור שלדיבור אלים וגס קיימת השפעה סיבתית *כלשהיא* על פגיעה בזולת מסוגים אחרים. השתכנעתי שייתכן שיש לו גם השפעה ‘משחררת לחצים’ ולא רק מגבירה אבל קשה לי מאד להאמין שההשפעה המרסנת עולה על ההשפעה המגבירה.
    עמדה אפריורית כזו באמת תגרום לי לפרש נתונים סטטיסטים באופן שיתיישב עם ההנחות האלו ואני לא רואה בכך פסול. השאלה שיש לשאול היא האם אכן מוצדק לאסור כל דבר שיכול בעקיפין לגרום לאלימות. אני חושב שלא. אבל כאמור – לדעתי ישנה סיבה טובה מספיק לאסור אלימות מילולית בזכות עצמה.

    1. מיכי מאת

      א. אתה חוזר על מה שכתבתי. הרי כתבתי בפירוש שניתן לאסור אלימות מילולית בגלל הפגיעה שהיא עצמה גורמת ולא בגלל שהיא מוליכה לאלימות פיסית. ובכל זאת, כשעומד מולה חופש הביטוי והערך המניעתי אני חושב שיש הבדל בין הדברים. ובוודאי כשמביאים את הנימוק שמילים הורגות שמניח שהאלימות המילולית מביאה לאלימות פיסית, ועל כך ערערתי כאן.
      ב. ניתן לעשות מחקר שיאתר גם את כיוון הקורלציה. העובדה שבמקרים רבים לא עושים זאת נובעת או מבורות או משטחיות או מכך שלפעמים זה באמת קשה.
      לסיום אחזור שוב על מה שכתבתי בתגובה כאן למעלה, יש להבחין בין ביטויים אלימים שקוראים ישירות לפגיעה לבין ביטויי השמצה ועלבון.

    2. פיל

      קשה לי מאוד להבין איך אפשר לפקפק בכך שאלימות מילולית עשויה להוביל לאלימות פיזית. זו הנחה שהייתי אכן מקבל כמובנת מאליה עוד לפני שבחנתי נתון אחד.
      אני חושב שקשה מאוד יהיה להגן על הטענה שאין כלל השפעה סיבתית כזו.

      מחקרים שמאתרים את כיוון הקורלציה מבוססים בדרך כלל על ההיסק להסבר הטוב ביותר. במקרה זה קשה לי להעלות על הדעת מחקר שיגרום לי לחשובי שלפי ההסבר הטוב ביותר לא קיימת כלל השפעה סיבתית מדיבור אלים למעשים. אבל אולי הדמיון שלי מוגבל…

    3. מיכי מאת

      טענתי אינה שאלימות מילולית לא עשויה להוביל לאלימות וגם לא שאין כלל השפעה סיבתית ביניהן (שוב חסכתי לך שימוש בדמיון. לא צריך לדמיין את הטענות הללו, שכן לא הן נושא הטור שלי). מה שטענתי הוא שלא בהכרח אלימות מילולית מובילה לאלימות והבאתי כמה נימוקים לכך שיכול להיות לה אפקט ממתן מכמה אספקטים (וגם אותם לא צריך לדמיין אלא פשוט לקרוא).
      אתה יכול להסכים לנימוקים שכתבתי או לא, אבל איני רואה מדוע נחוץ כאן דמיון.

      לפחות ברמה העקרונית לא מסובך לבדוק את כיוון הקורלציה. למשל אפשר לבחון שינויים ברמת האלימות אחרי שמגביהים את רף האיסור על פרסום דברי אלימות ברשת ובתקשורת. כאן מודגמת לא רק קורלציה אלא גם הכיוון שלה הוא ברור. הנה עוד סיוע להתגבר על חסכי דמיון.

      (סליחה שנתפסתי לדמיונות, אבל הם חזרו לא מעט בדבריך ולא הבנתי מה הם עושים שם 🙂 )

  3. אריאל

    תודה על הטור
    אני חושב שהקישור בין אלימות מילולית לפיזית הוא יותר מבחינת “מרעיבו- שבע ,משביעו-רעב ”
    אולי אלימות מילולית משלהבת את היצר (יותר כמו דמגוגיה )
    בעוד ששאלות כפירה הם חשיבה (רטוריקה)
    אלו שתי מערכות שונות .
    אין שום בעיה להעלות שאלות שיש בהם כפירה. אבל להסתובב כל כיום ולהגיד “אלוהים מת ” “מי צריך את הדת הזו ” וכו זה פשוט דמגוגיה .
    לא נשמע לי מופרך שאחד כזה יצליח להדיח את חבריו לחטוא במשו שאם הם יחשבו עליו אחכ הם יצטערו עליו..

    1. מיכי מאת

      אכן. אבל אפקט האוורור קיים בשני המקרים.
      להסתובב ולומר זה לא כמו להעלות שאלות שמטרידות אותך. יש הבדל בין הסתה לבין העלאת הטענות עצמן.
      ברור שזה יכול להשפיע על אחרים, אבל לא בהכרח כהסתה אלא בגלל שאנשים באמת ישתכנעו בטיעונים. מאידך, עליו עצמו או אחרים שמסופקים כמוהו זה יכול לאוורר ולאפשר מתן תשובות.

  4. יואב

    התירוץ שבגללו אוסרים אלימות מילולית הוא הסתה. כלומר, תגדף כמה שתרצה, אבל אל תעודד אחרים לפגוע פיזית.
    לכן, גידוף לשם פריקת מתחים, כמו קהל מופרע במשחק כדורגל, הוא מותר, לצערי. אך הסתה אסורה. אני בהחלט יכול לראות קשר סיבתי בין עידוד אלימות, למימוש שלה ע”י אחר.

    מה שעדיין חידה בעיני, הוא המושג הסתה לגזענות. לומר אמירות גזעניות זה אמנם מאוד לא מנומס, פוגעני, ופעמים רבות לא נכון, אבל מדוע זה שונה מקללות אחרות? אבל גם זו שאלה שאסור לאשכנזי כמוני לשאול בימינו.

    1. מיכי מאת

      מסכים (וכתבתי זאת למעלה). הפיסקה השנייה שלך מדגימה את ההבחנה בראשונה.
      אגב, אם גזענות היא עצמה בעייתית (לא רק מחשש לאלימות) – אפשר להבין את המושג הסתה לגזענות.

  5. י.ד.

    מאור זגורי הוא קינג עולם בסדרה המופתית של זגורי אימפריה. ופעם ברעיון הוא הסביר שהמוטו של הסדרה הוא כנראה הנחה מרוקאית אנטי אשכנזית מתייפייפת שאמירת האמת חשובה יותר מפגיעה ברגשות. וכשחושבים על זה זו גישה בריאה יותר מהחשש להעליב המצוי במערב.
    לפעמים דיבור ישיר גורר שפה ציורית מאד שהגבול בינה ובין ניבול פה הוא מאד דק.

    1. מיכי מאת

      רק אעיר על הקורלציה שהצגת בין מזרחיות לבין ישירות. אני כופר בזה. להיפך, יש אשכנזים שחשוב להם מאד לומר את האמת באופן ישיר ובלי להתייפייף, גם אם עושים זאת במילים עדינות (הייקה’ס). לעומת זאת, יש מנטליות אצל מזרחים רבים להסתיר בגלל חוסר נעימות.
      לסיכום, חשוב להבחין בין שימוש בלשון בוטה לבין ישירות ואמירת אמת. זה ממש לא אותו דבר. כשזגורי מתייחס למקצועה של אמא של הדג שהכינה אמא שלו הוא לא מתכוין לומר לה את האמת בפנים. זו רק צורה גסה ובוטה לשבח את הדג באיפכא מסתברא (אפשר לעשות זאת גם כשהדג על הפנים, ולכן אין לזה ולאמירת אמת מאומה. ותליא במחלוקת ב”ש וב”ה סוף גיטין, לגבי כלה נאה וחסודה או כלה כמות שהיא).

    2. וכדעת בעל ההילולא שאמירת אמת דוחה אף פיקו"נ

      דבר בעתו מה טוב, הלא היום ל’ בשבט, יום פקודתו של רבנו עמנואל קאנט נבג”מ, שהורה שיש לומר את האמת אפילו כשרוצח שואל על אדם כדי להרגו. ברם,אנו שזכינו לקבל תורה, קיבלנו לפניה גם את המחוייבות גם לדרך ארץ, ולהקפדה על דרכי שלום ועל כבוד הבריות, ונאסר עלינו להלבין פני חברינו, וגם כשיש צורך להוכיחו יש לעשות זאת בעדינות כדי שלא נישא עליו חטא, וכן הוזהרנו מלשון הרע ורכילות אף על אמת ולשפוט בצדק את עמיתנו, כדי שנזכה לקיים ‘והאמת והשלום אהבו.

      בברכה, ש”צ לוינגר

  6. בדרכו של ה'קדושת לוי' ולמעלה הימנו (לרמד"א9

    בס”ד א’ דראש חודש אדר תשע”ח

    זכינו שרמד”א הולך מחיל אל חיל בדרכו של רבי לוי יצחק מברדיטשב ולמעלה הימנו, שמלמד זכות אף על האנטישמים שלא ברור שדברי השנאה שלהם מהווים ‘אשם תורם’ היוצר אוירה המלבה אלימות. ודפח”ח.

    יש להוסיף שהאנטישמים מקיימים בשנאתם את ערך המחוייבות להלכה, הלא היא ההלכה בידוע שעשו שונא ליעקב, ושנאתם התהומית אף מביאה לנו תועלת בהזכירה לנו שיהודים אנחנו ושמקומנו בא”י ולא בין הגויים.

    לא בכדי יש להתבסם ‘עד דלא ידע בין המן למרדכי’, שהרי שנאתו של המן אף היא תורמתלנו שלא נשכח את זהותנו וייעודנו להיות עם ה’ ולא להתבולל בין הגויים.

    בברכה, ש”צ לוינגר

    לגבי ההערה שהאנטישמיות גוברת אף שמקרי האלימות פוחתים, יש לומר שהאלימות פוחתת מכיוון שהגברת המודעות לסכנה מביאה את השלטונות במדינות מתוקנות להגברת השמירה ואכיפת החוק, ומוראה של מלכות שומר שהשנאה לא תגלוש לאלימות.

    זה בטווח הקצר, אך בטווח הארוך עלולה הסתה מוגברת לשנאה להפוך לנחלת הרבים ואז עלולים גם השלטונות להצטרף לשנאה או לכל הפחות לנהוג כלפיה באדישות. כך שיש חשש כבד שהירידה במקרי האלימות היא זמנית בלבד.

  7. אהרן

    שלום הרב,
    בפסיכולוגיה חברתית יש תיאוריה שעוסקת ב’קיטוב קבוצתי’ – Group Polarization. התיאוריה אומרת שקבוצה תאמץ החלטה קיצונית יותר, מן הממוצע שיתקבל משקלול סך ההחלטות שכל יחיד יקבל.
    תיאוריה זו נבדקה באמצעות מחקרים, וניתנו לה מספר הסברים.

    לפי תיאוריה זו, כאשר מתגבשת קבוצה במסגרת פיזית או וירטואלית (בדף פייסבוק למשל), והיא עוסקת במסרים אלימים, היחיד שנכנס אליה בגלל השתייכותו הראשונית, יהפוך לקיצוני יותר בדעותיו מכפי שהיה מלכתחילה.
    למשל, ימניים שתמכו באלאור אזריה והתגבשו לקבוצה שתמכה בו וגינתה את מערכת המשפט, יהפכו עם הזמן לקיצוניים יותר ויותר מכפי שהיו בתחילה, ואולי יתקפו את הרמטכ”ל.

    לכן לדעתי, עד כמה שהתיאוריה הזו נכונה, יש להגביל הפצת דעות אלימות, כי הן גורמות להתלכדות של אנשים אלימיים שיהפכו אלימים יותר, ויעברו מאלימות מילולית לאלימות פיזית.

    1. מיכי מאת

      ראשית, אני בכלל לא בטוח שאתה צודק.
      1. מפני שגם אם תאסור את הביטויים האלימים באינטרנט האנשים ביניהם עדיין מדברים. בד”כ כשיהיה אסור לומר דברים הם ייצאו במישור האישי באופן קיצוני יותר בגלל התסכול ותחושת הרדיפה.
      2. מעבר לזה, גם אם האלימות המילולית אכן תגביר את עוצמתה עם הזמן, אתה מניח שזה יתורגם לאלימות פיסית, אבל בזה גופא אנחנו דנים. יש כאן הנחת המבוקש.
      אבל אפילו נניח שאתה צודק (וכאמור אני לא בטוח בזה), מה עם השיקולים ההפוכים שהעליתי בפוסט: הערך המניעתי וחשיבות האוורור של האגרסיות. והערך של חופש הביטוי.

    2. יכולות להיות כמה סיבות להחמרת השנאה וגלישתה לאלימות (לאהרן9

      בס”ד א’ באדר ע”ח

      לאהרן – שלום רב,

      פריצתה של אלימות פיזית לא באה בבת אחת. לאדם יש עכבות טבעיות העוצרות בעדו לגלוש למעשים קיצוניים, אם החשש מהסתבכות פלילית ואם עכבות מסוריות שונות השנאה פורצת ומתפתחת לאלימות כשיש ניצוץ הפורץ את המחסומים.

      זה יכול להיות אפקט העדר שהזכרת, שאדם שרואה רבים מסתערים, ‘תופס אומץ’ ומסתער איתם. זה יכול להיות משבר מדיני או כלכלי חמור, שבו הייאוש מביא לפריצת העכבות, כפי שהנאציזם התפרץ אחרי המשבר הכלכלי העולמי שהיה בשנות העשרים והשלושים. במשבר קשה פרצו כל זרעי השנאה שהתפתחו במשך מאות שנים. –

      לזרעי שנאה הנוצרית המסורתית ליהודים ‘רוצחי האל’, שהצטרפה לשנאה שליבתה הלאומנות הגרמנית של המאה ה-19, שהצטרפה לשנאה שטיפחו פילוסופים גרמנים ל’מוסר העבדים היהודי-נוצרי (עליהם כתב אבי פרופ’ דוד שמואל לוינגר ז”ל בספרו בהונגרית ‘נביאיה של גרמניה’, בודפשט 1946, ראה בערכו בויקיפדיה). וכשיש משבר המביא לייאוש קיומי ויש קבוצה חזקה המסיתה – פורצים כל זרמי השנאה ל’צונאמי’..

      לפיכךצודק אתה, שאין להקל ראש גם בשלבים המוקדמים – ליבוי שנאה ואלימות מילולית – וכפי שבשריפה אחראי מי שהדליק את האש שהיה חייב להיות מודע לאפשרות שתבוא רוח שתלבה את הניצוץ לשריפת ענק.

      בברכה, ש”צ לוינגר

      גורם נוסף העשוי ללבות יצרי שנאה לאלימות הוא האלכוהול. זו אחת הסיבות שהפרעות הקשות אירעו דווקא בארצות הנוצרים ובימי אידיהם, כאשר דברי הבלע של הכומר בכנסיה חברו לאדי האלכוהול והיו לפוגרום. אצל המוסלמים שדתם אוסרת להם לשתות יין, היו הרבה פחות התפרצויות של פרעות.

    3. ולגבי 'חופש הביטוי'

      יכול מאד להיות שברמת ההתערבות השלטונית קשה לעצור ‘אלימות מילולית’ שכן הדבר יכול להביא לחסימת ביקורת לגיטימית, או לאכיפה בררנית.

      עיקר המאבק באלימות מילולית צריך להיות חינוכי-חברתי, מלבד תוכחה חריפה נגד האלימות המילולית, יכולים וחייבים מנהיגים בעלי השפעה על דעת הקהל, להראות דוגמא אישית שאפשר לחלוק ולבקר ביקורת נוקבת בלי לגלוש למחוזות של ביזוי אישי. מי שיהיה נאה דורש ונאה מקיים, וביקורתו תהיה עניינית – יוכל להשפיע בכיוון של טיהור האוירה ויצירת תרבות ויכוח בריאה.

      בברכה, ש”צ לוינגר

    4. אהרן

      אני לא מסכים עם תשובתך.

      1. כתבת שהאיסור על פרסום אלימות מילולית בפייסבוק אינו יכול לפתור לחלוטין את בעיית ה’קיטוב קבוצתי’ – Group Polarization שהעליתי, כי עדיין ניתן להתאסף פיזית ולהחליף רעיונות בעל פה.

      תמיהני, וכי אם לא ניתן לפתור בעיה באופן מלא לא נפתור אותה באופן חלקי?

      2. לא הבנתי למה זו הנחת המבוקש. אחר שטענתי כי הקיטוב הקבוצתי מביא להחרפה של הדעה הרווחת, ממילא מסתבר כי כל יחיד עשוי להחמיר את האלימות שלו. ולכן מי שעמד קרוב לגבול שבין אלימות מילולית לפיזית, צפוי לעבור אותה, כאשר הוא יהיה חלק מקבוצה.
      זאת בהנחה שאלימות מילולית ופיזית נמצאים על אותו רצף, על אותה סקאלה. האם לא תסכים לכך?

      3. לא התנגדתי לערכים שהעלית בסוף, ולא המעטתי בחשיבותם. הבחנתי רק בחשש שהוכח, לדעתי. (אני מניח שקיימים מחקרים ממוקדים יותר בנושא).

      4. ב’בחדרי חרדים’ התפרסם כעת שקיצוני ירושלים ארגנו טקס המוני בו הם שרפו עשר פאות, מתוך התנגדות ומחאה נגד הפרצה החמורה. לכל פאה הוצמד שם של אחד מבני המן, ובמעמד אמרו ברוב עם ‘לשם יחוד’ מיוחד, וכיוון שהייתה זו ‘עת רצון’ ביקש כל משתתף את בקשותיו האישיות בתפילה חרישית.
      במאמר דעה נכתב כי יש חשש שריפת הפיאות תוביל לאלימות פיזית.
      והנה עוד ידיעה מכיכר השבת: קמפיין הפחדה בסגנון דאעש בבני ברק: “נשים עם פאות – יישחטו” – אחד העלונים מספר בסוף השבוע על חלום שהפתיע במקביל עשרות אברכים ליטאים מקרית ספר. “37 אברכים חלמו בלילה אחד שראו את רחל אימנו מראה להם איך במלחמה הקרובה שוחטים את כל הנשים שהולכות בפאה נכרית וכ”ו. ועוד עשרות אנשים ברחבי הארץ חלמו ככה”
      האם בעיניך לגיטימי לנהל מסע יח”צ בצורה כזו?

    5. מיכי מאת

      1. לא אמרתי שפתרון חלקי הוא חסר ערך, אלא שפתרון חלקי פחות דוחה את השיקולים האחרים. בשלמא אם היה כאן פתרון מלא אז חופש הביטוי נדחה. אבל כשהוא חלקי, ובעצם ספק אם בכלל יש כאן פתרון ואפילו חלקי (שהרי יש את שיקולי האוורור והשאר שעלולים להגביר את הבעייה), אז ערך חופש הביטוי פחות נדחה.
      2. אתה מניח שיש רצף בין אלימות מילולית ופיזית שיש גבול, וכשמתקדמים במילולי מגיעים לפיזי. זו הנחת המבוקש, שהרי על זה גופא הוויכוח. ייתכן שאלימות מילולית דווקא מפחיתה את הסיכוי לאלימות פיסית.
      3. החשש הזה לא הוכח ולא מידי. הסברתי בדבריי מדוע יש עליו כמה פירכות.
      4. לא נראה לי סימפתי וגם די מטומטם, ועדיין אני לא יודע אם זה מגביר את הסיכוי לאלימות לעומת דיבורים בתוך החברה החרדית שלא יוצאים החוצה. הן מבחינת האוורור והן מבחינה מניעתית.
      אזכיר שוב את מה שכבר כתבתי כאן שיש לחלק בין הבעת עמדות בביטויים אלימים לבין הסתה (קריאה מפורשת או אפילו מרומזת למעשי אלימות). זה לא אותו דבר.

  8. יוסף ל

    לגבי רצח רבין, פייגלין כבר טען אז בספרו ׳במקום שאין אנשים׳ שהשתקת ההפגנות וחוסר האפשרות לבטא מחאה בלתי אלימה בימי אוסלו (ראה שם בספר בהרחבה) יצרה אצל קיצונים (שבלי קשר נמצאים בכל אוכלוסייה) את הצורך לבטא את המחאה גם בדרך אלימה, מה שהוביל לרצח.

    1. האומנם נחסמה אפשרות המחאה החוקית? (ליוסף ל'')

      בס”ד עש”ק דבר אל בני ישראל תשע”ח

      אכן נחסמה פעילותו של פייגלין בחסימת הכבישים שיש בה עצמה צד של אלימות, אך קמפיין המחאה שהובל ע”י ראש האופוזיציה בנימין נתניהו, ופעל רק בדרכים חוקיות, הפגנות ומחאות בתקשורת ובכנסת – פעל ועשה פרי. תמיכת הציבור בראש הממשלה צנחה לשפל והיה צפוי שבבחירות שעמדו להיות בתוך חודשים ספורים הוא הולך להפסיד.

      המחאה הציבורית החוקית נגד ראש הממשלה השיגה את מטרתה והורידה את הפופולריות של ממשלת השמאל לשפל, דווקא הרצח – שבוצע ע”י חבירו הטוב של הפרובוקטור סוכן השב”כ ובעידודו של הפרובוקטור – הגביה בבת אחת את סיכויי השמאל לנצח בבחירות, ורק הפיגועים הרבים שאירעו סמוך לבחירות היטו את הכף בחזרה לטובת הימין.

      מי שהציג את רבין במדי ס”ס ומי שאמר ליגאל עמיר ללא הרף: ‘נראה אותך עושה את זה’, ואלה ששלחוהו להסית ודאגו לסגור כל תיק נגדו על מעשי אלימות והסתה – לא יכולים לומר ‘ידינו לא שפכו את הדם הזה’. ולעותם, בולטת לטוב דמותו של ראש ממשלתנו בנימין נתניהו שידע להוביל מחאה ציבורית, הפועלת בהצלחה ובדרכים ראויות.

      בברכה, ש”צ לוינגר

  9. דוד

    יש שלב בו הכפייה על “אלימות” מילולית היא כבר משטרת מחשבות.
    בחברה שחירות הפרט בה היא (צריכה להיות) ערך עליון אי אפשר לכלוא כל מי שפלט הלצה או גידוף בניחוח גזעני, כל עוד הוא לא קורא לפגיעה באנשים אחרים. מספיק עם זה. אין לדבר סוף.
    נמאס לי שאנשים מתעסקים בעלבונות ודיבורים, ההוא אמר “הערבים נוהרים” והוא אמר “מנשקי מזוזות”. אם אנחנו מתעסקים בזה יותר מדי אנחנו חברה חולה ופגיעה כמו ילד בגן (מה גם שפוליטיקאים משתמשים בזה במקום בתוכן אמיתי ובחילופי רעיונות). אז אמר? מה אתה ילד בן שש?
    בנוסף יש כאן סכנה חמורה של הגבלת חירות הפרט והענקת כוח בלתי מוגבל לרשויות אכיפת החוק להפוך חייו של אדם לגיהנום. ברמה התקשורתית אנחנו לא רחוקים משם, ולא חסר הרבה כדי שזה יגיע לרמה של ענישה והתייחסות פלילית.

  10. דני

    לי נראה שפעמים רבות נעשה שימוש ציני במילה “הסתה” על מנת להשיג רווח פוליטי או לפגוע בחופש הביטוי

    תול לדוגמא את המקרה של התלמיד מבצלאל שבמסגרת העבודות האומנותית שלו לבית הספר תלה מוצג של חבל תליה ליד תמונה של ראש הממשלה, כל המדינה הזדעזעה ונשמעו גינוים מקיר לקיר כנגד ההסתה החמורה לאלימות.

    ואני הקטן לא מבין אם המוצג מסית לאלימות ונשקפת ממנו סכנה, מדוע לא צנזרו אותו?

    התלמיד מבצלאל הציב את המוצג “המסית” במקום שצפו בו אנשים בודדים שספק אם התייחסו אליו יותר מדי , ואילו כלי התקשורת ואנשי הליכוד פרסמו את המוצג המסית בראש חוצות וביקשו שכל העולם יצפה בו, עכשיו אם הטענה היא שהמוצג מסית לאלימות מי הפושע הגדול התלמיד שחשף את המוצג לכמה עשרות אנשים או התקשורת שהפיצה את ההסתה למיליוני אנשים.

    העניין מזכיר לי במעט את הגמרא שדנה בבעיה לקבל עדות כנגד מי שקילל את ה’, עצם מסירת העדות מהווה עבירה חמורה.

    ולהבדיל העניין גם מזכיר את הקטע במונטי פייטון כשהאנגלים מצאו את “נשק יום הדין” כנגד הגרמנים – בדיחה שכל מי ששומע אותה מת מצחוק https://www.youtube.com/watch?v=iBYZiiSXj6w

    אם הסתה מעוררת אלימות היא כמו וירוס שצריך למנוע את הפצתו, לא לפרסם אותה ברבים ולהגיד “למסית” נו נו נו במבט מתחסד.

    1. מיכי מאת

      דני אני מסכים לדבריך עקרונית, אבל לא לכמה פרטים.
      ראשית, בבצלאל אין רשות שאחראית על מניעת הסתה שיכולה לסגור אירוע של חמישה תלמידים כי יש בו הסתה. לכן זה שלא סגרו את זה שם לא מוכיח מאומה. נכון שמה שהיה שם (תלמידה ערביה, לא תלמיד) לא היה בו ולו בדל הסתה (דומני שכבר כתבתי על כך כאן).
      דבר נוסף, כשמפרסמים תמונה או אמירה מסיתה ושוברה בצדה, כלומר עם גינוי והצבעה על כך שמדובר בהסתה, זה לא העברת ההסתה הלאה. בדיוק כמו שבדוגמה שהבאת יכה יוסי את יוסי שנאמר בבי”ד אינו ברכת ה’ (ובדיוק כמו ההבדל בין הבדיחה של מונטי פייתון ליישומה בחיים). ואגב, אין להשוות כי ברכת ה’ הוא איסור לא בגלל מה שהוא גורם לו אלא איסור עצמי. משא”כ ההסתה אסורה רק בגלל התוצאות הצפויות (ולכן יש לדון בהעברתה הלאה לפי הקריטריון הזה).

    2. לא 'אולי' - ודאי! (לרמד"א מברדיטשב9

      בס”ד ה’ באדר ע”ח

      תמונה של ראש הממשלה עם חבל תליה היא אמירה ברורה: ‘הוא בן מוות’. מוסד המציג תמונה כזו בתערוכה מטעמו הוא שותף מלא להסתה לרצח!

      שנאתם של אנשי השמאל לראש הממשלה אינה סוד, והיא מובנת: הוא מנצח אותם שוב ושוב. איך אמר אפרים קישון ז”ל: סליחה שניצחנו!

      בברכה, ש”צ לוינגר

    3. מיכי מאת

      שצ”ל, מה דהוי וודאי אצלך אצלי אפילו אינו בספק. אבל אתה ממשיך לראות מהרהורי לבך כפי שכבר כתבתי.
      ובכל זאת, שלא להשאיר הגיליון חלק אוסיף איחזה גרגיר לוגי.
      העובדה שאנשי שמאל שונאים את ביבי אכן ידועה. העובדה שבבצלאל רובם אנשי שמאל, ידועה גם היא. [וכמובן העובדה שתמונה כזאת היא הסתה, לא רק שלא ידועה אלא גם לא נכונה].
      אבל המסקנה שהסקת מכאן שבוודאי יש שם הסתה שלא צונזרה מחמת השנאה – לא רק שאינה וודאית היא לא יוצאת מההנחות (גם אם לא תקבל את הטענה בסוגריים המרובעים).
      ובשולי הדברים אוסיף מה שתמהתי טובא בדברי מר: איך אפשר להיות שותף לרצח שכלל לא בוצע? (כתבת שאנשי בצלאל שותפים לרצח ביבי)

    4. ולגבי הסוגריים המרובעים

      הצגת דמותו של אדם עם חבל תליה היא אמירה ברורה שהוא בן מוות, הסתה שקופה לרצח. איברא, שלעתים קרובות היא משיגה את המטרה ההפוכה, מביאה לרתיעה של הצופה מהמסר שאליו מוליכה התמונה.

      אף לגבי ה’שטירמר’ נחלקו הימלר וגרינג. גרינג התנגד לסגנון הבוטה והמזוויע שבו הביע השטירמר את השנאה ליהודים, בין השאר משום שהדבר גרם נזק תדמיתי לגרמניה הנאצית. ברם הימלר תמך בדרכו של העיתון.

      גרינג שבא מחוגי הצבא, הבין את הנזק המדיני בהסתה זו, בעוד הימלר, איש הס”ס והגסטאפו, ראה את התועלת שבהסתה הזוועתית בהמרצת מבצעי הפשעים והסרת העכבות המוסריות מהם. מי שגדל על תעמולת זוועה כזו – קל היה לו לבצע…

      המחאה והבעת הזעזוע מתעמולה שטירמרית של יהודים כנגד יהודים -יכולה לפקוח את עיניו של מי שמוקף בתעמולה כזו ולהביאו ל’חישוב מסלול מחדש’.

      בברכה, ש”צ לוינגר

  11. דני

    נראה לי שאנשים שפועלים באופן רציונלי פחות מושפעים מהסתה פרובוקטיבית, לעומת אספסוף נבער ומתלהם שהסתה עלולה להצית אותו ולגרור אלימות.

    ייתכן שזאת הסיבה שהרב יוצא חוצץ כנגד הדעה שהסתה גוררת אלימות, אם אדם פועל בהתאם להכרעות שהוא מקבל על בסיס שקלא וטריא רציונלי, לכאורה ההסתה לא אמורה לגרום לו לשנות את ההכרעה, הרי אין פה איזה טיעון מחץ חדש שמצדיק לשנות את מסקנה הקודמת שלא לנקוט באלימות.

    מה לעשות שיש לא מעטים שפועלים באופן אימפולסיבי ושם הסתה עלולה לגרור אלימות.

    לכן אני סבור שהפתרון של הרב – שלא צריכה להיות השפעה הרסנית להסתה במידה והיא תפורסם ביחד עם גינוי והצבעה על כך שמדובר בהסתה, לא יעזור.

    אם הסתה היתה שיקול רציונלי אז הרב היה צודק וניתן היה לאזן את ההסתה עם הערת אזהרה שמדובר שהסתה היא דבר פסול שראוי לגינוי, האפקט השלילי היה מתקזז ולא היה לפרסום השפעה על מאזן השיקולים.

    הבעיה שבמציאות זה לא עובד ככה, הסתה מעוררת את “השדים” החבוים עמוק בנפש וגורמת להם לפרוץ החוצה. העובדה שלהסתה מצרפים גם גינוי לדעתי לא תמנע את האפקט השלילי של ההסתה.

    אם תמונה של רבין במדי אס אס גורמת למישהו לנקוט באלימות, הוספת גינוי לפרסום לא תעזור, זה כמו להגיד למישהו על תחשוב על פיל לבן.

    1. מיכי מאת

      אם אתה חושב שפרסום הידיעה על תמונת ביבי עם חבל תלייה בתקשורת היתה בעצמה העברה של ההסתה, אז באמת אנחנו חיים על פלנטה אחרת. [אמנם נכון שגם בתמונה המקורית לא היתה שום הסתה]
      אני לא יודע איזה אינדיאנים אתה מכיר ומי חי סביבך. אני לא מכיר יצורים כאלה.

  12. דני

    באשר להערה של שצ”ל

    התמיהה שלי לא היתה מדוע בבצלאל לא צנזרו את המוצג המסית, התמיהה שלי היתה על כל אותם מטיפים שטענו שהמוצג עלול לגרום לאלימות כנגד ראש הממשלה ומצד שני הם אלא שנותנים להסתה פרסום וגורמים בעצמם להפצת ההסתה.

    אני טוען שאם באמת הם היו סבורים שיש סכנה שהמוצג יגרום לרצח ראש הממשלה הם היו מצנזרים את המוצג לא מפרסמים אותו יותר.

    1. תועלת המחאה רבה מנזקה (לדני)

      בס”ד ה’ באדר ע”ח

      לדני – שלום רב,

      הסתה של אדם או מוסד בעל השפעה, משפיעה בעיקר על חוג מקורביהם ומעריציהם הנתונים להשפעתם. כשסטודנט תמים רואה שמוסד אקדמי הנחשב מכובד מציג כיצירת אמנות כרזה הקובעת שפלוני בן מוות – סביר שהסטודנט יושפע מדעתם הנחרצת של מוריו הנחשבים בעיניו כאנשי הרוח דגולים ומאורי הדור.

      חשיפת הפרשה לאור השמש, והגינוי הציבורי המתעורר מולה, יכולים לפקוח את עיני המוסתים למחשבה שניה על גדלותם הרוחנית של מוריו, בשומעו אנשי רוח ידועים אחרים המגנים את הדברים. לפעמים משפיעה המחאה הציבורית גם על המסית עצמו המבין את חומרת דבריו והוא מתחיל לרכך את המשמעות הנוראה של דבריו. וגם בריכוך זה יש השפעה חיובית על קהל מעריציו.

      בברכה, ש”צ לוינגר

  13. אהרן

    שלום לכבוד הרב.

    כתבת: “בהיעדר בדיקה שיטתית (לפחות כזאת שמוכרת לי), ארשה לעצמי להעלות עוד אפשרות, או להציע עיקר אמונה הפוך: מילים דווקא מונעות הרג. רצוני להציע שאולי חופש הביטוי אינו רק ערך כשלעצמו כפי שהנחנו עד כה, אלא יש לו אפילו תרומה חיובית למניעת אלימות פיסית. אני מתרשם שאם נותנים לאנשים לפרוק את זעמם ברשת ובצורות מילוליות שונות, הדבר דווקא עשוי להביא לפירוק המתח והנמכת פוטנציאל האלימות שאחרת עלול היה להתפרץ בצורות חמורות יותר. במקום להרביץ ולירות אפשר לקלל”, ע”כ.

    אני לומד כרגע קורס בפסיכולוגיה חברתית (בספרו של דייויד ג. מאיירס), ויש בו פרק על דעות קדומות ועל תוקפנות. בפרק על דעות קדומות יש דיון ארוך לגבי הטיעון שאלימות מילולית מביאה לאלימות פיסית, אבל לא לזה רציתי להיכנס, אלא לדיון בשאלה האם פריקת אלימות בצורה אחת (מילולית) מפחיתה את המתח ומורידה את הסיכוי לפריקת אלימות בצורה אחרת (פיסית).

    אז הטענה הזו נקראת “השערת הקתרזיס”. מקורה באריסטו (שהשתמש בה גם לגבי רגשות אחרים), ובהמשך בפרויד ותלמידיו. מטפלים שונים משתמשים בתיאורייה הזו, והדיוטות רבים מאמינים בה. עם זאת, הפסיכולוגיים החברתיים כמעט תמימי דעים שאין לתיאורייה הזו בסיס במציאות, בעקבות שורה של ניסויים שבוצעו. נתנו לאנשים לפרוק את זעמם בכל מיני צורות ווריאציות, אחרי גירויים אברסייביים שונים שהעלו את זעמם, ותמיד נמצא שהתוקפנות העצימה את התוקפנות, ו”ביטוי כעס לשם הפחתתו דומה לכיבוי שרפה באמצעות דלק”.

    אשמח לתגובתך לנושא, שהרי הקדמת לדבריך שאינך מכיר בדיקה שיטתית בנושא, והנה ציינתי אותה ואת מקורותיה.

השאר תגובה