על חופש הביטוי, הכחשת השואה ו”לא תתורו” (טור 6)

בס”ד

שלשום (14.5.2016) נערכה הפגנה של תאי שמאל וערבים באוניברסיטת תל אביב במסגרת מה שהערבים מכנים “יום הנכבה” (האבל שחל סביב יום העצמאות). המפגינים קראו לציבור הישראלי להכיר באסונם של הפלסטינאים ולהפסיק לשקר לעצמם ולאחרים. מולם כמובן ניצבה הפגנת הימין הצפויה, ונשמעו קולות הקוראים לאסור עריכת מעמדים כאלה.

אין ברצוני להיכנס כאן לפרטי הסוגיה העניינית, מה טיבה של אותה “נכבה”, והאם אכן מוצדק לדבר על “האסון הפלסטיני”. בקיצור אומר שלדעתי תפיסות אלו מצויות במקום כלשהו בין חוסר אינטליגנציה (קיצוני) למחלת נפש (קלה). אבל זה לא הנושא שלי. השאלה בה ברצוני לדון כאן היא שאלת חופש הדיבור והביטוי.

על חופש הביטוי

תהא אשר תהא דעתנו על הרעיונות התמהוניים שהפגנה זו מבטאת, איני מבין איזו סיבה ניתן להעלות כדי לאסור את קיומה. אין איסור בחוק לשקר, וטוב שכך. אין גם איסור להיות אדם לא אינטליגנטי, וזה לא פחות טוב. יתר על כן, אין גם שום איסור להביע רעיונות שקריים ולא אינטליגנטיים בראש חוצות, וגם זה מצויין. מדוע כל זה טוב? כאן הגענו למה שמכונה חופש הביטוי.

חופש הביטוי חשוב משני היבטים עיקריים:

  1. ראשית, זוהי זכות ששמורה לכל אחד מאיתנו להביע את דעתו, תהא אשר תהא. כל עוד הוא לא מזיק אין הצדקה למנוע זאת ממנו. זהו הקתרזיס.
  2. אבל לא מדובר רק על זכות של המביע, אלא לא פחות ואולי יותר על זכותם של השומעים. חופש הביטוי אינו רק התחשבות במצוקות של אזרח שרוצה להביע דעה ולשחרר לחצים, אלא מתן אפשרות לאחרים להשתכנע מהדעות הללו.

העובדה שכעת הדעות הללו נראות לי טיפשיות ו/או מרושעות, לא אומרת שאני בהכרח צודק. בעוונותיי טעיתי לא פעם בעבר, ואולי זה קורה גם הפעם (אם כי אני די בטוח שזה לא המצב בעניין זה). בכל אופן, ספק אם אוכל לדעת על כך אם אנשים שחושבים אחרת ממני לא יורשו להביע את דעתם. יביעו נא את דעתם, ואני אשקול אותה לגופה ואגבש את דעתי.

הכחשת השואה (זהירות: סעיף זה לא מתאים לבעלי לב חלש)

אני רוצה ללכת צעד אחד הלאה. מעודי תמהתי מהי ההצדקה לאיסור הכחשת השואה שמקובל במדינות רבות. בעיניי האיסור הזה הוא שערוריה מקוממת. מישהו נוטל לעצמו זכות להיות אפוטרופוס על מה שאני אשמע או אשמיע, ומנסה לשלוט על מקורות המידע שלי, כלומר לסנן עובדות או דעות בשם האמת (שלו). איני מנסה לטעון שאני מפקפק בכך שהיתה שואה. איני מפקפק בכך לרגע. ועדיין חשוב לי מאד שמכחישי שואה יוכלו להביע את דעתם באופן חופשי ולשים אותה על שולחן הדיונים.

חשוב להבחין כאן בין שני האספקטים שהעליתי קודם. מבחינת זכותם של אנשים להביע עמדה שמכחישה את השואה (הקתרזיס) – אני לא לגמרי בטוח שהייתי נלחם על כך. אבל בהחלט ראוי להילחם על זכותנו שלנו לשמוע את כל הדעות הללו ולשקול אותן כדי לגבש עמדה מאוזנת בעצמנו, בלי עזרתו האדיבה של האח הגדול שיודע מה טוב ומה נכון לכולנו.

הכחשת השואה היא סתימת פיות. מה על מי שיכחיש חלק ממנה (יאמר שנספו רק שני מיליון יהודים או שלא רדפו טרנסג’נדרים אלא רק הומוסקסואלים)? האם אסור לדון בפרטים היסטוריים לגביה מחשש שמא ניחשב כמכחישי שואה. האם הכחשת שואה אינה סיסמא שמאפשרת לסתום פיות בדיונים שהם לכל הדעות לגיטימיים?

אני נוהג לדמיין לעצמי מצב שבו כולנו “חיים בסרט”, בתוך איזה מטריקס גדול, ובו מספרים לנו על שואה, עם עדויות וצילומים ומקורות ומורים ושיעורים והרצאות ומוזיאונים, וכל זה אינו אלא בדיה אחת גדולה. האם לא הייתם רוצים לשמוע דעות שמנסות להצביע על כך ולהעיר אותנו מהחלום הזה? אם באמת מדובר בחיים בתוך עולם בדיוני, חשוב מאד שתמיד תהיה האפשרות להינצל מזה. אדרבה, שיאמר כל אחד מה שהוא רוצה וחושב, ואז אשקול האם השתכנעתי או לא ואגבש את עמדתי.

הסתרת מידע

הסתרת מידע או דעה, בזויים, שקריים ותמהוניים ככל שיהיו, היא רעה חולה בעיניי. מעבר לזה, היא גם לא נכונה טקטית, מפני שהיא מבטאת חולשה ובעצם בעקיפין מחזקת את העמדה המושתקת. זה נראה כאילו אין לנו דרך להתמודד עם הכחשת שואה ולכן אנחנו אוסרים להביע עמדות כאלה. אם יש לנו דרך להתמודד, אדרבה שיובעו כל הדעות ויובאו כל הטיעונים ואז נוכל לגבש עמדה אינטליגנטית.

וכי יעלה על הדעת שיש סוגיות היסטוריות שאותן אסור ללבן באופן חופשי? מחר בבוקר אסור יהיה לבחון מה היה במלחמת ששת הימים, או מה קרה בחצרו של הדוכס מבקינגהם. איך נדע שאנחנו לא חיים בסרט? אז מה אם אנחנו בטוחים? אולי הביטחון הזה גופא נובע מאותה הסתרה (שבתוך ההסתרה)? חיוני לשמוע את כל הדעות וכל העובדות (הנכונות והלא נכונות), ולדון בהן לגופן. ברגע שמתחילים להסתיר דעות ועובדות ואמירות שונות, אין לנו שום דרך לדעת שמישהו לא משתלט על התודעה שלנו. האח הגדול, או השר לענייני רעיונות, יקבע מה מותר ומה אסור לומר, ובכך ימנע מאיתנו את המחשבה החופשית שהיא הבסיס לאוטונומיה שלנו ולאחריות המוסרית והאידיאולוגית שלנו. אמנם הכחשת השואה היא כנראה איוולת היסטורית, אבל שליטה פוליטית או אחרת על שוק הדעות יכולה להביא אותנו להאמין בשטויות גמורות באותה רמת וודאות כמו שאנחנו מאמינים בשואה. איך נדע שזה לא קורה? איך נדע שמה שחונכנו עליו לגבי מלחמת העצמאות הוא אכן נכון?

אגב, מניין נולדו ההבלים של מפגיני הנכבה למיניהם? מאותה הסתרה, ובעצם מאותן שתי תופעות שעליהן הצבעתי: 1. הם לא שומעים או לא מוכנים לשמוע דעות ועובדות אחרות. נסו לומר באום אל פאחם (או בעיתון “הארץ”) שלא היתה נכבה. אתם מייד תיצלבו בכיכר העיר כמכחישי שואה (יש מקומות שהביטוי “תיצלבו” צריך להתפרש כפשוטו). 2. ההכחשה שלנו והטאבו על התפיסות הללו (שהיה די גורף עד לשנים האחרונות) מעניק להן יתר תוקף. אנשים עשויים לחשוב שאם טורחים כל כך להסתיר ואוסרים לומר אז אולי יש בזה משהו?…

מה שאנחנו מנסים לעשות אצלנו הוא תמונת ראי של מה שקורה שם. הפלסטינאים ניזונים ממידע מגמתי ומעוות וכך מתגבשת לה עמדה הזויה ומנותקת. האם זה מה שאנחנו רוצים שיקרה אצלנו? כיצד נוכל לדעת שעמדתם הזויה ושלנו צודקת אם לא נשמע את הטיעונים? גם אם אנחנו משוכנעים שאנחנו צודקים, עדיין השיח חייב להיות חופשי. ולו רק כדי שלא תהיינה סוגיות שבהן נהיה משוכנעים שאנחנו צודקים אבל זה יהיה בטעות. אני לא מוכן לקחת אפילו סיכוי קטן שבקטנים שבגלל שלא יכולתי לשמוע דעות או עובדות כלשהן גיבשתי עמדה מנותקת ושגויה.

סכנה קרובה

כמובן שאיני מתכחש לצורך בסייגים על חופש הביטוי במקומות שיש סכנה קרובה ומוחשית. אבל כל עוד אלו לא קיימים, יש להילחם עד חורמה בניסיונות השתקה מכל סוג שהוא. כבר אמר השופט ברנדייס הזכור לטוב שאור השמש הוא המרפא הטוב ביותר לכל חולי ולכל שחיתות. הוא גם המרפא הטוב ביותר לכל ניסיון לשקר. אם נשתיק את זה הוא רק יגביר את כוחו. להיפך, יש לומר הכל באופן חופשי, והביקורת החופשית שכל אחד יפעיל תטפל במצב בצורה הטובה ביותר.

אני מניח שיהיו קוראים שיאמרו שעמדות של הכחשת שואה או תפיסות של “נכבה” הן אכן מסוכנות ולכן יש לאסור אותן. אני לא סבור כך, ובטח לא בציבור הישראלי. אולי בתוך קהילה ניאו-נאצית זה מסוכן כי זה עלול להביא אותם לפעולה (אבל גם שם האיסור הזה הוא חסר משמעות כי הדעות הללו יובעו כך או אחרת, ובלי אור שמש לא יוכלו להתמודד עמן), וכך גם לגבי קהילה פלסטינאית. דומני שעדיין המרחק מסכנה מוחשית וקרובה הוא מספיק גדול כדי שלא נפגע בחופש הביטוי בהקשרים אלו.

מבט על איסורים דתיים על חופש הביטוי והמחשבה

אבל כל זה הוא בעצם רק הקדמה לדבר האמיתי. במסורת ההלכתית התפתחה תפיסה שלפיה אסור להביע עמדות כלשהן (כפירה), הן דעות והן עובדות. ניתן אפילו לעגן זאת במצוות מנויות כמו “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”, שאוסרות עלינו לקרוא בספרים שמביעים דעות כפרניות או להאמין בדעות כאלה (ראה למשל רמב”ם הל’ ע”ז פ”ב ה”ג ובספר המצוות ל”ת מז ועוד הרבה). בימינו הדבר התרחב לאוסף עקרונות שלא תמיד מקורם ברור שהפכו לעיקרי אמונה והכופר בהם יש לנדותו, להשתיקו, ואולי אף למעלה מזה. איסור “לא תתורו” ודומיו הפכו להיות כלי השתקה. כל דעה שלא מוצאת חן בעיני מישהו, אין לו אלא להכריז עליה כעל כפירה בעיקר ומייד היא הופכת לא לגיטימית. לא מדובר בחזיונות אפוקליפטיים אלא בדברים שנעשים בפועל כל הזמן (ראה למשל במאמרי על “אנוסי התבונה”).

גם כאן הבעיה אינה רק בכך שאדם לא מורשה לקרוא חומרים שונים או להביע את דעתו, אלא שבגלל האיסורים הללו הדרך של כל אחד מאיתנו לגבש עמדה מבוססת על מידע חלקי ואי שמיעה של טיעונים מכיוונים מסויימים. מה שווה העמדה שמתגבשת בצורה כזאת? האם בכלל ניתן להתייחס אל אדם שגיבש כך את עמדתו כאדם מאמין?

ניתן אולי לחשוב שעמדות כאלה (=כפירה) מהלכות קסם מסויים על מי שקורא אותן (“שאני מינות דמשכא”), ולכן יש לאוסרן כדי שלא יימשכו אחריהן בלי שיקול דעת. אבל מה האלטרנטיבה? וכי אפשר לדרוש ברצינות מאדם להישאר בתפיסה שבתוכה הוא נולד רק בגלל שכך הוא נולד? האם גם מי שנולד בשבט עובדי אלילים ואוכלי אדם באפריקה צריך להישאר כפי שחונך והיכן שנולד? כיצד נסביר שהוא דווקא כן צריך לקרוא ספרות חיצונית וזרה (שחכמי שבטו אוסרים אותה עליו) כדי לגבש עמדה? מה התביעה שלנו כלפיו אם איננו מכירים בכך שאדם צריך לבחון עמדות וטיעונים שונים כדי לגבש עמדה? פשוט בגלל שהתמזל מזלנו ונולדנו במקום ה”נכון”? מי אמר לנו שהוא המקום הנכון אם איננו יכולים לברר זאת? העובדה שכאן נולדנו אומרת שיש כאן משהו נכון? כמעט כל אחד מאיתנו מוטה לחשוב שהמקום בו הוא נולד הוא הנכון. תפיסה כזאת לא נראית לי מוסרית, לא הגיונית, ובעצם בכלל לא עקבית.

מעניין לציין שהאיסור הזה נראה בלתי מובן לחלוטין בעיני אנשים שמצויים מחוץ למחוייבות הדתית. הם לועגים לסגירות הזאת ומלגלגים על הנחת המבוקש של המאמין הדתי. אבל בה בעת משום מה כולם שותקים באלף שפות על איסור הכחשת השואה ויש שמציעים לאסור הפגנות יום הנכבה וכדומה. למה בהקשר הדתי זה נלעג ובהקשר האזרחי וההיסטורי זה מובן ומתבקש? דומני שנכון יותר להסיק שזה לא מוצדק, לא כאן ולא כאן.

הצעה פרשנית

הגיוני יותר להציע שהאיסור של “לא תתורו” מדבר רק על אנשים שמחפשים דרך לברוח, כלומר מחפשים טיעונים שלא על מנת לבחון אותם באמת, אלא רק כדי להיתלות בהם ולמצוא בהם צידוק ליצרם הרע. לפי הצעה זו, האיסור לא עוסק במי שמקשיב לטיעונים וקורא חומרים שונים כדי לגבש עמדה רצינית.

אינני יודע האם הפירוש שהצעתי קולע לכוונת הרמב”ם או פוסקים אחרים. ייתכן שכן (שהרי הרמב”ם עצמו קרא לא מעט ספרים מהסוג שהוא עצמו אוסר בתוקף לקרוא), אבל אולי לא. ניתן אולי לדייק מדבריו כך או אחרת. הנקודה אותה ברצוני להדגיש היא שכל זה ממש לא חשוב. גם אם זו לא כוונת הרמב”ם, זה לא משנה. איסור לבחון עמדות וטיעונים אינו עקבי ולכן הוא בטל, ולא משנה מי אמר אותו, הרמב”ם, משה רבנו, או אפילו הקב”ה בכבודו ובעצמו. גם הוא לא יכול לצוות עליי לחשוב ש-3+7=18. על כך נאמר בגמרא (ראה חולין קכד ע”א) ” האלהים! אי אמר לי יהושע בן נון משמיה לא צייתנא ליה!”.

במילים אחרות, איסור כזה גם אם היה יורד מסיני לא הייתי מציית לו, שכן מדובר באיסור שאוסר עליי לבחון את המסגרת שמטילה עליי את האיסור הזה עצמו. זהו טיעון לולאתי, וככזה הוא בטל על פניו. יש בנותן טעם לציין שמסיבה זו כמובן לא ייתכן שאיסור כזה ירד מסיני. אם הוא היה יורד משם, זה לא היה סיני. אלוהים כזה הוא לא האלוהים שאותו אני מוכן וחש מחוייבות לעבוד.

9 thoughts on “על חופש הביטוי, הכחשת השואה ו”לא תתורו” (טור 6)

  1. עורך ראשי מאת

    נתן:
    חשוב להבחין בין חופש הביטוי לחופש המימון. המבקשים לאסור בחוק את אירועי יום הנכבה לא מבקשים לאסור להביע את הדעה שערביי ישראל חוו אסון לאומי ב1948, אלא לאסור על מוסדות המקבלות מימון כספי מהמדינה לאפשר בשטחיהם הפגנות שחותרות תחת קיומה של אותה המדינה ממנה הם מקבלים מימון.
    ——————————————————————————————
    הרב:
    נתן שלום.
    אני מדבר על איסור על עצם העניין, והנושא שמעניין אותי הוא העניין העקרוני של חופש הביטוי. אם יש דעה שרוצה לאסור זאת בתחום מסויים זו שאלה שהיא טכנית יותר ואפשר לדון גם בה. אבל כאמור זה נושא אחר.

  2. עורך ראשי מאת

    שוע:
    גם לאיסור לולאתי יכולה להיות השפעה. הוא מגדיל את המחיר של הבדיקה, כלומר את עלות ההימור. כעת הבודק יצטרך לקחת בחשבון שאם טעה אז המרה את פיו של המצווה (ואולי ישא בעונש). ובהינתן האיסור אזי כעת לאדם שמאמין במכלול בערך ב90% ושומע על ספר שבו יש טיעונים חדשים, ומשום מה הוא מייחס לספר מלכתחילה סיכוי של 10% לשנות את דעתו, סביר מאד שיימנע מלקרוא. כי סיכוי גבוה שלא יגיע למסקנה חדשה ורק יספוג את העבירה והעונש.
    ——————————————————————————————
    הרב:
    לא טענתי שאין לזה השפעה. עינינו הרואות שיש (רבים נמנעים בגלל זה מלתור). אבל קיומה של השפעה הוא עניין עובדתי. טענתי עוסקת במישור הנורמטיבי, שאל לנו לתת לזה השפעה. אני גם טוען שבגלל הלולאתיות לא ייתכן שיש בזה איסור, וממילא זה מנטרל גם את ההשפעה העובדתית (כי אם אין איסור אין צורך לחשוש ממנו). כמובן שמי שלא ישתכנע ימשיך להיות מושפע, כמו בכל טיעון.
    ——————————————————————————————
    שוע:
    יש באיסור כזה לולאה נורמטיבית? סתירה מובנית? אני לא רואה כזו. מה הבעיה שמערכת תאסור לברר האם היא נכונה? כל הבעיה היא שסביר שהשומע לא יציית למטא-חוק כפי שהוא לא מציית לחוק עצמו. גם חוק לקיים חוקים אינו לולאה, הוא פשוט מכביד את צד ההפרה (מעין לעבור על חמישה לאוים במעשה אחד, בפרט עבור מי שלא מייחס מהויות לעבירות). כעת, אם האיסור בעל פשר, ויש לו השפעה, אז אדרבה מסתבר לי מאד שיצוו אותו. זה אך הגיוני שהמצווה שבטוח באמיתות מצוותיו יצווה את המאמינים לא לבדוק אפשרויות אחרות (וישפיע עליהם כאשר הם מראש מייחסים אמינות די גבוהה לציווי שלו).
    ——————————————————————————————
    הרב:
    ציווי כזה הוא בטל כי זה ציווי שלא עומד לציות. גם אם יצייתו לו זה יהיה בגלל טעות בחשיבה (לכל היותר יצייתו לו כי אין להם ספק ממשי, ואז זה לא בגלל הציווי). לכן אני מתייחס לזה כלולאה לוגית. גם הציווי של פו הדב “העבריינים ייענשו” (בלי להגדיר מיהו עבריין) הוא ריק מתוכן על אף שאין בו מתום ברמה הפורמלית. כך גם שלט באולם כלשהו שכתוב בו “אין לקרוא מאומה בחדר זה”. זהו פרדוקס למרות שפורמלית אולי לא. הפרדוקס הוא תוכני ולא פורמלי.
    אבל הפלפול הזה לא משמעותי. ברור שלציווי כזה אין כל תוקף, בין אם תראה אותו כלולאה לוגית ובין אם לאו.

  3. עורך ראשי מאת

    אלכס:
    מסכים לחלוטין אבל לאיסור הכחשת שואה יש כל מיני סיבות שאינן קשורות בהכרח לנימוקים שאתה מעלה. זה שהן לא מועילות זו כבר סוגייה אחרת.
    בהחלט ייתכן שבעוד מאה שנה האיסור הזה בארצות אירופה ייחלש או ייעלם. זו פגיעה והתעללות בניצולי שואה, מה גם שאין “מחקר שואה” נטול פניות שהוא אינו איכשהו משיק לאנטישמיות או להצדקת הנאצים. אולי יהיה בעוד זמן מה.
    אבל זו בהחלט נקודה מאוד נכונה: ככל שמטילים איסור על דיון במשהו, כך המשהו הזה הופך ליותר אטרקטיבי בבחינת מים גנובים ימתקו
    ——————————————————————————————
    הרב:
    אכן. רק אעיר שגם מחקר ששייך לאנטישמיות או הצדקת הנאצים ראוי לפרסום לדעתי מהנימוקים שפירטתי.

  4. עורך ראשי מאת

    איש פשוט:
    לרב מיכי שלום
    א. מאמר נחמד אך לוקה בעיוות עובדות, כדלהלן

    החוק לאיסור הכחשת שואה, תשמ”ו – 1986, אומר כך :
    המפרסם, בכתב או בעל פה, דברים המכחישים את המעשים שבוצעו בתקופת השלטון הנאצי ושהם פשעים כלפי העם היהודי או פשעים כלפי האנושות, או ממעיטים את ממדיהם, בכוונה להגן על מבצעי הפשעים הללו או להביע להם אהדה או הזדהות, דינו – מאסר חמש שנים

    ובסעיף 4 :
    פרסום דין וחשבון נכון והוגן על פרסום האסור לפי חוק זה לא יראו כעבירה לפי חוק זה, ובלבד שלא נעשה מתוך כוונה להביע אהדה או הזדהות עם מבצעי הפשעים כלפי העם היהודי או כלפי האנושות.

    ברור לכל, כי החוק אוסר על פרסום למטרה של הזדהות, אהדה, וכיוצ”ב עם פושעים ארורים. אין שום איסור על דיון אינטלקטואלי בשום צורה, יתרה מכך משמעות החוק מורה מפורש להיתר דיון שכזה, אם מטרתו הוא לבירור האמת והעובדות ההיסטוריות.

    בנוסף, טענה נכונה שהעלית בקצרה [ללא דיון מספק לטעמי], שאף אם האיסור היה גורף באופן קיצוני יותר מהאמור החוק, יש לו עדיין מטרה ראויה. תאר לעצמך מה קורה בעולם האנטישמי לו היו מתחילות חגיגות הכחשת השואה. ראשונה, היו חוגגים המיעוט הקיצוני האנטישמי, ומפצים ‘עובדות’ שהשואה – כפי שמציירים אותה לא הייתה ולא נבראה. סוף דבר, שאף ‘הרוב האנטישמי המתון’ [דהיינו רוב העולם אף המערבי, והשואה תוכיח], יאמץ דעות אלו כדרכה של תעמולה שיש בה שנאה שסופה להשפיע על ההמון. זכור, שלולא תעמולה זו, שפעלה ביתר שאת בניצוחו של גבלס ספק רב אם העם האירופאי והנאור לא היה מתקומם לנוכח פשעים בלתי אנושיים שראו במו עיניהם, על אף היותם בהגדרה ‘לא חובבי יהודים’.

    עולם ללא ‘השלמה’ עם התהליך האנושי שקרה בשואה, יגיע לבסוף לשואה נוספת. החוק הוא מנגנון ראוי לעצור את התהליך הזה, שלדעתי אגב היה קיים במשך כל ההיסטוריה, קיים היום, ויתקיים בעתיד, אם כי במינון מופחת.

    אני יודע שאתה לא אוהב פסיכולוגיה, אבל מה לעשות שככה פעלה המציאות בעבר, סביר להניח שאם לא נרסן את הקיצוניים היא תפעל כך בעתיד.

    ב. לגבי טענתך על איסור קריאה בספרי מינות, ברצוני להעלות טענה ש’נשמטה’ מהדיון. אני מניח מתוך הניסיון שרוב בני האדם בעולם אינם ‘בעלי השכל’, אין ספק ש’אנשי החכמה’ הם מיעוט, ולכן אם כל אחד ינסה לגבש את הדעות לעצמו, חורבן בבא לעולם. בשביל זה נועדו החכמים, כל תחום והחכמים שלו, ככה זה בביטחון בכלכלה ובמשפט, כך חברה שפויה צריכה להתנהג. מה יקרה אילו ‘מכלוף מהשוק (בית המחוקקים)’ יחל להביע דעות בענייני ביטחון, הלא כל בר דעת תקומם על כך. אני מעריך שכל ‘בר דעת’ יזדעק ובצדק אם פיזיקאי מוכשר ככל שיהיה (אף אם הוא רב ופילוסוף), יתחיל ללמד את מדינת ישראל פרק בהלכות ביטחון / כלכלה / יחסים בין לאומיים.

    הוא הדין והוא הטעם בעניין עיקרי כאמונה, לא כל בר ביה רב דחד יומא יוכל להביע דעה בדברים רמים אלו. לשם כך צריך להיות פילוסוף [סביר לכל הפחות].

    רעיון זה נתמך בדברי הרמב”ם (הלכות ע”ז פ”ב ג) שמציג את האיסור כך :
    “כל מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא לעלותה על ליבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונימשך אחר הרהורי הלב. מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולות להשיג האמת על בריו ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו”

    בהלכה אחר כך הרמב”ם מסייג את האיסור :
    “כיצד: פעמים יתור אחר עבודה זרה; ופעמים יחשוב בייחוד הבורא, שמא הוא שמא אינו, מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור; ופעמים בנבואה, שמא היא אמת שמא אינה; ופעמים בתורה, שמא היא מן השמיים שמא אינה. ואינו יודע המידות שידון בהן עד שיידע האמת על בורייו, ונמצא יוצא לידי מינות”
    אני מעריך שהקורא בעל הביקורת ישים לב למשפט : ואינו יודע המידות שידון בהן עד שיידע האמת על בורייו. ברור שכאן השאיר הרמב”ם פתח לאדם שיודע את ‘מידות הדיון’ [לענ”ד לוגיקה בלע”ז, או ‘תורת ההיגיון’ בלשון הקודש], לבוא ‘ולפתוח הכול’ ולעשות בירור מעמיק בכל תחום שהוא.

    ראוי להוסיף שנכון הדבר שהרמב”ם למד הרבה חכמה חיצונית וספרי פילוסופיה ואף ספרי עבודה זרה ממש כמו שהוא מעיד על עצמו במו”נ “שלא השארתי ספר עבודה זרה שתורגם לערבית שלא קראתיו”. אך, בהיותו בגיל צעיר [כמדומני שבע עשרה] עסק בלוגיקה לאריסטו, וחיבר חיבור על כך, וזה היה חיבורו הראשון [נקרא ‘ביאור מילות ההיגיון’, ראה בהקדמת למהדורת הר’ קאפח].

    הטענה שאתה מעלה : “הגיוני יותר להציע שהאיסור של “לא תתורו” מדבר רק על אנשים שמחפשים דרך לברוח, כלומר מחפשים טיעונים שלא על מנת לבחון אותם באמת, אלא רק כדי להיתלות בהם ולמצוא בהם צידוק ליצרם הרע. לפי הצעה זו, האיסור לא עוסק במי שמקשיב לטיעונים וקורא חומרים שונים כדי לגבש עמדה רצינית”, היא בהחלט טענה רצינית, וברור שהיא נכונה, אבל היא תנאי מקדים לתנאי שאני הצגתי, אדם שכל מגמתו ‘לברוח ממחויבות דתית’ לא יוכל להגיע לאמת, הוא משוחד. רק אחרי שאדם מגיע למצב של ‘מבקש ורודף אחר האמת’ יש לו לבחון את עצמו אם יש לו את ‘הכלים’ לברר, האם רמת IQ שלו עונה על הקריטריונים של אדם חכם, רק אז הוא יוכל לגשת אל הקודש וכמובן בהרגשת קודש.

    בנוסף ‘אדם שמחפש טיעונים למצוא צידוק ליצרו הרע’, לא סביר שהוא יירתע בגלל איסור דתי, הוא לא בתוך המערכת והוא אינו נשמע להוראותיה, כך שלא סביר שזו כוונת ההלכה, לאדם כזה ההלכה לא פונה כלל, הם פשוט לא מדברים באותה שפה. [בטענה זו יש לדעתי ג כשל לוגי, אבל את זה אני משאיר לך…].

    ולסיום, אסיים במשפט שהוא נראה על פניו מקומם אך לאחר התבוננת קלה האדם יראה שככה מנוהלים חיינו, וכך כל אדם [אף הטיפש, שלא מדמיין שהוא חכם] מעדיף שהם יתנהלו.

    “העולם שייך לחכמים”.
    ——————————————————————————————
    הרב:
    א. לא זכיתי להבין אלו עובדות עוותו בדבריי. מה כל זה קשור אליהם? גם הבעת אהדה מותרת לדעתי, כל עוד אין סכנה קרובה. אם אתה טוען שיש סכנה – אני חולק עליך (כפי שכתבתי).
    ב. איני מסכים, ולא בגלל שאני חולק על העובדות (שרוב העולם אינו פילוסופים), אלא בגלל שלאיסור כזה אין מקום גם כלפי טיפשים. אתה מציע שכל אחד יהיה חייב ללכת אחרי החכמים. מיהו חכם? אלו שבסביבה שבה נולדתי? למה דווקא הם? לא התייחסת לטענותיי.
    אם אדן כזה לא ירתע אז בכלל אין טעם לאיסור הזה. לדבריך הוא יוצא רלוונטי רק לאלו שבאמת רוצים לברר. אז מה טעם בו? זה אבסורד גמור כמובן.
    לצערי האינטלקטואלי ולשמחתי המוסרית, “העולם שייך לכל יושביו” (ולא לחכמים).
    ——————————————————————————————
    איש פשוט:
    א. העובדות שעוותו הן : מהמאמר משתמע ללא ספק כי אסור להביע כל דעה שהיא, ולא רק דעה של ‘אהדה ותמיכה’ נאסרה – משמע, היושר שהאינטלקטואלי של בני המין האנושי לא עומד להיפגע באלף הקרוב, לכל הפחות בגלל החוק הנ”ל. לגבי אהדה סביר שהיא תביא לתמיכה זה קרה בעבר וכנראה יקרה בעתיד, [הייתי שמח שתבאר למה אתה חולק]
    ב. אתה נוגע בבעיה אחרת, שלאדם יש נטייה להסכים בעתיד עם מה שהוא הסכים בעבר, לזה לדעתי אין פתרון. לכל הפחות לא משהו שאני מכיר. דוגמה קלה : גם אתה [איש שאני מעריך] עבר תהפוכות אבל בסוף חזר למקור. ושוב, לדעתי הרבה מהמניעים הם פסיכולוגיים.
    האדם לא צריך לנהות אחרי חכמי עירו, אלא לאחר שאדם מבין שהוא בשל והחכים באופן סביר עליו לברר את האמת בעצמו ובשכלו בלבד. האדם מרגיש מתי הוא בשל לחקירה פילוסופית. [רמז : בגיל שכבר תאוות גופניות הורמונליות לא מהוות משקל יתר להכרעות. לטעמי לכל הפחות].
    ——————————————————————————————
    הרב:
    א. איני יודע איך הבנת זאת מהמאמר. חיפשתי שוב בד”ק ולא מצאתי את הדברים ששמת בפי. דיברתי עקרונית על איסור להביע דעה, ולא כתבתי שאסור להביע כל דעה. ובכלל, לא תיארתי שום עובדה פרט לכך שיש במקומות רבים איסור על הכחשת שואה. תיארתי מצבים קיצוניים יותר שאפשר להגיע אליהם (כמו הכחשת חלק מהעובדות וכדומה) כהשלכה אפשרית. אז איך דבריי שלא נגעו לעובדות בכלל סילפו אותן בצורה חמורה? סודך שמור עמך.
    ב. אסכם את העולה מדבריך. לשיטתך אדם חייב לעשות את מה שמקום הולדתו אומר לו (למשל לעבוד ע”ז ולאכול בני אדם) עד שיבשיל ויעמוד על דעתו (כלומר עד שיהיה אוכל אדם שבקיא בקאנט ונטול הורמונים) ורק אז יוכל לבדוק את עצמו ולשנות את התפריט (להתמקד באכילת עשב במקום בני אדם). בגיל 50 ומעלה (כשההורמונים נרגעים), ורק אם הוא יחיד סגולה שהגיע להשגות פילוסופיות נשגבות הוא יכול לשנות את דרכו. בטוח שלא מדובר בהומורסקה?

    1. משה ג

      הרמב”ם בהלכות עבודה זרה אכן מתאר שאברהם אבינו גדל בין עובדי עבודה זרה, עד שהתחיל לשאול שאלות, והיו כל אנשי מקומו עובדי עבודה זרה. הוא לא מסביר באיזה שלב הפסיק אברהם לעבוד עבודה זרה, אבל היה מדובר בתהליך – הוא שאל שאלות אבל לא הפסיק לעבוד עבודה זרה, עד שהגיע לגיל ארבעים שנה,, ואז התחיל לדון עם אחרים.

      כֵּיוָן שֶׁנִּגְמַל אֵיתָן זֶה, הִתְחִיל לְשׁוֹטֵט בְּדַעְתּוֹ וְהוּא קָטָן, וְלַחְשֹׁב בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וְהָיָה תָּמֵהַּ: הֵיאַךְ אִפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הַגַּלְגַּל הַזֶּה נוֹהֵג תָּמִיד, וְלֹא יִהְיֶה לוֹ מַנְהִיג; וּמִי יְסַבַּב אוֹתוֹ, לְפִי שְׁאֵי אִפְשָׁר שֶׁיְּסַבַּב אֶת עַצְמוֹ. וְלֹא הָיָה לוֹ לֹא מְלַמֵּד וְלֹא מוֹדִיעַ דָּבָר, אֵלָא מֻשְׁקָע בְּאוּר כַּשְׂדִּים בֵּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הַטִּפְּשִׁים.

      וְאָבִיו וְאִמּוֹ וְכָל הָעָם עוֹבְדִים עֲבוֹדָה זָרָה, וְהוּא הָיָה עוֹבֵד עִמָּהֶן. וְלִבּוֹ מְשׁוֹטֵט וּמֵבִין, עַד שֶׁהִשִּׂיג דֶּרֶךְ הָאֱמֶת, וְהֵבִין קַו הַצֶּדֶק, מִדַּעְתּוֹ הַנְּכוֹנָה; וְיָדַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ אֶחָד, וְהוּא מַנְהִיג הַגַּלְגַּל, וְהוּא בָּרָא הַכֹּל, וְאֵין בְּכָל הַנִּמְצָא אֱלוֹהַּ חוּץ מִמֶּנּוּ.

      וְיָדַע שֶׁכָּל הָעָם טוֹעִים, וְדָבָר שֶׁגָּרַם לָהֶם לִטְעוֹת, זֶה שֶׁעוֹבְדִים אֶת הַכּוֹכָבִים וְאֶת הַצּוּרוֹת, עַד שֶׁאָבַד הָאֱמֶת מִדַּעְתָּם; וּבֶן אַרְבָּעִים שָׁנָה, הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ.

      כֵּיוָן שֶׁהִכִּיר וְיָדַע, הִתְחִיל לְהָשִׁיב תְּשׁוּבוֹת עַל בְּנֵי אוּר כַּשְׂדִּים וְלַעֲרֹךְ דִּין עִמָּהֶם, וְלוֹמַר שְׁאֵין זוֹ דֶּרֶךְ הָאֱמֶת, שֶׁאַתֶּם הוֹלְכִים בָּהּ. וְשִׁבַּר הַצְּלָמִים, וְהִתְחִיל לְהוֹדִיעַ לָעָם, שְׁאֵין רָאוּי לַעֲבֹד אֵלָא לֶאֱלוֹהַּ הָעוֹלָם

  5. אנונימי

    שלום לכבוד הרב
    1. אני חושב שיש לחלק בין קריאה בספרי מדינות לבין הכחשת שואה. פה הדבר גורם לאנשים אי-נוחות רגשית מסוימת, שהוא אחד המניעים שהביאו לחוקק את החוק, ופה, ובכן, לא.
    2. הזכרת בד”א שאנשים שמחזיקים בתפיסות בנוגע לאסון הפלסטינאי נמצאים איפשהו בין חוסר אינטליגנציה למחלת נפש. אשמח אם תרחיב קצת פה :).
    תודה רבה

    1. מיכי

      שלום.
      1. עם כל הכבוד לחילוקים, הפגיעה באנשים לא יכולה לאסור הבעת דעות והעלאת נימוקים. שיתגברו.
      2. מה יש להרחיב? זה לא מובן מאליו? הערבים לא קיבלו את החלטת החלוקה של האו”ם ופתחו במלחמה במטרה מוצהרת כדי לחסל את כולנו, והפסידו. בישלו ואכלו את שבישלו. צדק פואטי שאין לי עליו ולו שביב נקיפות מצפון (על כך כתב קישון את הפיליטונים שהפכו לספרים, סליחה שניצחנו ואוי למנצחים). הטעות היתה שלא זרקו את כולם מכאן אלא רק חלק. זה הכל.

  6. מיכי

    הנה, כעת סערה חדשה: רק לנו מותר להשתיק דעות (שגויות) בשיח הציבורי, כשמישהו אחר מנסה לעשות את אותו דבר הוא זוכה לגינויים מקיר לקיר: https://news.walla.co.il/item/3130611
    כל המפגרים שמתווכחים כעת בלהט על החוק שקיבל הפרלמנט הפולני שאסור להזכיר את הביטוי “מחנות השמדה פולנים” ואסור להאשים את ממשלת פולין בסיוע לנאצים. שתי אלו הן אמיתות היסטוריות ברורות: לא היו מחנות השמדה פולניים ולא היה סיוע ממשלתי לנאצים. כעת התקבל איסור על מי שמכחיש אותן. במה זה שונה מהחוק שאוסר הכחשת שואה? לדעתי, בכלום.

השאר תגובה