אחרי מיטתו של מרן הרב שך זצ”ל

ממדבר מתנה – 2001

במאה וארבע השנים האחרונות, עד יום שישי ערש”ק פ’ וירא דהשתא, התהלך (בקושי) בעולם הזה יהודי ישיש, שבכל מקום בעולם בו אמרת ‘הראש ישיבה’, כולם ידעו שהכוונה היא אליו. היום כבר אין מישהו כזה. כיום ישנם בעולם כאלו שזכו לתואר ‘ראש הישיבה’, אולם אף לא אחד שמכונה ‘הראש ישיבה’ (אלא מחמת שיבוש לשוני).

יש הבדל בין שני המושגים: ‘ראש הישיבה’ ו’הראש ישיבה’. לכאורה רק מיקומה (השגוי?) של ה”א הידיעה מבחין בין שני המושגים, אולם למעשה ישנו הבדל תהומי ביניהם. המושג ‘ראש הישיבה’ מציין אישיות שעומדת בראשה של ישיבה מסוימת, כשבדרך כלל ברור מתוך ההקשר מי היא אותה ישיבה. לעומת זאת, המונח ‘הראש ישיבה’, מתאר אדם שמתייחד מבין כלל ראשי הישיבות (מבלי למעט כמובן מכל האחרים). ה”א הידיעה מתייחסת לאוסף ראשי הישיבות, ולא לאוסף הישיבות.

במונח ‘ראש הישיבה’ הישיבה היא שמגדירה את ראשה. מי שיודע על איזו ישיבה מדובר, יודע אל מי מכוון הביטוי ‘ראש הישיבה’. לעומת זאת, במונח ‘הראש ישיבה’, הראש מגדיר את הישיבה. ברור מיהו הראש, וממילא אנו יכולים ללמוד גם מיהי הישיבה שהוא עומד בראשה.

בגלל ההבחנה בין המונחים, דומני כי כל אחד מבני הישיבות בשני הדורות האחרונים יכול לכנות את הרב שך ‘הראש ישיבה’, ללא כל ניגוד ל’ראש הישיבה’ שלו (שייבדל לחטו”א).

הרב שך סימל וביטא את המסירות הבלתי מתפשרת לתורה. הוא עסק כל ימיו, במסירות נפש בלתי רגילה, בתורה ובהרבצת תורה. בו בזמן היתה בו גם התבטלות מוחלטת לכלל. לא היו לו בכלל חיים פרטיים. דלתו היתה פתוחה, ללא כל שעות קבלה, לתת עידוד ועצה לכל אדם וכל נדכא בכל תחומי החיים, כאשר בו בזמן מזומנות לפתחו גם הכרעות כבדות משקל ביחס לכלל. אני מכיר מישהו ששאל אותו היכן כדאי לפתוח קיוסק, בפינת רחוב פלוני או אלמוני. כל ילד או בחור שחש כאב כלשהו בא אליו בכדי להתברך ולקבל עצה. הוא היה ‘עבד לעם קדוש על אדמת הקודש’, כפשוטו. אני חש כי אנו לא מכירים היום דמות של גדול בתורה מהסוג הזה. הרב שך היה שייך לדורות עברו, בהרבה מאד מובנים.

התבטלותו לתורה, לנותן התורה ולעמו, הביאה אותו לפעמים לביטויים חריפים, ולמלחמה בלתי מתפשרת ברעיונות ובאישים שנראו לו כמסכנים את התורה כפי שהוא הבין אותה. זו היתה תוכחה גלויה ואהבה מסותרת, בבחינת “את אשר יאהב…יוכיח”. לא פעם, בין היתר, ביטויים חריפים אלו התייחסו לציבור הדתי-לאומי, עובדה שיכולה להעיב על היחס שלנו כלפיו.

מספרים על בעל ה’שפת אמת’ שיצא מחדרו של סבו, בעל חידושי הרי”ם, לאחר שספג גערות נמרצות, וכולו שמח ומאושר. כששאל אותו חברו מדוע הוא צוהל כל כך, ענה לו ה’שפת אמת’: וכי מילתא זוטרתא היא בעיניך לזכות לנזיפה מפיו של בעל החידושי הרי”ם?! “אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרים, ומי מטהר אתכם”.

כל מי שהכיר את ‘הראש ישיבה’ זצ”ל ידע שכל מעשיו היו לשם שמים. הוא היה מוכן לשלם מחירים כבדים עבור דעותיו והנהגתו, ולא נהנה מהעוה”ז כמלוא נימה, כפשוטו. הרב שך נהג ביושר קנאי. הוא שמר את עצמו מכל משמר מטובת הנאה כלשהי, לעצמו או לקרוביו. מספרים שבמותו כל שהוריש לצאצאיו לא היה אלא היה זוג תפילין (אנוכי הקטן יכול להעיד שזה ודאי קרוב לאמת, וסביר שזוהי האמת ממש). יש לזכור שמדובר באיש שרבים הציעו לו מכל טוב הארץ, והיו מוכנים לשרתו בכל מה שיחפוץ, והוא תמיד סירב. בדירתו (שגם היא לא היתה שייכת לו) לא היה כמעט מאומה מלבד ספסל עץ מט לנפול, שולחן ומיטה במצב לא הרבה יותר טוב, וכדומה. אדם גדול כזה אינו חשוד על נגיעות אישיות, ובודאי שכל אשר עשה היה לשם שמים.

אשרינו שזכינו להיווסר (ואולי גם להיטהר) מפיו. יה”ר שיהא מליץ יושר עלינו ועל כל ישראל.

השאר תגובה