קונטרס ‘מוסיף הבל’

ממדבר מתנה – 1997

הלוא הוא קונטרס קטן הכמות ורב האיכות בדיני הבל והמסתעף

הקדמת המלבהד: ישמחו השמים ותגל הארץ בהיגלות הקונטרס יקר הערך שתוצאות ראשונות ממנו כבר אזלו מן השוק, ורבים נכספה וגם כלתה נפשם לרוות צמאונם בו. על כן אמרתי בליבי, אף שאיני כדאי, דבמקום שאין אנשים השתדל להמנע גם אתה מלהיות יוצא דופן, ואזרתי כגבר חלצי וכלי מלחמתי לישא וליתן בהלכות חמורות אלו כדרכה של תורה. וכבר אמרו הקדמונים דדבר הבל א’ בספר יציל על הספר כולו (וכשי’ השואל בתשובות בשמים ראש המיוחס בטעות (או במזיד) לרבינו הרא”ש, ושהוכר כזיוף. ועל כן אין לזוז מפסקיו, שכל דבריו דברי קבלה, ואית דאמרי דברי חבלה).

וכידוע דקונטרס זה שחובר בערך בשנת שלש למלך אחשורוש,  נמצא ספון בבור ט’ המכוסה כיסוי דמהני לגמלים ולא לחמורים, ע”י אנשי אתרא קדישא שליט”א שיצאו להצילו מיד בני דודינו הארכיאולעגין. ולכן אמנם תחילתו בפשיעה אך סופו באונס, מתחיל בגנות ומסיים בשבח. באשר תוכו בלול בדברי חכמים וחידותם, ושוליו מלאים את ההיכל, דברי ליצנות מלוא המיכל. וכאשר עיני הקורא תחזינה מישרים.

ובהקדמת המחבר (הלוא הוא רבינו הלא נודע למי, שכבר יצא בשערים שמעו וגדול מרבן חוסר שמו,  בחיבורו על מס’ קידושין) מצאתי כתוב לאמור:  איתא בקוהלת ‘הבל הבלים הכל הבל’ וילפינן מכאן דכל העולם הזה הבל הוא, וכל המוסיף הבל אינו גורע. ולשון הבל פי’ דבר שאין בו ממש וכדאיתא להדיא בתוס’ ב”ק כ”ב. דהבלא דבור לית ביה ממשא, ולכך לא הוי כממונא. ומוכח דממון כגון שור או חמור דיש בו ממש אינו חשוב כהבל, ולפיכך ראוי לכל אדם לרדוף אחרי הממון. ובזה ראיתי ללמד סנגוריא על אחינו הטועים שעושים עצמם כעורכי הדיינים או כרואי החשבונות, ומקיימים בעצמם מקרא שכתוב ‘בקש ממון ורדפהו’.

והנה זה החיבור הק’ יפרד והיה לשלשה ראשים: ראש לכולם הלוא הוא הקונטרס ‘מוסיף הבל’ עצמו אשר כל תוספת דברים עליו הוא אך למותר. ופשוט דאינו צריך הוא לי ולדכוותי, באשר הוא כתרנגולת מרוטה ויתוש מחוץ, אשר קטני עבה ממתניו. וזהו מש”כ עליו לעיל דמלא הוא דברי חכמים וחידותם.  והראש השני, אשר לראש יהיה ולא לזנב, הלוא הוא פי’ ע”ד הפשט למען ירוץ הקורא בו ולא ייבש (!),  וקראתי שמו פרשנדתא. והראש השלישי הלוא הוא ראש וראשון לכל דבר שבקדושה, הראש שנתלה הכי גבוה מעל פני האדמה, ויקרא שמו בישראל בן המדתא. אשר הוא מו”מ בעומק הסוגיות הנדונות בהך קונטרס, בפלפול נפלא וסברא ישרה בכל מרחבי תורתנו הקדושה. ולא הרי שני ראשים אחרונים אלו, דדברי ליצנות מלוא המיכל בהם, כהרי רישא קמא דלא אתידע וכמשנ”ת לעיל.

סוף דברי אשא כפי למרום בתפילה: יה”ר מלפניך שומע קול בכיות, שתשים ליצנותנו ותורתינו בנאדך להיות, ושלא אכשל ח”ו בדבר הלכה (ואם ימצא איזשהו דבר הלכה בהך קונטרס, ולפחות בהני תרי צנתרי דדהבא אשר בשם שוליים יכונו, ימחל לי הקורא, כי לכל העם בשגגה), וישמחו בי חברי בהך מתיבתא קדישתא דירוחם, ויהיה זה כפרת עוונם תחת אשר לא עבדו את ה’ אלוקיהם בשמחה ובטוב לבב.

בן המדתא

 

מוסיף הבל ק”ק לשמואל דפליגא עליה דרב וס”ל דבורו הוא לחבטו ולא להבלו. דמלבד דכמובן היא שיטה תמוהה בפנ”ע, דהאיך שייך להבין בור כמזיק ע”י חבטה,  תקשי האיך בכלל נמצא בעולם דבר המוסיף הבל. וי”ל דלשמואל יל”פ דברי רבא דקאי על חבטה, דאסור לטמון בדבר המוסיף חבטות, ע”כ מתו”י.

מיכי אילו כד הוינא טליא הוו קרו לי מייק אפשר דהוה שרי לי הרב בלומנצויג להקרא מיכי, וצל”ע לע”ע.

חסד ומאי דשנינו חסד עשה הקב”ה עם ישראל שפזרם לבין האומות. וק’ דהא חסד הוא היפך הפיזור וכדשנינו בקונטרס הכא. ונראה דבישראל פיזורם הוא איחודם. ור”י היה מביא ראיה לדבר דתניא במס’ לשון הרע (עבודה זרע ד’.) דמפני מה כשישראל מצויין כולם בחדא בי כנישתא הרי ריב ומצה שרוי בהם (וכמ”ש הלילה הזה כולו מצה ומריבה). אלא מפני דכל יהודי בעי תרי בתי כנישתא חדא לאתפלל ביה וחדא דלא להתפלל ביה. ועל זה זעק הנביא ואמר שובה ה’ את שביתינו כ’אפקים בנגב’ ואכמ”ל בזה. באחדות שלמה ומצינו בזה בס’ א’ שכריכתו לבנה ותוכו רצוף אהבה אשר כל בני הישיבה הק’ דפה הוגים בו יומם וליל, שביאר ענין זה כדרכו במילים פשוטות וז”ל הטהור: אורות ניצוצי הצדק של נשמת האומה הכללית הטהורה והרוממה, אינם נגלים אלא לבעלי האחדות השלמה הנשמתית והצרופה באופן היותר נעלה וזך וכו’ ע”ש ותתפלא.

איתא במס’ שבת  ל”ד. אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה, גזרה שמא ירתיח. ועוד שם אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום וכו’ עכ”ל הנצרך לנו. אמר ליה בר שטיא מאי סברת דבדבר המוסיף הבל אין טומנין אף מבעוד יום וכ”ש משתחשך, וא”כ משתחשך במה יטמין. אמר ליה רבא דמשתחשך אינו מטמין כלל.

והנה סוד גדול רמזו לנו רבותינו בהך שטיקלע, ונבארו כאן ביאור יפה ומספיק כיד ה’ הטובה עלינו. דהנה יש להקשות מה ענין הטמנה אצל הבל. ומהו הדבר הנטמן בהך הבל. ומה ההבדל בין מבעוד יום למשתחשך. ועוד מצאתי בכת”י פארי”ס דהך מימרא אפורים קאי, ותמוה.

ונראה לבאר, ובהקדם מהו ענינא דהך מועד. והנה מצינו דבפורים נצטוינו לשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. וקשה מה ענין מצוות אלו, וצדקה בכלל, דווקא לפורים. ועו”ק אמאי נהגו כל ישראל לשתות יין בפורים עד דלא ידע בין ארור המן וברוך מרדכי.

והנראה בזה כדאיתא בחז”ל דנכנס יין יצא סוד, דתכונת היין שהוא מוציא הפנימיות החוצה. כשאדם שותה יין הרי נחשפים מעמקיו. בכל השנה כולה האדם עצמו נסתר מעין הבריות ובדרך כלל גם מעצמו, והוא מתנהג באופן שאינו הוא עצמו. דבר זה הוא עקב כל המגבלות המוטלות על אדם שחי בחברה, הן אלו שהוא מטיל על עצמו והן אלו שאחרים מטילים עליו. ולכן, בניגוד למקובל, נראה דדוקא בכל השנה האדם מתחפש, ובפורים הוא מצווה להסיר את התחפושות ולהיות הוא עצמו. תכונתו של היין שהוא שובר מחיצות. הוא מקרב בין בני אדם כיון שהוא נוטל מהם את הקליפה החיצונית (=התחפושת), ובפנים כולם קרובים זה לזה, דבכולם אותו חלק אלוקה ממעל.

המן אמר למלך: ‘ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים’, וכנגד זה תקנו חז”ל שיהיו ישראל בפורים עם אחד בארץ, עם שעצמיותו גלויה ללא תחפושות, וממילא הוא אחד. מטעם זה מצווים אנו גם במשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים.

ובעומק, הדברים מתבארים, כאשר נשים על ליבנו שמצוות אלו בחסד יסודן. עושים חסד גם עם מי שלא זקוק לו (איש לרעהו). החסד הוא הדבר ללא מגבלות, הדבר כפי שהוא לעצמו. ההגבלות הן דין (או גבורות, במינוח הקבלי) שמגבילות את החסד (וכמשנ”ת בסעודה שלישית ש”פ ויקהל). בפורים מצווים אנו להסיר את המגבלות לצאת חוץ לשורת וצורת הדין, ולגלות את צורת החסד אשר הוא בלתי מוגבל. כל מושג הדין נוצר רק בגלל מגבלות, כיון שלא יכול העולם להתקיים רק במידת החסד (העולם קיים על גמילות חסדים, ועומד על הדין, כדאיתא בפ”א דאבות וכמשנ”ת בשעת רעוא דרעוין הנ”ל). פורים כולו שבירת מגבלות והוצאת העצמיות החוצה. היין שובר את כל הדינים המגבילים אותנו. בפורים כל אחד צריך להיות זושא ולא לשחק את משה רבנו. בפורים גם הרב מיכאל הוא מיכי.

לעתי”ל כל  המועדים בטלים חוץ מפורים, כיון שכל המועדים כולם נוהגים כדי לתקן משהו בהויה הפגומה. הם נוצרו מאילוצים ובעיות שישנם בבריאה, אלו מועדים של העוה”ז. פורים הוא העולם המתוקן ששום דבר לא נעשה בו בדיעבד, בגלל מגבלות או אילוצים חיצוניים, והכל בדיוק כמו שצריך להיעשות באופן טבעי. לעתי”ל, בעולם מתוקן, לא צריך שום מגבלות, ולא יהיה שום מועד חוץ מהמועד של חוסר המגבלות הוא ניהו פורים. לעתי”ל העולם גם יהיה לא מפורד אלא כולו מכוון לאותה תכלית, וכולו מדובק בבוראו. כבר לא יהיה מצב של גבולות המפרידים בין אדם לאדם ועם לעם (מפוזר ומפורד), אלא הכל באחדות שלמה. במצב כזה אין מקום כלל למידת הדין, שמגבילה ומפרידה דברים זה מזה וקובעת גדרו של כל אחד, אלא רק למידת החסד. השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין.

ובזה יבואר כמין חומר מימרת רבא דלעיל. משתחשך הפי’ משנכנס יומא דפורים. אז אין מטמינין כלל, לא בדבר המוסיף הבל ולא בדבר שאינו מוסיף הבל. הכל צ”ל גלוי, ושום דבר אינו נשאר טמון בפנים, מכוסה.  לפני פורים (מבעוד יום) אין מטמינין בדבר המוסיף הבל. פי’ בעוה”ז, לפני העולם המתוקן, שודאי אנו מטמינים, ואף חובה להטמין, וישנם דינים המגבילים אותנו בכל דרכינו. גם בתקופת ההגבלה הזו אין להטמין בדבר המוסיף הבל. לא להטמין את עצמיותנו בעיסוקים וקליפות המוסיפים הבל (ראה לדוגמא הקדמת המחבר לעיל), אלא רק באלו שאינם מוסיפים הבל.

וכעת, כשנתבאר להמעיין האמיתי מאי דאיכא בין התוך דהך קונטרס לבין השוליים, אין לו אלא לחזור ולקרוא הכל מהתחלה (כולל ההקדמה). והפוך בה והפוך בה דכולא בה.

פרשנדתא

 

אין טומנין ס”ל לרבא דאסירא ליה לאיניש לעסוק בדבר שאינו מוסיף הבל בעולם, אלא בשעה שאינה מן היום ואינה מן הלילה. שטיקלע א בלאט גמרא בלע”ז. הטמנה אצל הבל ואף דמצינו שקין הטמינו להבל מתחת לקרקע עולם, ומשמע דבהבל טמון זהו עיקר דין הבל. זה אינו, דהכא קתני דמטמנינן בהבל ולא את הבל, ודו”ק. נכנס יין איתא בכתבים דיין בגי’ ע’ וכן הוא גי’ דסוד. וזהו שאמרו רבותינו העבר עין העתיד יין וההוה כהרף אין, ופשוט. בניגוד למקובל וכאמרם ז”ל פוק חזי מאי עמא דבר ועשה ההיפך, וכתיב נמי דעת בעלי בתים היפך דעת תורה (עי’ סמ”ע סי’ ג’). שובר מחיצות ופשיטא דשוברם טפי מג’ טפחים, דאל”ה לא הוה פרוץ לטלאים ואכתי הוה מחיצה וק”ל, ל”א משום דאינו לבוד, מפי המורה, וראשון שמעתי. הדבר כפי שהוא לעצמו וכמו שביאר החכם קאנט דאין לנו מחשבה אגדה מוסר הלכה  ותפיסא ביה כלל. ויעוין עוד בקונטרסי שיעורים להחכם הכולל, עם הארץ מדאורייתא וצורבא מדרבנן, הלוא הוא ניהו מ.א. היין מוציא וכו ק”ל אמאי חוזר ושונה בהך קונטרס רעיון פשוט כזה. וי”ל דזוהי דרכם של משוחחי שיחות (לאפוקי ממגידי שיעורים), וד”ל. זושא ר’ זושא מאינדיאנפוליס אח לבעמח”ס נועם אליפלט. שהוא סגולה לכל מי שאין לו המלאך רזיאל בבית, ומהני שגם לא יהיה לו. וי”א דחשיב טפי מחוט אדום על יד ימין נגד עין הרע. והוא רק לשי’ הרמב”ם דאין כלל דבר כזה ששמו עין הרע, וכדמצינו דשרי ללחוש על מכת עקרב בשבת כיון דאינו מועיל כלל (עי’ יו”ד סי’ קע”ט ס”ו). והה”נ דשרי לשים חוט אדום מה”ט, ודו”ק. תקופת ההגבלה אין הכוונה לג’ ימי הגבלה דהא קי”ל דשס”ד הוו (ועם המוקפות שס”ג), וכמשנ”ת בתוך הקונטרס. וזהו דלא כפי’ בן המדתא זכור לטוב.*

—————————

*אינו מצוי לפנינו, כנראה נכתב לאחר שנתלה על הך עץ  דנ’ אמה, כנגד נ’ שערי בינה שנתעלמו (כאותו בשר) מן העין, במים שאל”ס. וחבל על דאבדין.

וביציאתו מה הוא אומר: מודה אני לפניך ה’ אוא”א אף שלא שמת חלקי מיושבי קרנות. שהם מתלוצצים ואנו מתלוצצים, הם עושים זאת כל השנה ואנו כמעט כל השנה. שנא’ גדול יום הפורים כמעט ככל השנה כולה וכיום שניתנה בו תורה לישראל. שנא’ קיימו וקיבלו היהודים, והוינן בה קיימו מה שקבלו.

תם ולא נשלם. להשומע ינעם ולהמקשיב יבושם, ודבר אלוקינו יקום לעולם, וזכרו לא יסוף מזרעם. ברוך ה’ מן העולם ועד העולם.

נאם הק’ (=הקדוש) מ. אברהם

זעירא (בא’ רבתי) דמן חבריא

חופק”ק ירוחם

ערב פורים התשנ”ז

 

השאר תגובה