על הלמדנות כפרדיגמה תלמודית ׁׁׁ(טור 57)

בס”ד

הטור הקודם עסק בנושא שהתעורר כבדרך אגב סביב מאמר שפרסמתי במוסף שבת של מקור ראשון (פרשת משפטים), פרסום מאמרים של נשים בכתבי עת תורניים. בטורים הבאים אשוב לנושאים העיקריים במאמרי הנ”ל, לימוד תורה, רבנות ושררות לנשים, אבל לפני כן בטור זה אתחיל בבירור משמעותה וחשיבותה של למדנות. אני כבר מבקש מחילה ממעלתכם על הנאום השמרני שאני עומד לשאת כאן, בניגוד לדרכי. מה לעשות, לפעמים שמרנות אינה מילה גסה או ליתר דיוק לפעמים גם אם אתה אומר משהו שמרני הוא יכול להיות נכון. התנאי לזה שמדובר במשהו מנומק וסביר ולא רק מגובה בהצהרות שמרניות גרידא.

מהי למדנות

המונח למדנות הוא עמום למדיי. יש שמשתמשים בו בהקשרים רחבים לבטא ידע והשכלה רחבה, או רוחב אופקים. בשימושו בישיבות משמעותו היא ספציפית יותר. הלמדן הישיבתי הוא גם בעל ידע ורקע תלמודי כמובן, וככל שיותר יותר טוב, אבל הידע ורוחב היריעה רחוקים מלמצות את תוכן המושג הזה. למדנות היא סוג של חשיבה ויכולת ניתוח שמקובלת בעולם הישיבות (בעיקר הליטאי, אבל כיום כמעט בכולו). מיומנות זו, כמו כל מיומנות, כוללת בתוכה היכרות עם ניתוחים למדניים קודמים, כולל קאנונים למדניים כמו חידושי רבי חיים הלוי (סולובייצ’יק, מבריסק) על הרמב”ם ועל הש”ס (הסטנסיל) ושערי ישר וחידושי רבי שמעון יהודה הכהן (שקאפ), רבי שמואל רוזובסקי, רבי נחום פרצוביץ ועוד ועוד. היא דורשת היכרות עם סוגי חילוקים וסברות יסודיות שמסתובבות בעולם הלימוד (חלקן לא כתובות בשום מקום). זוהי צורת חשיבה וניתוח שהיא סוג של אטמוספירה שבתוכה מתנהלים הלימוד והעיון התלמודי בישיבות.

באופן יותר ספציפי, מדובר בכלים שהתחדשו בבית המדרש הליטאי. אלו כוללים ניתוח מושגי, הפרדה והבחנה בין עקרונות דומים ובין רכיבים שונים בתוך אותו עיקרון עצמו (שני דינים), ובאופן כללי יותר אנליזה וסינתזה של מושגים ועקרונות תלמודיים והלכתיים.[1] כך למשל הלמדן שישמע מישהו לומד את סוגיית “לשמה” בהקשר כלשהו (הקרבת קרבנות, טוויית חוטי הציצית, בניית סוכה, כתיבת גט ועוד) וקושר אותה לסוגיית מצוות צריכות כוונה, יזדעזע מחוסר הדיוק. על אף הדמיון אין קשר ממשי בין “לשמה” לבין כוונה. למדן ישיבתי ששומע על טיעון של מיגו מיד מבחין בין שני ממדים של המיגו, “כוח טענה” (או נאמנות) ו”מה לי לשקר”. הוא גם יודע ש”בידו”, על אף הדמיון, אינו מיגו. אוזנו רגישה להבחנות בין הדבקים, ולחילוקים שנסתרים מעין פחות מיומנת.

הלמדנות בהגדרתה הבסיסית לא כוללת בהכרח מקוריות, ואפילו עומק רק במובן מסוים. העולם הלמדני מורכב מהרבה סוגי למדנים ברמות שונות. יש מקוריים ופחות מקוריים. יש חדשנים ויש שנצמדים לתקדימים הלמדניים. יש למדנים מובהקים (למעשה, להערכתי רובם כאלה) שמיישמים את כלי הניתוח ומערכת המושגים של אבות השיטה בכל סוגיא וסוגיא באופן די בנאלי. יש מהם שרק מכירים היטב את כל מה שנכתב, ודי בזה כדי להיחשב למדן. אחרים יודעים ליישם את הניתוח הזה גם בסוגיות חדשות ומול קושיות חדשות, ועדיין מה שהם מכנים “חידוש” הוא בדרך כלל יישום נוסף של אותן טכניקות למדניות. בודדים מצליחים ליצור קומה נוספת במבנה הלמדני. אלו אנשים מקוריים וחדשנים באמת, שמשתמשים בכלים הקיימים ומוסיפים עליהם מדילהון. כל הסוגים שתיארתי כאן, זה למעלה מזה, זכאים בדין להיקרא “למדנים”, כל אחד לפי מעלתו וכבודו. מדובר במיומנות אנליטית וסינתטית בסיסית שיש ללמדן, סוג של שפה ופרדיגמה לימודית ועיונית, ומה שמעבר לה רק יכול להוסיף כמובן. אם הוא גם מקורי וחדשן הרי זה משובח, אבל זה לא הכרחי להגדרתו כלמדן.

יכולות להיות כמובן גם צורות התייחסות נוספות לתלמוד. רובן לא זכאיות לתואר למדניות. יש ניתוח אקדמי וניתוח ספרותי, יש פסיכולוגיזציה, תרבות, היסטוריזציה, ניתוח חברתי ועוד ועוד. הלמדנות הישיבתית לא עוסקת בטקסט, וגם לא במחבריו ובהשלכותיו, אלא מחויבת לרעיונותיו. היא עוסקת בתוכן שהוא מכיל ומעביר, ונוגעת בו עצמו רק עד כמה שהדבר תורם להבנת הרעיונות. היא לא מחפשת השראה לרעיונות פסיכולוגיים וספרותיים מהטקסט, אלא מעוניינת במשמעויות החבויות בין קפליו. הלמדנות מתמקדת בעיקר בחלקים המשפטיים-הלכתיים של התלמוד, אבל יכולה להיות למדנות גם בחלקים אחרים (אם כי בדרך כלל זה משהו שונה). יהיו גם שיטות חדשות שבהחלט יכולות להיות מזוהות עם למדנות על אף שהן מציעות דרכים שונות מאלו הקאנוניות (ר’ חיים ור’ שמעון), ואני מניח שלמדן מיומן ופתוח דיו יידע לזהות אותן ככאלה ואם הוא פתוח דיו הוא יהיה מסוגל גם להודות על האמת, ואולי אף לאמץ אותן.

הערה: על למדנות כפרדיגמה

טענתי היא שהלמדנות אינה משהו סובייקטיבי. לא הכל הולך. לא כל צורת חשיבה או טיפול בטקסט היא למדנות. ברצוני לטעון כאן שתוקפה של הלמדנות אינו סתם כי זה מה שהתקבל, אלא מדובר בתובנות מהניסיון בלימוד תלמוד והלכה. זו לא רק הדרך המקובלת לטפל בטקסט, משהו שרירותי, אלא זוהי הדרך ה”נכונה” לטפל בו. פילוסוף המדע תומס קון הוציא שם רע למונח פרדיגמה. זו מוגדרת כמסגרת מחשבתית שבתוכה מתנהל המדע, אבל קון טוען שזו אינה אלא מסגרת שרירותית שאומצה מסיבות סוציולוגיות גרידא. המדע יכול היה גם להתנהל בדרך אחרת לגמרי. לעומת זאת, טענתי היא שגם בהקשר המדעי וגם בהקשר התלמודי הפרדיגמה אינה קונוונציה גרידא, אלא תוצאה של ניסיון ומיומנות נצברת. מדובר באוסף כלים וטכניקות שהתקבלו ועברו את עולם הלימוד והוכרו ככלים נכונים לפענוח הטקסט ועולם הרעיונות התלמודי. מי שיעבוד אחרת פשוט לא קולע לאמת. בדיוק כמו שאדם שפוי לא יתייחס למדע כמשהו שרירותי שיסודו בקונוונציה גרידא. מי שלא יעבוד על פיה פשוט לא יקלע לאמת. כמובן ייתכנו חריגים, שהרי כולנו בני אדם וכולנו יכולים לטעות. אבל ככלל זהו הניסיון המצטבר, במדע כמו גם בהלכה ובתלמוד. אחת האינדיקציות לזה היא שאם אותו לומד יציג את מסקנותיו בפני למדן, הוא יפגוש שם בקשיים ובאופני הסבר שכנראה לא חשב עליהם בעצמו, ובמקרים רבים אלו יגרמו לו לוותר על מסקנותיו. בדרך כלל וויכוח כזה לא ייגמר בתיקו.

אשוב ואדגיש שאין כוונתי לאמירה מצמצמת, שרק צורת ניתוח מסוימת (למשל זו של ישיבות ליטא) קולעת לאמת, ובוודאי לא לטענה שכל תוצאה של ניתוח למדני היא נכונה. להיפך, הניתוח הלמדני המקובל לוקה בלא מעט מגרעות, ובהחלט יש מקום לשיפור. כוונתי כאן לומר שהלמדנות במובנה הרחב אינה רק פרדיגמה אלא כלי שלא ניתן להתעלם ממנו בפרשנות התלמוד והפוסקים. יש אפשרויות שונות להשתמש בו, ויש צורות למדנות שונות (ולפעמים שגויות, ולעתים שטחיות, כאלו שמתעלמות מהניואנסים של הטקסט, בדרך כלל לטובת ההיגיון האפריורי של הפרשן), ובכל זאת מי שמתעלם מהקורפוס הזה ולא מכיר אותו היטב בדרך כלל יטעה בטעויות מביכות. בלעדיו, גם אם אתה יודע על פה את כל חלקי התלמוד ומפרשיו, אינך מצוי באמת בלימוד תורה. אם אתה רוצה להוסיף נדבך נוסף, עליך לעשות זאת על גבי הקיים ולא במקומו. בהחלט חשוב לעדן ולשכלל את הלמדנות אבל זה לא יוכל להיעשות על ידי החלפתה במשהו אחר. אגב, גם בהקשר המדעי תומס קון טועה טעות מרה. מהפיכה שבה מוחלפת פרדיגמה מתוארת אצלו כהריסה ובנייה מחדש. מאז החל המדע המודרני להשתמש בשיטות אמפיריות, מבוקרות ושיטתיות, כמעט לא מוכרת לי מהפיכה כזאת. שינויים נעשים בדרך כלל על גבי הנדבכים הקודמים ולא במקומם.

גם בהקשר התלמודי-הלכתי, יש משמעות למסורת כפי שהיא התפתחה עד ימינו. גם אם הלמדנות המודרנית אינה הדרך שבה למדו משה רבנו, רבי עקיבא, אביי ורבא, או רב אשי, עדיין זו הנקודה אליה הגיעה המסורת הזאת, ורק ממנה ועל גבה נוכל להמשיך. אין חובה לקבל את המסורת על קרבה וכרעיה, אך טעות תהיה להתעלם ממנה ולהחליף אותה.

חוש הריח הלמדני

יש חוש ריח למדני שאותו רוכשים עם הזמן. החוש הזה מאפשר לי מחד לדעת מהר מאד באיזה כיוון עליי לחפש את התירוץ לקושיא, הוא רומז לי על השאלות היסודיות בסוגיא, על כלי הניתוח שבהם כדאי לי להשתמש במקרה הנדון ועוד. בה במידה החוש הזה מאפשר לי לזהות תוך דקה האם בן השיח שלי הוא למדן או לא. לעתים רחוקות אצטרך 3 דקות (אם הוא מדבר למדנות בתרגום לשפה מודרנית ולא בשפה ישיבתית ממש), אבל בדרך כלל לא יותר מזה.

ושוב ודאי יהיו כאלה שיטענו שמדובר בסגירות סובייקטיבית ושבעצם אני מתייג את כל צורות החשיבה והאנשים שלא חושבים ופועלים כמוני כמי שאינו למדן או כמה שאינו למדנות. אבל אני לא מקבל זאת. בהחלט יש אנשים שלא חושבים כמוני ואני לגמרי מסכים שהם למדנים, ואף למדנים יותר ממני. ובכל זאת, יש חוש ריח למי שעוסק בתחום הזה שלפיו ניתן לעמוד די מהר על טיבו של בן השיח שלך במישור הזה. בדיוק כמו שבהקשר המדעי אתה יכול לדעת מהר מאד האם בן השיח שלך רק חולק עליך או סתם מדבר שטויות.

אכן יש למדנים שמרניים כאלה שתפיסתם מצומצמת, והם פוסלים את כל מי שלא חושב כמוהם. כך לדוגמה תלמידי ישיבת פוניבז’ בטוחים שתלמידי סלובודקא לא יודעים ללמוד (האמת, כפוניבז’אי לשעבר אני חייב לומר שהם די צודקים. אבל אל תגלו לאף אחד). זהו שימוש בפרדיגמה במובנה הקוּני. אך דומני שאנוכי הקטן עברתי את השלב הזה, ואני די משוכנע שאני יודע לזהות ולהכיר בערכם של סוגי למדנות אחרים, גם כאלה שאיני מסכים איתם. זו שאלה של התבגרות ושל פתיחות.[2] ועדיין גם מבחינתי יש הבדל חד למדיי בין למדן למי שאינו למדן. זר לא יבין זאת.

יש הדיוטות שיתרשמו עמוקות מהידע ויכולת הניתוח וההצגה של מי שעומד לפניהם, ויכריזו עליו כתלמיד חכם מובהק, אבל תלמידי הישיבות שיעמדו שם יגחכו לעצמם בזלזול ויראו תוך רגע שהבחור מערבב מין בשאינו מינו ואין לו מושג למדנות מהי, גם אם המנומסים שביניהם ישאירו את הגיחוך מתחת לשפם. אני חושב שכל אחד מאיתנו, חברי הגילדה הלמדנית, מכיר את התופעה הזאת. לא פעם שמעתי אנשים מתפעלים מרב פלוני או דובר אלמוני, מבקיאותו ועמקותו העצומה, והיה לי לא נעים לומר להם את דעתי עליו. במקרים רבים אין להדיוטות (וגם לחלק מאלו מביניהם שמכהנים כרבנים ומורים) בכלל כלים לשפוט את מידת הלמדנות והגדלות בתורה.

הדברים נכונים כמעט לכל תחום ידע ומיומנות מקצועית. גם פילוסופים, פיסיקאים, משפטנים, או מתמטיקאים, חווים חוויות דומות. מחד, יש אינטואיציות ברורות מי טוב ומי לא, מי מדבר לעניין ומי לא, וההדיוטות לא תמיד יבינו זאת ולא תמיד יתרשמו נכון. ומאידך, גם בתחומים אלו ניתן כמובן למצוא את הסגירות שמתייגת אנשים כלא למדנים רק בגלל שאורח חשיבתם שונה מזה שלי. ובכל זאת, אני מאלו שחושבים שגם אם יש לפעמים שימוש לרעה בתיוגים הללו, יש בהם ממש. בתוך אופנה פוסטמודרנית שבה הכל הולך ואין קריטריונים, קל מאד להנפיק אמירות שהכל סובייקטיבי, ובעצם התיוגים הללו הם כלים מניפולטיביים לקידום אג’נדות. אלו שטויות כמובן, והשטויות הללו עצמן אינן אלא כלים מניפולטיביים לקידום אג’נדות, ובמקרים רבים כליו של העצל שלא מעוניין או לא מסוגל לחשוב ולמיין ולהבחין בין טוב לרע ובין איכות למה שאינו איכותי.

האם השופט מושפע מהשקפותיו?

כדי לחדד זאת אביא כאן סיפור שהיה בדידי. לפני כמה שנים השתתפתי בכינוס במכון הישראלי לדמוקרטיה, שבו נפגשו רבנים ומשפטנים לדיון ובירור הדדי. זה היה בתקופתו העליזה של אהרון ברק, כאשר הביקורת על האקטיביזם השיפוטי, בעיקר מהכיוון הימני והדתי, הרקיעה לשחקים. בדיון השתתף, בין היתר, פרופ’ אנגלרד, אדם שומר מצוות וחובש כיפה, שכיהן באותה עת כשופט בבית המשפט העליון. בהרצאה ובדיון הוא חזר וטען שוב ושוב בעקשנות רבה שאין שום השפעה לאג’נדות ואידיאולוגיות על ההכרעה השיפוטית של ביהמ”ש (גם העליון!). הכל נעשה בכלים מקצועיים ולפי שיקול דעת משפטי טהור ונטול פניות. כאשר יש ויכוח בין שופטים, הוא טען, זה ויכוח מקצועי שלא קשור לאידיאולוגיה והשקפת עולם.

הרבנים שבדיון גיחכו מתחת או מעל לשפם, ולכולם היה ברור שהאיש חי בסרט. הרי ברור שכל שופט מושפע עמוקות מהשקפת עולמו. לפני כמה טורים הזכרתי את התפלגות הדעות בבג”ץ עמונה (השופטים שישבו שם היו הנדל, גו’בראן ודנציגר. נחשו כיצד הצביע כל אחד…). אמנם נכון שברוב מוחלט של המקרים שמגיעים לבג”ץ, ועוד יותר לבתי משפט בערכאות נמוכות יותר, אין רלוונטיות להשקפות ולאידיאולוגיה. אבל באותם מקרים טעונים שמגיעים לכותרות התפלגות הדעות בהחלט קשורה להשקפות העולם.

ובכל זאת, דבריו נראו לי כנים. ניכר היה שהוא מאמין בהם ובאמת ובתמים. ומכיון שלהערכתי האיש רחוק מלהיות טיפש, החלטתי לתת לו קרדיט ולחשוב שוב על מה שהוא אומר. מיד נזרקה בי האסוציאציה לביקורת דומה מאד על רבנים ופוסקים. גם לגביהם מקובלת בציבור הדעה שכל אחד מהם עושה מה שהוא רוצה, כלומר שפסק ההלכה לעולם משקף את עמדתו האידיאולוגית והשקפותיו של הפוסק. דוגמאות לכך לא חסרות. חשבו מה יאמר פוסק חרדי על גיוס לצבא ומה יאמר על כך פוסק ציוני דתי. מה יאמר פוסק ליברלי על גיוס בנות ומה יאמר פוסק שמרני. מה יאמר פוסק חסידי על “לשם יחוד” ו”מלאכי רחמים”, ומה יאמר על כך פוסק רציונליסטי שרחוק מקבלה. ובכל זאת, כמי שמצוי בעולם הפסיקה והלימוד התלמודי וההלכתי, ברור לי שמדובר בניתוח שגוי, או לפחות מוטה, שנעשה “מבחוץ”. מי שנמצא בתוך העולם הזה יודע שיש כללים והנמקות שיכולים לעלות וכאלה שלא. כאלה שמחזיקים מים וכאלה שלא. בתוך המסגרת הזאת כל אחד מגבש השקפת עולם. לכן לפעמים תמצאו הפתעות, כאשר פוסק כזה או אחר מנפיק פסק שלא מתאים לתפיסותיו. זאת כאשר הוא השתכנע שהאידיאולוגיה שלו לא מתאימה לפרדיגמה ההלכתית והנימוקים שלו לא מחזיקים מים.

אכן נכון שבתוך המסגרת הזאת יש דרגות חופש, וההלכה לא מכתיבה תשובה ברורה אחת. על כך כבר כתב הרמב”ן בהקדמתו למלחמות ה’, “כי יודע כל לומד תלמודנו שאין חכמת תורתנו כחכמת התכונה והתשבורת שמופתיהן חתוכים…” (כיום אנחנו יודעים שגם התכונה, כלומר מדעי הטבע, מופתיה לא חתוכים, להבדיל מהמתמטיקה והלוגיקה). בנקודות אלו נכנסת השקפת עולמו של הפוסק, ולפיה הוא בוחר מבין האופציות ההלכתיות האפשריות. אבל זה נעשה בתוך מסגרת דיסציפלינרית שי בה נכון ולא נכון, וטעות היא לחשוב שהכל שרירותי והכל תלוי באידיאולוגיה. ומכאן שהגם שיש מחלוקות ותפיסות שונות בין לומדים ופוסקים, עדיין השיח ההלכתי ביניהם יכול להתנהל ואכן מתנהל. לפעמים משתכנעים ולפעמים לא, אבל כמעט תמיד כל אחד מהם יודע האם מי שלפניו הוא פוסק גדול או לא, האם טיעוניו טובים או לא, ובעיקר אלו טיעונים הם רק בניגוד לדעתי ואלו טיעונים הם שטויות של בורים שלא מבינים ולא מכירים את השיח.

בעקבות ההרהורים הללו חזרתי וחשבתי לעצמי על דבריו של אנגלרד. אם ביחס להלכה אני “בפנים”, הרי שביחס לשפיטה אני עצמי נמצא קצת “מבחוץ”. לכן לי כמי שנמצא בחוץ נדמה שהשופטים עושים מה שהם רוצים ושהכל אידיאולוגיה, אבל ביניהם יש סוג של שיח שבו יש נכון ולא נכון, והשקפת עולם אינה תחליף לטיעונים. יש מגבלות מתודולוגיות ומסגרתיות על ההכרעה השיפוטית שלך, ולמעט מקרים חריגים של שימוש לרעה בסמכות השיפוטית תפיסות העולם משחקות רק בתוך המסגרת הזאת. אצל הצופה מבחוץ נוצרת האשליה שהפסיקה היא תוצאה של תפיסת עולם בלבד, בעוד שזו משחקת רק בתוך דרגות החופש הדיסציפלינריות. אלו שיושבים סביב השולחן בבית המשפט כנראה מבינים אחד את השני, ולמרות חילוקי הדעות יש ביניהם שיח ובו טיעונים ונימוקים. לפעמים אחד משכנע את חברו ולפעמים לא, אבל כל אחד יודע מתי מה שהשני אומר, גם אם אינו מסכים איתו, הוא לגיטימי בכללי השיח ומתי לא. בדיוק כמו בשיח ההלכתי.

הסתכלות “מבפנים” ו”מבחוץ”

זהו ההבדל בין הסתכלות “מבפנים” להסתכלות “מבחוץ”. אלו שמבחוץ כמובן בטוחים שהכל סובייקטיבי, ו”עובדה” היא שהפסיקות מתפלגות לפי תפיסות העולם. אבל זו הסתכלות חלקית שנובעת מבורות ואי היכרות. אכן יש קשר כי בתוך המסגרת השקפת העולם בהחלט משפיעה, אבל כל זה מתנהל בתוך מגבלות של השיח המקצועי. הרבה פעמים הצופים מבחוץ מתאכזבים כאשר האיש “שלהם” (יהא זה שופט עליון או רב) פוסק בניגוד “למה שהיה עליו לפסוק” (לפי האידיאולוגיה “שלנו”, שהוא כמובן שותף לה. הרי הוא שגרירנו שם, לא?). אבל למי שבקיא בשיח מבפנים ברור שהסיבה לכך אינה בהכרח השתפנות והתקרנפות, כמו שאנחנו נוטים לומר לעצמנו. לפעמים “דברים שרואים משם לא רואים מכאן”. היושר האינטלקטואלי שמקובל בשיח המשפטי או ההלכתי מכתיב תוצאה אחרת, ועם כל הכאב האידיאולוגי איש המקצוע מקבל החלטה ישרה גם אם לא “נכונה” (תקינה אידיאולוגית). כך שופט דתי או אפילו מתנחל ר”ל יכול לפסוק נגד מתיישבים ביש”ע, ושופט שמאלני יכול לפסוק בעד החלטת ממשלה כלשהי וכדומה. זה קורה ואז כולם מעלים קיטור מרוב זעם על ה”בגידה” מחד, ומצביעים על כך שכולם שמאלנים/ימניים ר”ל. מכאן האמירות שאותו שופט הוא רק דתי מחמד או שמאלני מחמד, כי בעצם הוא כופף את עצמו לאג’נדה השמאלנית הנהוגה שם.

כך גם נכון להסתכל על למדנות. השיח ההלכתי והתלמודי גם הוא דיסציפלינה. מי שמסתכל עליו מבחוץ חושב שיש בו גמישות אינסופית ומידה רבה של שרירותיות, אך זוהי בורות. יש בו גמישות בתוך המסגרת הדיסציפלינרית. יש שם דיסציפלינה, ועם כל ההבדלים בתפיסה וחילוקי הדעות העמוקים, יש שיח של נכון ולא נכון, ויש נימוקים שמחזיקים מים וכאלה שלא. אלו שמתבוננים מבחוץ כלל לא מבינים מתי מדובר בלמדנות ומתי בחמור נושא ספרים. מתי זה ניתוח סביר וקביל, גם אם מוטעה ושנוי במחלוקת, ומתי חרגנו מחוץ לגבולות השיח (דיברנו שטויות). מתי מדובר בעומק מקורי ומתי מדובר בהבלים לא מבוססים. לכן מבחינתם כל מי שמצטט מקורות תלמודיים ונושא נותן בהם הוא תלמיד חכם, או למדן. ואם יש לו רעיונות פסיכולוגיים מרתקים או לקחים מוסריים מאלפים אז הוא מיד מוסמך לרבנות וראשות ישיבה.

בהסתכלות “מבחוץ” אי אפשר להבין ולקבל תיוגים של למדנים ולא למדנים. מבחינתם כולם אותו דבר, והתיוג של הלמדנות נתפס רק ככלי להדרת האחר מתוך שמרנות. אכן הלמדנות היא סוג של מועדון דיסציפלינרי סגור, שכן רק החברים בו יודעים מי חבר בו ומי לא. זה כמובן מרגיז מאד את אלו שמצויים בחוץ, אבל אך טבעי הוא. אלא שרוגז אינו טיעון, ומה שמרגיז אינו בהכרח לא נכון. כדי להביע עמדה יש ללמוד ולהתמצא, ורק אז אפשר להציע אלטרנטיבות ולהביע ביקורת.

לסיום: שתי תפיסות ביחס למשמעותה וחשיבותה של הלמדנות

עד כאן ניסיתי לשרטט קווים לדמותה של הלמדנות. הגדרה מדויקת או אפילו אפיון פחות שטחי, דורשים עבודת מחקר ולא כאן המקום לזה. ניתן להבין מתוך דבריי שאני סבור שבלי זה חסר מאד בלימוד ובהבנת התלמוד וההלכה. מעבר לזה, בדבריי במאמר גם טענתי שזהו תנאי לכהונות רבניות שונות (ראש ישיבה, פוסק, רב ודיין), ואחזור לזה בטורים הבאים.

בכל אופן, למרות שאני אישית מצדד בתפיסה שרואה בלמדנות תנאי הכרחי לגדלות בתורה, אני מניח שיהיו שיחלקו על דבריי אלו ולתפיסתם הדומיננטיות של הלמדנות היא רק מוסכמה. אך דומני שגם מי שדוגל בתפיסה השנייה (השגויה מאד לדעתי), שניתן לכנות אותה תפיסה קונית (=על שם תומס קון) של הלמדנות, לא יוכל להכחיש את העובדה שכך אכן זה נתפס בעיני הלומדים ותופסי התורה. זו נקודה חשובה שאחזור אליה בטורים הבאים.

יש לתיאור הזה משמעות רבה ביחס לטענות שעלו בוויכוח סביב מאמרי הנ”ל במקור ראשון (חלקן כאן באתר, סביב הטור הקודם, חלקן בתגובות שעלו בגיליון שבת מהשבת האחרונה וחלקן בתגובות במייל ובשאר כלי התקשורת, למשל כאן וכאן). בדבריי כאן רק רציתי לדון בנושא הלמדנות בלי המטענים האמוציונליים, העלבון והכעס שהתלוו לדיון בדבריי. בטורים הבאים אתייחס לטענות שעלו בתגובות.

[1] כדאי לראות בהקשר זה את הדיון בספרים השמיני והתשיעי בסדרת הלוגיקה התלמודית שעוסקים באנליזה וסינתזה בחשיבה התלמודית.

[2] אני עוד זוכר את עצמי בצעירותי בבני ברק מצטרף לכל המלגלגים על הרב עובדיה יוסף, כחמור נושא ספרים. התפיסה הרווחת היתה שמדובר באדם עם זיכרון פנומנלי אבל חסר כושר ניתוח. לימים כשהתבגרתי הבנתי את עומק הטעות. מדובר באדם בעל כושר ניתוח, חשיבה ומיון מרשים ביותר. אני מחזיק בדעה שהלמדנות שלו שונה מאד מזו הישיבתית, ולפעמים היא נדמית קצת בסיסית מדיי, אבל מי שאומר שהוא לא מבין למדנות אינו מבין מה הוא שח. חלק מזה היה אידיאולוגיה. הרב עובדיה הכיר את כל הספרים, גם אלו הלמדניים, ולכן ברור שהוא ידע למדנות ישיבתית והבין מהי. אלא שכנראה תפיסתו שללה אותה עקרונית. המקרה הזה הוא באמת מקרה גבול, של אדם גדול בתורה שוודאי ידע היטב ללמוד (ואינו צריך לי ולדכוותי), שנראה לומד שטחי למדיי, אבל גם בעין למדנית לא תמצאו אצלו הרבה טעויות. הוא משתמש בניסוח לא ישיבתי, אבל האיש כמובן ידע היטב ללמוד. לפעמים יש צורך בתרגום לשפה הישיבתית, אבל התיוג המזלזל לגביו באמת מבטא שמרנות וחוסר פתיחות ותו לא.

55 תגובות בנושא “על הלמדנות כפרדיגמה תלמודית ׁׁׁ(טור 57)

  1. ישי

    הבטחת לנמק מדוע הלמדנות חשובה, אבל נראה שהנימוק היחיד הוא חוש הריח שלך. אני חושש שהנימוק הזה לא כל כך תקף. הוא אמנם תקף כלפי עצמך – אתה אומר שאתה מכיר באופן בלתי אמצעי בחשיבות הלמדנות, אבל הוא כלל לא תקף בשיח עם אחרים. הטענה שלך היא סינתטית וכדי לשכנע אתה צריך לצאת מהנחות מוסכמות ולטעון טענות אנליטיות.
    לגופו של עניין, דומני שיש תלמידי חכמים לא מעטים שלא כל כך מתלהבים מלמדנות, בעיקר כאלה שאחרי שנות למדנות ישיבתית נפתחו לעולם המחקר. אני לא טוען שהם יגידו שהכלי הזה חסר חשיבות לחלוטין אבל שהחשיבות שלו ירדה בעיניהם הרבה. כמובן שמדובר גם בחוש הריח שלהם, שלא מחייב אף אחד, אבל אם הטענה שלך היא שחוש הריח של כל מי שהתנסה בלמדנות מבין שזו האמת, אני חושש שהיא מוטעית.
    ייתכן כמובן שתאמר שגם בעיניהם למדנות היא חשובה וגם כשהם משתמשים בכלים המחקריים שלהם הם מוסיפים עליהם למדנות שמתורגמת לשפה מודרנית. הדבר הזה כמובן מצריך הגדרה של הלמדנות, ומביא אותנו אל סף התהום שמגדירה למדנות כמתודולוגיה נכונה בלימוד החלק ההלכתי של התורה. הגדרה כזו כמובן מרוקנת מתוכן את המונח למדנות.

    1. מיכי מאת

      שלום ישי.
      חיכיתי לראות מי יהיה הראשון שיעלה את הטענה הזאת. 🙂

      לא יודע אם והיכן הבטחתי לנמק. מה שעשיתי הוא להסביר את העניין. הסבר ונימוק הם שני דברים שונים בתכלית. ניסיתי רק להסביר שיש מצבים שבהם קשה מאד לדיסציפלינה כלשהי להיות מובנת ולהסביר את עצמה למי שניצב מחוצה לה. כמו כן, הצעתי ניסוי שבו מי שאינו למדן מציג את מרכולתו בפני למדנים, ושיערתי שהוא יפגוש בקשיים או באופציות שהוא לא חשב עליהם שיגרמו לו לשנות את מסקנותיו.
      כדוגמה, נסה להסביר למישהו מדוע ידע מתמטי נחוץ להבנת הפיסיקה. מישהו אחר יכול לטעון שדי לו בתיאור התחושות למראה תופעות פיסיקליות. יש לך נימוק מדוע נחוצה המתמטיקה, פרט לזה שהיא פשוט נחוצה ושזר לא יבין זאת? הנקודה היא שביחס לפיסיקה זה ברור לכל וביחס להלכה לא. לכן האנלוגיה הזאת היא הסבר מועיל גם אם לא נימוק. נדמה לי שבתחום שלך (אם אני מבין נכון מי אתה) תוכל לראות זאת הרבה יותר מאשר בפיסיקה.

      בשולי דבריי רק אומר שלתחושתי כשאתה מדבר על למדנות אתה מתכוין למשהו מצומצם למדיי. עליו כידוע לך גם לי יש ביקורת. אבל אני ניסיתי לתאר כאן משהו רחב יותר.
      אגב, אלו שמבקרים את הלמדנות, אפילו במובנה המצומצם, כולם מתמצאים בה היטב. בלעדיה הם לא היו יכולים להציע אלטרנטיבה. לכן הביקורת הזאת אין לה ולא כלום עם דבריי (אני שותף לה חלקית). היא לכל היותר קוראת להוסיף עוד קומה מעבר לזו הלמדנית, ולא להחליף את הקומה התחתונה. מניסיוני, מי שלא למדן גם המחקר האקדמי שלו לא שווה הרבה.

  2. יונדב

    חוששני שהפסקה הזאת –
    “גם בהקשר התלמודי-הלכתי, יש משמעות למסורת כפי שהיא התפתחה עד ימינו. גם אם הלמדנות המודרנית אינה הדרך שבה למדו משה רבנו, רבי עקיבא, אביי ורבא, או רב אשי, עדיין זו הנקודה אליה הגיעה המסורת הזאת, ורק ממנה ועל גבה נוכל להמשיך.”
    לא עומדת במבחן הביקורת שקבעת בהתחלה –
    “לפעמים גם אם אתה אומר משהו שמרני הוא יכול להיות נכון. התנאי לזה שמדובר במשהו מנומק וסביר ולא רק מגובה בהצהרות שמרניות גרידא”.

    אדם פחות שמרן עשוי לחשוב שאמנם הלמדנות המודרנית היא הנקודה אליה הגיעה המסורת המדוברת (אגב, כל המסורת הגיעה לנקודה הזאת? או רק מסורת אשכנזית מסוימת?), אבל מישהו עשה טעות בדרך והגיע הזמן לתקן.

  3. אילון

    בעניין ההערה על הרב עובדיה באמת אני אף פעם לא חשבתי (גם אחרי שקראתי קצת ביביע אומר) שהוא חמור נושא ספרים (ואפילו בתור תלמיד בגוש היה נראה לי מוזר מאוד איך בכזאת קלות התלמידים החרדים הליטאים מזלזלים בו) אבל היה לי בעייתי להשוות אותו לרב סולובייצ’יק או אפילו לרב ליכטנשטיין ולמעשה לכל ר”מ מוכשר.אבל זו שאלה כללית ביחס לכל עולם התורה הספרדי ובכלל ביחס לעולם הפסיקה הקלאסית (שחבריו לא גדלו על ברכי רב חיים, כמו הרב קוק למשל ) .יש אכן צורת מחשבה (אם תרצה נאמר פארדיגמה) של פוסקים ושל פסיקה אבל היא נפרדת מלמדנות רב’ חיימית.אני לא יודע על כאלו שבאו מעולם למדני והיו למדנים בנפשם ואיכשהוא זה זלג לעולם הפסיקה שלהם.
    (אני יודע על רב חיים עוזר אבל זה לא תפס כמדומה לי,ונדמה לי (למרות שאינני באמת יודע ) שזה לא קרה אצל ר משה פיינשטיין – לא היה לי הרושם ממה שקראתי שהוא שונה מפוסק קלאסי רגיל).יש תחושה שהיחס בין שני העולמות הוא כמו היחס בין פיסיקה והנדסה ולא ראיתי פיסיקאי שימושי בינתיים.

    אשמח אם הרב ירחיב מדוע הוא חושב שהרב עובדיה אכן ידע ללמוד (בריסקאית ולא רק פוסקית) ולא רק הכיר והבין את כתבי ר’ חיים מבריסק.מי שבאמת מבין לעומק את מה שרב חיים חולל לא יכול שלא להיות מתלמידיו ,מה שלא יהיה – ראש ישיבה או פוסק.זה בערך כמו מי שילמד פיסיקה ניוטונית וימשיך לעשות מדע כמו שהיוונים עשו (למרות שגם אצלם היה כבר קיים סוג של מדע – ארכימדס וקצת גם אצל אריסטו (הדרך בה הגיע למסקנה שאין ריק – בגלל שידע שכוח החיכוך פרופורציוני למהירות)).אני תמיד ביחס לגדלות של רבנים שואל את השאלה מה הם היו עושים אם הם לא היו פונים לרבנות וזה מראה על נטיות הנפש שלהם.למרות שזה לא עובד ב100 אחוז זה עוזר להבין מי באמת ראוי להקרא גאון (מתי מעט מספר ואפילו מקוריות לא מספיקה לזה) ומי לא. במקרה של הרב עובדיה כשאני מסתכל על משפחתו אני רואה שאחיו היה בעל מכולת.האם זה מה שהרב עובדיה היה נהיה? אינני יודע אבל אני בטוח שיש לזה קשר לאיך שיש להעריך את גדלותו בתורה.האם כל הרבנים הספרדיים הם כאלו ? שוב.אינני יודע אבל אני בטוח שלתרבות הערבית ולאופי הספרדי המעשי שנגזר ממנה יש קשר לצורת הלימוד.מדוע הרב קוק לא קיבל את שיטתו של ר’ חיים ? למרות מה שאמר בנידון (המסורת מהנצי”ב שאגב לפי סיפורו שלו היה נהיה סנדלר אם לא היה הולך ללמוד תורה) עדיין אינני יודע אבל זו בטח נקודה לרעתו.

    נדמה לי שאת הרב עובדיה יש להעריך ביחס לכל למדן מוכשר בישיבות הלומדות בדרכו ובהשראתו של רב חיים באותו יחס כמו שיש בין ביולוג זוכה פרס נובל לתלמיד פיסיקה שנה שלישית מוכשר בהתאמה.מי יותר חכם ? בתור ההנחה שמי שמוכשר יותר לא הולך ללמוד ביולוגיה אלא פיסיקה זו שאלה מעניינת .נדמה לי שהפיסיקאי. זו שאלה של פוטנציאל מול הישגים בפועל.

    1. מיכי מאת

      אילון, יש בדבריך כמה הנחות שאיני מסכים להן ואפילו מתקומם נגדן. העובדה שמישהו עובד במכולת או סנדלר לא אומרת בהכרח שאינו מוכשר. לפעמים הנסיבות מוליכות אנשים למחוזות שונים (אתה חושב שהנצי”ב לא היה מוכשר? הבאת שהוא העיד על עצמו שהיה הולך להיות סנדלר). שנית, ההנחה שהאח מעיד על אחיו גם היא רחוקה מלהיות מוכרחת.
      קשה לי להדגים על הרב עובדיה כי זה עניין לניתוח מפורט. לדעתי אם תעיין כמעט בכל תשובה שלו תוכל לראות את זה. לפעמים זה דורש תרגום ללמדנית מדוברת, אבל גם בעין למדנית לא תמצא שם הרבה טעויות. זכורני בישיבה שאלתי את הר”מ שלי על הסמ”ע שנראה שלמד כמו בעל’בת. הוא אמר לי שזה עניין של ניסוח ותרגום ללמדנית. צריך להיזהר מללכת שבי אחרי הסגנון והניסוח ולבחון את התוכן.

  4. ישי

    רק לגבי איפה הבטחת לנמק, אז אני הסקתי את זה מ”אתחיל בבירור משמעותה ו*חשיבותה של למדנות*. אני כבר מבקש מחילה ממעלתכם על הנאום השמרני שאני עומד לשאת כאן, בניגוד לדרכי. מה לעשות, לפעמים שמרנות אינה מילה גסה או ליתר דיוק לפעמים גם אם אתה אומר משהו שמרני הוא יכול להיות נכון. התנאי לזה שמדובר במשהו *מנומק* וסביר”.
    אני חושב שההיסק שלי די הגיוני אף שזה לא כתוב במפורש.

  5. אילון

    לישי

    אני לא יודע אם זה נחשב נימוק אבל הרעיון הוא שבכל תחום מחקר אנו לומדים את הנושא לשמו.כחלק מהעניין של “לשמו” השאיפה היא שאנחנו נשאב את ההסברים לבעיה בתחום מהתחום עצמו ולא מבחוץ .לכן “מחקר” אינו לימוד תורה אפילו במובן המתודולוגי, ובטח לא הקומה הבאה.זה נכון גם בתחום לימוד התנ”ך ובכלל במדע ובמתמטיקה (מדע לשמו ומתמטיקה לשמה, וגם אמנות לשמה).כאשר יש בעיה בתחום כלשהוא המחקר יכול לספק “הסברי” ביניים חיצוניים בתור פיגומים ,גלגלי עזר,קביים , מה שתרצה,עד שימצא ההסבר אמיתי לבעיה.כך למשל כשמשהוא לא מובן בתנ”ך יש לחפש את הפתרון מתוך התנ”ך עצמו.הסתמכות על כתובות ,תעודות חיצוניות ,דברים כמו חוקי חמורבי ובלשנות שמית הם יכולים להוות פיגומים עד שנבנה את הבניין לבד ואז נוכל להסיר את הפיגומים.הגישה הלמדנית היא בעצם גישה אקסיומטית לתורה.זו הגישה שבכל תחומי הדעת והרוח (ראה שוב אמנות ומוסיקה) הוכחה כפורייה.ובתורה יש עוד הרבה רבדים למושג לשמה והם קומות שמעל למה שאמרתי שהוא אפילו ברמת עולם החול ולא הקודש.זו תמציתה של המהפכה של ר חיים מבריסק.

  6. אמיתי

    בהקשר ללמדנות של הרב עובדיה והזלזול החרדי בה, כדאי להביא את הבדיחה הבני-ברקית על כך שכאשר נערכה תחרות בין הרב עובדיה לבין פרויקט השו”ת, הרב עובדיה ניצח בבקיאות ופרויקט השו”ת ניצח בהבנה.

    לטענה כי השופטים מוגבלים על ידי הדיסציפלינה אני לא בטוח שאני מסכים.
    ניקח כדוגמה מקרה קיצוני – משפט אייכמן. ברור לכל שאף שופט בר דעת לא היה יכול לתת לפרטים משפטיים פעוטים כמו העובדה שאייכמן נחטף מארגנטינה או שמדינת ישראל לא הייתה קיימת בזמן ביצוע הפשעים שלו להשפיע על מה שהיה ברור שצריך להיעשות: שפושע מלחמה נאצי יעמוד למשפט מול שופטים עבריים בבירת מדינת ישראל ויוצא להורג על ידי תליין יהודי.
    מכיוון שבית המשפט מחוייב לדיסציפלינה המשפטית, הוא לא היה יכול לענות לטענות על אי-חוקיות המשפט ב”עזוב אותי משטויות” (שזהו המענה הראוי כאשר מול הצדק ההיסטורי עומדות טענות טכניות קטנוניות), ולכן הוא נאלץ לנסח מענה כלשהו לכל אחת מהטענות על אי חוקיות המשפט, למרות שהיה ברור לכל מה תהיה התוצאה.
    הבעיה היא שלטענה על כך שלבית המשפט אין סמכות מכיוון שמדינת ישראל לא הייתה קיימת בשעת ביצוע המעשים לא נמצא ממש מענה משפטי משכנע, ובית המשפט סיפק את הנימוק המביך כי למדינת ישראל יש סמכות לשפוט פשעים שבוצעו בשואה משום שהיא תוכננה להתבצע גם כלפי היהודים שחיו בארץ ישראל.
    אז אולי השופטים מוגבלים על ידי הדיסציפלינה, אבל נראה שהם יכולים ללוש אותה בחופשיות שכזו עד שלפעמים היא כמעט הופכת לחסרת משמעות.

    1. מיכי מאת

      אמיתי אני חושב שאתה טועה מאד. ברור שלפעמים המשפט חורג מהכללים הפורמליים לטובת הצדק, אבל זה גופו חלק מהמשפט ומהדיסציפלינה המשפטית (ע”ע רונלד דוורקין). מעבר לזה, אני חושב שאתה טועה לגבי אייכמן. אני בהחלט רואה אפשרות ששופט יאמר שאי אפשר לשפוט אותו בגלל בעיות משפטיות. לדוגמה, דמיאניוק יצא זכאי בדין אחרי דיון פומבי לעיני כל ישראל שנראה כמו משפט שדה.
      לגבי שפיטה רטרואקטיבית אתה מניח שהיא לא אפשרית משפטית אבל אתה טועה. יש מגמה לא לעשות זאת אבל יש כמה חריגים. החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם הוא כולו חוק רטרואקטיבי, בלי קשר לאייכמן. לא שמעתי על הנימוק ה”מביך” שהבאת, אבל אני מטיל ספק אם זה היה הנימוק שמצדיק את הסמכות לשפוט אותו, ובוודאי לא הנימוק העיקרי. אגב, הוא לא כל כך מופרך. במה זה שונה מלדון מחבל שתכנן לרצוח יהודים ונתפס בטרם עשה זאת?

  7. ברוך

    שלום הרב,

    האם היכולת שלך להעריך מי למדן טוב ומי לא אינה תולדה של העובדה שלמדת הרבה מאוד את ספרות ההלכה ולכן צורך החשיבה שלך, וכושר השיפוט שלך הושפעו (מדי) מחכמי ההלכה?

    במילים אחרות: אני מסכים לגמרי שיש טיעון למדני-הלכתי שהוא לגיטימי ומתקבל מבחינה אובייקטיבית ויש טיעון שאינו, אך זה רק כי במשך השנים התקבעו כללים וצורת חשיבה מסוימים, שאינם הכרחיים. האורתודוכסיה ההלכתית-מסורתית-שמרנית אימצה צורת חשיבה מסוימת והשאלה האם טיעון למדני מסוים הוא לגיטימי היא בעצם השאלה האם הוא עומד בכללים שקבעו חכמי ההלכה.

    אתן דוגמא: בעולם המשפט מקובלת שיטה פרשנית של פרשנות תכליתית. בעולם ההלכה שיטה זו אינה מקובלת ודרך הפרשנות היא יותר מילולית-פורמליסטית (אפשר להתווכח על זה ולומר שזה לא מדויק, אבל לצורך העניין נניח שזו הבחנה נכונה). כאשר יבוא בפניך אדם ויציג טיעון הלכתי בדרך של פרשנות תכליתית אני מניח שתאמר, לאור חוש הריח שפיתחת, שהוא לא למדן אמיתי ושהוא מעלה טיעון שאינו לגיטימי.

    וכאן אני שואל – למה? הרי בוודאי לא ניתן לומר שגישה פרשנית תכליתית אינה נכונה באופן אובייקטיבי, אלא לכל היותר לומר שאינה מקובלת בעולם ההלכה. אם כך, הרי שאין באמת טיעון למדני טוב וטיעון למדני לא טוב, אלא טיעון למדני לפי גישה מסוימת (שהיא הגישה המקובלת בעולם ההלכה) וטיעון למדני לפי גישה אחרת (שאינה מקובלת, אך א”א לומר עליה שאינה נכונה באופן אובייקטיבי).

    אשמח למענה. תודה!

    1. מיכי מאת

      ברוך שלום.
      ברור שכל דיסציפלינה מפתחת כלים וכללים ובשורה התחתנה קשה להבחין בין הכללים הללו לבין הדיסציפלינה עצמה. אבל רואים בתלמוד שלא דורשים טעמא דקרא, ורואים במו”מ התלמודי ובמפרשים שכמעט לא עושים שימוש בפרשנות התכליתית. ומכיון שהתלמוד הוא הטקסט הקאנוני המחייב ניתן ללמוד מכאן שלא נכון לעשות שימוש בפרשנות התכליתית. אם חולקים על התלמוד אפשר גם לחלוק על התורה, אבל אז יצאת מחוץ למסגרת הדיסציפלינה. ההנחה המקובלת בהלכה היא הנחה של המשכיות במובן כלשהו (ודומני שאני לא חשוד על החמרה בנושא ההמשכיות). זה חלק מהדיסציפלינה. הטיעונים המקובלים בעולם ההלכה הם חלק מההלכה. זה אבסורד לפרש את ההלכה באופנים שמנוגדים למה שהיא עצמה אומרת לעשות.
      בגישה ספקנית תמיד אפשר להטיל ספק בכל אין דרך להוכיח למישהו שהוא טועה אם הוא מוכן לערער על כל הנחות היסוד. במקרה זה אין טעם לדיון. הדיון יכול להתנהל רק עם מישהו שמגדיר עצמו מחויב לדיסציפלינה.

  8. משה

    המאמר מסביר את השימוש בלמדנות מאסכולה מסוימת (בלי הגבלת כלליות) כפרדיגמה, אבל לא את הייחוד בלמדנות “ישיבתית-ליטאית” של הדורות האחרונים (השפעות של שאג”א, גר”א, קצה”ח, בריסק) לעומת האסכולות האחרות, לגביהן ניתן לומר דברים דומים – לדוגמה, פלפול בסגנון ישיבות פולין והונגריה (ר’ יוסף ענגיל ויותר ממנו ר’ מנחם זעמבא, ויש מקרים חריפים יותר, כמו חידושי הרי”מ) או פלפול קלאסי (מהר”ם) של המאה השש עשרה, שלגביו נאבקו מהר”ל , של”ה ובני דורם, תוך אזכור של התכונות ההופכות את הפלפול למתודה עוקפת-הבנה ולכן נעשה בה שימוש גם “שלא לשמה” ע”י למדנים מזוייפים, תופעה שניתן לתאר גם לגבי הפרדיגמות האחרות, ומילים פשוטות – התכונה המעניינת העיקרית של פרדיגמה למדנית היא שההשתייכות לסוג הלמדנות חשוב יותר מאשר נכונות הדברים. דבר זה נכון גם בשיטות הפלפול השונות, אבל דווקא בלמדנות תיאורטית על בסיס בריסק קל לבנות מגדלים באוויר ממש (פעם נכחתי בשיעור בישיבה כלשהי, ובמהלך השיעור נפלה הגמרא של הרב מידו אל השולחן. הוא כמובן הרים את הגמרא, וציין שבסך הכל היה אפשר להעביר את השיעור בלי הגמרא כי הגמרא היא רק תירוץ להגיד את הדברים

    1. מיכי מאת

      אתה מדבר על למדנים מזויפים שהם בעצם פלפלנים. אני מדבר על למדנים אמיתיים. ואגב, דבריו של הרב לא אומרים שהוא פלפלן. טענתו היא שיש דברים שהם נכונים מחמת עצמם (אפריורי) ולכן אין צורך בגמרא כדי לומר אותם. אתה ודאי מכיר את הסיפור על ר’ חיים עם “אין תוס’ כזה”.

  9. עוזיה

    לא הבנתי – המחבר מדבר על הלמדנות במובן הרחב, והיא כוללת גם את ר’ יוסף ענגיל בתוכה. גם למדן ישיבתי-ליטאי מן המניין לא יחשוב שאתוון דאורייתא, למשל, הוא ספר קשקושים של עם הארץ.

  10. עין הקורא

    בס”ד י’ באדר ע”ז

    על מקומה של הלמדנות ה’ישיבתית’ בהשוואה לשיטות לימוד אחרות הרווחות בעולם התורה או בעולם האקדמי, הרחיב הרה”ג אהרן ליכטנשטיין במאמרו ‘הגישה המושגית-בריסקאית בלימוד התורה – השיטה ועתידה’, נטועים יח (תשע”ג). המאמר ניתן לצפיה גם בקישור מהערך על הרב ליכטנשטיין ב’ויקיפדיה’.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    ההתרשמות שלי היא שגדולי פוסקי ההלכה, גם אלו ש’ידם רב להם’ בניתוח הסברתי, מתמקדים יותר בבואם ‘לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא’, ב’עיון בפשט ובירור השיטות’ כהדרכת הגר”מ מקוצק לחתנו הגר”א מסוכצ’וב (המובאת בהקדמתו ל’אגלי טל’.

    עם זאת, ה’ אחד ותורתו אחת. כל ידע נוסף באחד ממקצועות התורה, עיון ובקיאות, הלכה ואגדה, מקרב את הלומד להבנת החכמה ורצון האלקי גם בשאר התחומים, וככל שתורת ה’ תמימה ושלימה יותר – כך היא ‘משיבת נפש’ יותר.

    וכך כשהקים הראש”ל הגר”י נסים בשנת תשי”ז את ‘בית המדרש המדרש לרבנים ודיינים בירושלים’ כדי להכשיר מנהיגות תורנית לארץ ולגולה, היתה שאיפתו שהתלמידים יושרו לא רק ב’אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא’, אלא גם במקרא ובמחשבת ישראל, וגם בעיון בסגנון ישיבות ליטא (ובנושא זה היה מגיד השיעור הרב יעקב אריאלי).

    הרב נסים רצה שבראש בית המדרש יעמוד הרב ד”ר ב”ז בנדיקט, שהיה גם מורה הוראה מובהק וגם חוקר תלמוד חשוב, אך לא איסתייעא מילתא. אף הגר”ע יוסף חיבב את תורת חכמי בריסק, שכן מסופר שבליל הסדר היתה לפניו הגדה של פסח ‘מבית לוי’, שבה לוקטו דבריהם של רבי חיים הלוי, צאצאיו ותלמידיו.

  11. שלומי

    קודם כל תודה על כך שאתה לוקח נושאים ודן בהם ומפרק אותם לסוגיות שונות ומתייחס בסבלנות למושאי מחקרך.

    א. נראה לי שהבחנה דומה לזו שעשית בפוסט ניתן לעשות בין הבחוץ לבין הבפנים של מחקר תלמודי
    מחקר שיעסוק בהבנת הטקסט לאשורו ובקשיים שעולים ממנו וינסה לפענח אותו לפי פרדיגמת המחקר התלמודי (רבדים, מקורות שונים, כתבי יד ועוד) ימצא את עצמו מתמודד עם אותן קושיות של התלמוד או של ראשונים (ולעיתים אחרונים) ויציע הסבר אחר. לעיתים ההסבר יעלה בקנה אחד עם הבחנות האחרונים או הראשונים אך הוא יהיה יותר מבוסס כלומר הרעיון “ישב על הטקסט” באופן יותר בהיר ומשכנע.

    ב. אם נשוב לרזולוציות הבפנים לעומת הבחוץ, אני נזכר בדבריך על למדני “שוברים שתיקה”. אולי כשנכנסים פנימה וקוראים עדות אחר עדות ראוים אמת מנומקת של יניב איצקוביץ(מאמר בהארץ בתגובה לפוסט של כשר להלן) יותר ממבט מרפרף של אסא כשר(פוסט בפייסבוק)? כלומר, למדני שוברים שתיקה ולמדני ליטא- מאי בינייהו? גם הם אחרי דקת שיחה או שלש דקות שיחה יזהו פוביות מעכבות התייחסות פשוטה לעוולות ולדברים אחרים שהם רואים.

    ג. ובעניין אחר שלא עסקת בו בפוסט זה אך הוא קשור למאמרך בעיתון. ישנם לא מעט למדנים עם נכות בתקשורת עם הסובב אותם. אינני יודע אם זו “פרדיגמה סיבתית” אלא מדובר כאן לעיתים קרובות, לדעתי ע”פ הכרותי, במשהו מתאמי. אגב, גם למדני האקדמיה אינם מצטיינים בדפוסי תקשורת סבירים וביכולות אמפטיות.
    כאשר למדן מנותק מן העולם המערבי הסובב אותו על הרגלי המוסר שלו ועל שלל גחמותיו הוא מפספס משהו שיכול להוביל שיעור מעניין(לאנשים שהם בבחינת פוטנציאל להיות אברכים טובים- לא פחות) ולבטח לדון במתרחש בתוך הקהילה.

    .

    1. מיכי מאת

      שלומי שלום.
      א. אני לגמרי מסכים. אפשר לעשות הבחנה דומה גם לגבי מחקר תלמודי. אני אפילו מוכן להסכים שלפעמים מסקנותיו יותר משכנעות.
      ב. לא הבנתי את האנלוגיה לשוברים שתיקה. אני דיברתי על כך שלוקחים מקרים ספורדיים והופכים אותם לתמונה הכללית (חוק המספרים הקטנים). זו לא שאלה של למדנות ועיון או שטחיות. הבעיה עליה דיברתי אינה בפרשנות של המקרים אלא בהערכה כמה מקרים כאלה ישנם.
      ג. אני לא בטוח שהבנתי את הסעיף הזה. אם כוונתך היתה לומר שלמדנות אינה מספיקה, וחושב גם להכיר את העולם ולהיות תקשורתי, התפרצת לדלת פתוחה. אבל לה אגיע בהמשך כשאעסוק בתפקידה של הלמדנות אצל רב קהילה.

  12. שלומי

    לגבי ב, בדומה לתובנתך לגבי אנגלרד. המבט מבחוץ טוען שמה שבפנים מונע על ידי הטיות (שטחיות, מגמות, חוק מספרים קטנים), והבפנים אומר שאין כאן הטיות ואין כאן שטחיות.
    דהיינו, לשיטתם אין מדובר במקרים ספורדיים משום שהם בפנים.

    1. מיכי מאת

      אנלוגיה גרועה מאד. מספר המקרים הוא נתון אובייקטיבי והוא לא תלוי בשאלה האם אתה בפנים או בחוץ. ייתכן שהם צודקים (אם כי אני לא מתרשם כך), אבל זה לא קשור לבפנים ובחוץ. ההבדל עליו דיברתי בין בפנים לבחוץ הוא בתחום הפרשנות. הדוגמה שלך אולי יותר דומה להבדל בין פיסיקאי להדיוט לגבי קביעות בפיסיקה. כאן ההבדל הוא שהפיסיקאי יודע את העובדות ואת החוקים וההוא שמבחוץ לא. זה הבדל בידע ולא בצורת ההסתכלות.

  13. אילון

    הרב יכול להיות רגוע.ברור (ומוזר לי שהרב בכלל חשב שכך חשבתי) שכשאני מדבר על מקצוע אני לא מדבר על מה שהאדם בפועל עושה אלא על איפה שמוחו וליבו נמצאים.הרי יש מקובלים שעובדים בעבודות פשוטות (נניח לצורך העניין שהם אמיתיים ןלא מזויפים) נניח ה”חלבן” (אם הרב שמע עליו והיו לו אפילו כמה חברים מקובלים : “הסנדלר”, “מנקה הרחובות “,”הצייר”) ואם מישהוא ישאל מה הוא עושה בחייו אז אנשים לא יענו שהוא חלבן אלא יענו שהוא מקובל.החפץ חיים היה בעל מכולת ואנשים היו עונים שהוא רב וכנ”ל האר”י שהיה סוחר בתבלינים וגם היו פילוסופים ואנשי מדע (ניוטון ניהל את מטבעת המלך) ואלופי עולם בשחמט (שחמטאים) שלא התפרנסו מאיפה שהמוח והלב נמצאו.אני מקווה שההתקוממות של הרב היא לא תגובה פוליטקלי קורקטית (שלא אופיינית לרב.מה יש להתקומם ? או שאני צודק או שאני טועה.אפשר לחלוק אבל מה שייך להתקומם.רחמנא ליצלן שנחשוב ככה ואפילו שנעלה את זה על הדעת.יסלח לי הרב אבל מותר להעלות כל דבר על הדעת (אפילו שאין כזה דבר דעת) ואם הוא לא נכון נוריד אותו משם).אני מדבר באופן טיפולוגי ואני יכול להניח שבמקרה שאנו מדברים עליו האח לא היה ת”ח.אגב על הנצ”יב יש מה להרחיב אבל אין פה מקום.פשוט שיש דמיון שעולם התורה ( לפחות כיום) הוא מפלטם של כל הלא מוכשרים.

    ביחס למה שזה מעיד על על הרב עובדיה תמיד שואלים האם יכול לצמוח גאון בחברה פרימיטיבית .בפועל נדמה לי שזה לא קורה (ראמנוג’ן נדמה לי שקיבל חינוך והשכלה מתמטית עוד בצעירותו).א”א להכחיש את הרקע של הרב עובדיה בקשר לאיך שהוא נתפס בעיני התקשורת .באופן מוזר לשום רב אשכנזי לא היו “פליטות פה” כמו שהיו לרב עובדיה. ולכל זה יש קשר לשיטת הלימוד.אני לא יכול להתחנף לרב עובדיה ובגלל גדלותו להכחיש את ה (לא) נראה, ולא נראה שהרב עובדיה ידע ללמוד “בריסקאית”. הוא כן ידע ללמוד כמו כל פוסק קלאסי רגיל והצטיין בזיכרון ( שדווקא כן מעיד על הבנה שהיא המארג שבו משובצים הפרטים שזוכרים) ובישרות הלכתית ובאומץ לב .אבל הוא לא נראה שהוא היה יכול להיות בריסקר.פשוט משום שכל מי שהבין מהי תורת בריסק בכללותה לא יכול שלא ללמוד ברוחה,שיהיה בשיטת ר’ שמעון שקאפ ,טעלז,בריסק המקורית,בשיטה שבגוש (שלומדים בה את הראשונים בעיקר), אבל א”א להשאר מאחור ובטח לא לחלוק עליה.וכפי שכתבתי זו הייתה סוג של מהפכה ניוטונית בעולם התורה.

    לכן הייתי שמח לדעת אם באמת הרב חושב שהוא הבין באמת מה שרב חיים עשה (גם ללא הסבר מדוע) והחליט לא לפעול ככה.הסמ”ע הוא לא דוגמה.הוא שייך לדור אחר.נכון שהוא לא הש”ך ולא קצות החושן אבל עדיין הוא קנוני.הוא הדבר שאותו צריך להבין והוא לא עומד בפנינו למשפט.השאלה שהרב שאל את רבו יש בה דמיון מה לטענה שאיזה אמורא לא ידע ללמוד.וכי הרב בכלל מבין איך האנשים האלו חשבו וחוו את העולם ? והעניין של שפה הוא לא צדדי.בשפה שבה אנו מדברים בה אנו חושבים.כל התקדמות מדעית תלויה בהתפתחות של שפה.וא”א לתרץ תירוצים בעניין זה אפילו בשביל הסמ”ע,צריך למצוא הסבר אמיתי.

    1. מיכי מאת

      אני בטוח שהרב עובדיה הבין בריסקאית. רק כעת ראיתי שההגדה של בריסק היתה חביבה עליו ומונחת ליד שולחנו בליל הסדר. זו כנראה החלטה מודעת שלו לדחות את השיטה הזאת. אתה מניח שכל מי שפוגש אותה לא יכול להתנגד לה, אבל אני מכיר כמה וכמה כאלה שמכירים ומתנגדים לה. תוכל לראות התייחסויות כאלה גם כאן למעלה.

    1. מיכי מאת

      אריה שלום.
      הרב ליכטנשטיין זצ”ל בספרו על זבחים כותב שדווקא הקרן אורה שם כן עושה קשר ביניהם ומבקר אותו על כך. אמנם כשעיינתי שם ראיתי שזה לא לגמרי ברור.

  14. ציון מקור

    ל’עין הקורא’, הפיסקה שלפני האחרונה:

    על ‘בית המדרש לרבנים ודיינים בירושלים’ שהוקם ע”י הראש”ל רבי יצחק נסים – ראו במאמרו של הרב ד”ר שלמה א’ גליקסברג, ‘בתי מדרש לרבנים בנשיאות הראשונים לציון’, פעמים 135.

    בברכה, ש.צ. לוינגר, ספרן ‘יד הרב נסים’

  15. אילון

    גם אני ראיתי עוד לפני שכתבתי את התגובה את התגובה עם ההגדה של בריסק ואכן זה נראה לי מוזר.חיים נבון סיפר לי שיש איזה תשובה של הרב עובדיה שבה הוא מוסיף על המשקל (כדרכו להביא ערמות של פוסקים לכל צד בסוגיא ) את ר’ חיים וזה עוד יותר נראה לי מוזר… (לאור זה שקראתי פעם שלביחס לרוגוצ’ובר הוא טען שדרכו היא לא להלכה…)

    לאור דעת הרב .מה דעתו למשל על דברי הרב סולובייצ’יק במסה (הספד) “מה דודך מדוד” ? אני מדבר על ההשוואה בין דרכו של ר’ חיים לקודמים לו ולאלו שחלקו עליו כיחס בין נישואין לאירוסין (במיוחד ביחס ל”חוש הריח ההלכי” כלשונו).זו לא סתם דרשה מטאפורה הוא ממש מבצע חילוק למדני ומסביר אותה.אני אישית מזדהה בכל נימי נפשי עם מה שהוא מתאר שם ונראה לי שפשוט מי שחולק לא באמת מבין לעומק (=נישואין),הרבה אנשים יכולים לקרוא את ר’ חיים ולהבין את החילוקים. האם באמת נראה לרב שהרב עובדיה היה מבין את המאמר הזה ש(מה דודך מדוד בעצמו) ? האם הוא היה מבין את המושג של “קונספטואליזציה ופוסטולטיזציה של ההלכה” ? ( לא רק דובר לועזית.את הפילוסופיה שמאחורי.הוא באמת יודע מהי המהפכה המדעית מבחינה מחשבתית ? זה בכלל מדבר אליו ?).אינני מכיר את אלו שהרב מכיר שש”מכירים ומתנגדים לה” אבל ככל ההתייחסויות יש לי הרושם (ואולי אני טועה) שהם מסוג האנשים השייכים מדעי הרוח שלא באמת מבינים מהי השיטה המדעית .(ומדעי הרוח כשלעצמם אינם נחותים אבל האנשים שנמצאים שם ברובם הגדול חשודים על חוסר יושר אינלקטואלי.ויסלח לי הרב על ההכללה ואולי קצת גם על הזלזול,אבל תורה היא וללמוד אני צריך)

    1. עוזיה

      אתה לא מכיר חוקרי תלמוד שלמדו בישיבות ועשו שם חיל? הנשקה כדוגמה.
      אם אתה מתעקש דווקא על מישהו שיש לו רקע במדעים מדויקים, תראה איך לומד הרב רבינוביץ ממעלה אדומים (ותלמידיו שבעלי אותו רקע). בספר מאמרים שלו שיצא לפני כמה שנים, הוא גם תוקף חזיתית את תפיסת הקונצפטואליזציה של ההלכה מבית איש ההלכה ומה דודך מדוד.

    2. מיכי מאת

      אילון, אני חייב לומר לך שלדעתי גם ר’ חיים לא היה מבין את המסה הזאת, ובנו (=הדוד) עוד יותר פחות (כמאמר הגששים). גם הם ודאי לא ידעו מהי “המהפכה המדעית מבחינה מחשבתית”. האם זה אומר שהם לא למדנים?
      אני לא חושב שאנשי מדעי הרוח חשודים על חוסר יושר. יש ויש, כמו בכל מקום. יש ל”מדעים” אלו מגרעות אחרות, והבו דלא לוסיף עלה. ויפה ענה עוזיה מהרב רבינוביץ שממש לא חשוד על היותו איש מדעי הרוח או חוסר היכרות עם מדעי הטבע. אגב, הרב ליכטנשטיין היה איש מדעי הרוח מובהק. אני מכיר הרבה אנשים חכמים מאד ומשכילים מאד וישרים מאד ות”ח מובהקים שחולקים על ההמשגה הבריסקאית.
      כעת ראיתי שכבר ענו כמה תשובות כאן, ואין לי אלא להצטרף למה שנאמר.

    3. אילון

      הבנתי את הרב.ביחס לר’ חיים והגרי”ז אני עדיין חולק (אולי הם לא דיברו וחשבו פילוסופית אבל כן הייתה להם מודעות עצמית) אבל מבין. אבל עדיין לא נעניתי : האם הרב מסכים (מן הסתם הוא מבין) לחלוקה בין נישואין לאירוסין ? ואם כן,האם להבנתו הרב עובדיה היה נשוי או שמא רק מאורס ?

  16. מושה

    מה מטרת הדיון הזה אילון? אתה מזכיר לי המקרה שמסופר על ר’ עקיבא שעתיד לדרוש על קוצו של יוד וכולי תילי תילין של הלכות ובא משה רבנו ואומר לקב”ה יש לך אותו ואתה נותן תורה על ידי?
    מה שהיה היה- בוא נניח להם במקומם.. למה לנבור ? זה לשון הרע !

    1. אילון

      אינני מבין בדיוק את הדמיון.צריך להבין את מדרשי חז”ל.ר’ עקיבא היה בתקופה שבה הרזולוציה של השפה המחשבה והתפיסה הייתה יותר מפותחת משל משה רבנו.הוא ישב בשיעור שלו בשורה האחרונה (מדרש מפורסם )ולא הבין כלום וחלשה דעתו בשל כך עד ששמע שדברי ר’ עקיבא הם ממשה מסיני (ר’ עקיבא ביחס למשה כננס ע”ג ענק) .אבל ברור שמשה רבנו היה יותר גדול הוא היה נביא ועם מדרגת נבואה של אספקלריה המאירה וייתכן שהוא גם לא הזדקן בכלל (עור פניו האיר).א”א להשוות ככה סתם בין לחכמים מתקופות שונות.בכל מקרה זה לא לשון הרע (האם הרב עובדיה עשה משהוא רע ?) ואם כן אז הוא לצורך.אני מזכיר לך את דברי החזון איש ש “יש לנו לדעת את גדולי ישראל באופיים האמיתי”

  17. לאילון

    דומני שגם רבי חיים בעצמו לא היה מבין מאי ‘קוספטואליזציה’ ומאי ‘פוסטפוליטיזציה’ 🙂

    הלמדנות הבריסקאית לא צמחה יש מאין. למשל, ההבחנה בין ‘גברא’ ו’חפצא’ מובאת בגמרא במס’ נדרים להסברת ההבדל שבין נדר לשבועה. רבי חיים לקח את היסוד התלמודי ויישם אותו בסוגיות רבות אחרות.

    הניתוח הסברתי תפס מקום נכבד בחקירותיהם של חכמי תורכיה כ’משנה למלך’, ‘שער המלך’ ו’מחנה אפרים’, ואחריהם אצל חכמי גליציה, כגון ה’קצות החושן’ וה’מנחת חינוך’ – שכתביהם היו אבן יסוד בספרות הפרשנות והפסיקה, ספרדים ואשכנזים, ואת המתודה שלהם הביאו חכמי ליטא לפיתוח ושכלול.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  18. אילון

    לש”צ

    בוודאי שר’ חיים עצמו היה מודע למה שהוא עושה.כפי שכתבתי הוא לא הכיר את המילים הלועזיות אבל אם היו מתרגמים לו אותן (או מסבירין לו את משמעותן) בוודאי שהוא היה יודע מה הן.והוא היה מודע היטב למה שהוא עושה וגם לייחוד שלו.הייחוד שלו כמובן שהוא הראשון שהפך את מה שהקודמים לו עשו מדי פעם לגישה שיטתית.זה לא דבר קטן.זה הבדל שבין ילדות לבגרות.זה רגע של השגת מודעות עצמית.אני מציע לך לקרוא גם את “מה דודך מדוד” וגם מאמר מאוד משכיל של הרב קרומביין ( ‘מר’ חיים מבריסק והגרי”ד סולובייצ’יק ועד “שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין” – על גלגוליה של מסורת לימוד’, נטועים ט)

  19. עוזיה

    לגבי צמיחה של גאון בחברה פרימיטיבית – ר’ חיים עצמו צמח בחברה פרימיטיבית. וכך כל גדולי ישראל במזרח אירופה ב-400 השנים האחרונות. אני לא חושב שהחברה שהרב עובדיה גדל בה שונה מזו, או מהחברה שגדל בה ר’ שלמה זלמן (בערך באותו מקום ותקופה של הרב עובדיה).
    (אבל האמת שיש בעיה בהצגת השאלה. כי ברור שיכול להיוולד אדם כשרוני להפליא בכל חברה, אלא שבחברה פרימיטיבית הוא ימציא פטנט לרעיית כבשים או יגלה משהו שכבר ידוע, כי הוא לא יהיה מעודכן בידע האנושי שהצטבר עד עכשיו. לכן לגבי למדנות, שבה הכל נמצא בספרים, הפרימיטיביות של החברה הסובבת פחות רלוונטית).

  20. אילון

    לעוזיה

    הדוגמאות שהבאת הם אכן טובות אבל לא משנות את הטענה.ברור שלא כל הלומדים עשויים מעור אחד.גם בגוש יוצאים מבית המדרש אנשי הלכה (כמו הרב רימון,הרב גיגי) ואנשי מחשבה.וגם מהמחלקות בפיסיקה יוצאים מהנדסים אבל אף אחד לא מערער על עליונותה של הפיסיקה.וגם בבית המדרש הבריסקאי כולם מודים בעליונותו של ראש הישיבה.ואני למדתי אצל הרב רימון בשיעור א וגם לו הייתה שיטת לימוד שנכללת בשיטה הבריסקאית (לכל ר”מ היה את הסגנון שלו).גם הנשקה הוא חוקר תלמוד שעשה חיל אבל מחקר התלמוד הוא לא לימוד תורה.הרב רבינוביץ הוא באמת דוגמא שאינני יודע מה לומר עליה.אבל למרות הרקע שלו אני מבין שיש לו נטייה חזקה לפסיקה ואני צריך לקרוא את המאמרים שדיברת עליהם .זה אכן חידוש בשבילי וצריך לראות בפנים את הביקורת הזאת.אפריורי קשה לי להאמין שהוא יחלוק חזיתית על תפיסת ושיטת ה”המשגה” של ההלכה (זאת לא שיטה .ככה לומדים.מי שלא ממשיג לא לומד.מאוד מוזר לי.אולי הוא חולק על איזשהוא גוון ספציפי מאוד תיאורטי,של ר’ חיים עצמו ובניו לדוגמא.לא יודע)

  21. עוזיה

    הנשקה הוא חוקר תלמוד שעשה חיל כלמדן ישיבתי, והיום הוא לא לומד ככה. “מחקר תלמודי הוא לא לימוד תורה” היא סיסמה. תקרא את מה שהוא כותב – הוא לומד תורה, רק בדרך אחרת.
    “נטיה לפסיקה” היא הגדרה מעניינת של מישהו שכבר הושפע מתפיסה למדנית מסוימת שמפרידה בין שני תחומים של לימוד לפסיקה. לדעת הרב רבינוביץ’ ושכמותו, אין חלוקה מהותית בין לימוד לפסיקה כי יש רק לימוד תורה אחד, שממנו אפשר גם לפסוק הלכה כשצריך. ליתר בטחון, ניגשתי לארון הספרים לראות מה הוא כותב (מסילות בלבבם, עמ’ 126-127). קטעים נבחרים:
    “אמנם יש גישה המדמה את הפוסק למי שיש לו עולם טהור תיאורטי-קטגורי, והוא יודע להתאים את המקרה שלפניו למבנים שהוא עיצב. גישה זו מדמה את החשיבה ההלכתית ואת מלאכתו של לומד ההלכה לחשיבה ההגיונית-מתמטית כמערכת בעלת חוקיות פנימית משלה. ברם גישה זו צריכה עיון… בשונה מן הלוגיקה והמתמטיקה, שבהם שולטים חוקי ההגיון הלבד, התורה פונה לבני אדם עם כל החולשות המוסריות והשכליות שלהם… לא ניתן לכבול ולמצות את התנהגות האדם בעל חופש הבחירה במערכת חוקית אידאלית בלבד. זאת ועוד… המצוות והדינים הם הוראות כיצד לנהוג בעולמנו הממשי… באופן תיאורטי אפשר לייצג כל מיני מודלים… ההלכה מיועדת למעשים שבעולם הזה, ורק מתוך נסיון ממושך בהתמודדות עם כל סיבוכי המציאות והתנהגות המורכבת של האדם ניתן להגיע להבנה איך לפעול ביעילות וגם לשקף בצדק את איזון הכוחות שבנפשותיהם של בני האדם. כך ישנם מושגים ועקרונות שקבעו חז”ל מתוך הסתכלותם על המציאות האנושית בימיהם…”
    קל לראות שהוא לקח את איש ההלכה, מה דודך מדוד ו”זה סיני” וניסה לכתוב בדיוק הפוך מהם: סמי מכאן מודלים, קונצפטואליזציה וחשיבה מתמטית. התורה פשוט לא עובדת ככה.
    “מי שלא ממשיג לא לומד” – או שאנחנו לא מסכימים על הפירוש של “ממשיג” או על הפירוש של “לומד” (או שניהם). לא יודע מאיפה הבאת את זה.

    1. אילון

      ביחס להנשקה אני מנחש שהדרך הזו של למדנות ישיבתית “לא הייתה משורש נשמתו”. זה לא אומר כלום על ההיררכיה בינה לבין הדרך שבה הוא לומד.גם הרב ליכנטנשטיין לא לומד כמו הרב סולובייצ’יק.מהנסיון שלי מי שטוב מאוד במה שהוא עושה הוא דבק בו ואוהב אותו ולא הולך למשהוא אחר (זה כמובן סימן ולא הגדרה).להיות טוב מאוד בלמדנות זה לא להיות בין החברה בחבורה אלא להתמסר בכל ליבך ונשמתך לעניין.גם לקבל תואר ראשון עם ממוצע 100 במתמטיקה זה עדיין לא אומר שאתה טוב כמתמטיקאי.זו ליגה אחרת.שם צריך חזון ומקוריות ותשוקה.אינני מכיר את הנשקה (חוץ מבשמו )אבל קשה לי לחשוב שהוא טוב כמו למשל הרב עזרא ביק מהגוש,אם אתה מכיר.

      ביחס לדברי הרב רבינוביץ’ : שרי בפרודא וסיים באיחודא.אכן גם אני מסכים שתורתו של רב חיים היא רק ההתחלה ולימוד אמיתי אמור להסתיים בפסיקת הלכה.אבל יש אכן להפריד ורק אז לאחד.עוד לא הגענו ככל הידוע לי לשלב בו אפשר להתחיל לאחד.אנחנו בשלב בו עדיין יש פיסיקה ועוד אין הנדסה שנגזרת ממנה (למרות שהנדסה הייתה תמיד.עוד לפני ניוטון אבל היא התבססה על נסיון וחוקים אמפיריים ולא על חוקים יסודיים פשוטים).אם זה מה שהוא אמר אז הוא לא חולק ובטח לא יוצא חזיתית.הוא פשוט טוען שהושם יותר מדי דגש על העיסוק התיאורטי.עדיין בבתי המדרש עסוקים בהבנה תיאורטית של התושב”ע.כל עוד לא הגענו ל150 אפשרויות לטהר את השרץ עדיין יש מקום לעבודה תיאורטית.מה שהוא אומר שכמו כל תיאוריה כשמנסים להפעיל אותה על המציאות. זה אף פעם לא עובד ב100 אחוז וכל הזמן משכללים את התיאוריה ויש רצוא ושוב בין המציאות לתיאוריה.גם בפיסיקה יש פיסיקה תיאורטית ופיסיקה ניסיונית ופיסיקה שימושית והנדסה.אבל כולם מתחילים מהפיסיקה התיאורטית (לה יש להשוות את ההלכה ולא למתימטיקה למרות שיש מקום קטן להשוואה)

      אני טוען שגם אם מבינים את שני הצדדים היטב כמו ר’ חיים עדיין במציאות רק אחת האידאות בזמן נתון יכולה להתיישם.גם ר’ חיים קיבל החלטות בחייו.פשוט הייתה לו את הפריבילגיה (יש שיאמרו חוסר צורך בקבלת אחריות )לא להיות חייב לפסוק,אבל אם הוא היה פוסק זה היה נובע משיטתו. הוא לא היה נהיה פוסק קלאסי (ולא בהכרח מחמיר ומנותק מהמציאות).ר חיים היה אדם גדול ואם הוא היה נהיה פוסק אז הוא היה נהייה פוסק גדול.

  22. עוזיה

    לפי מה שמעידים אלו שמכירים אותו מתקופתו הישיבתית (בין השאר, תקופה קצרה בגוש), הוא דווקא היה מצויין בזה. מה כל כך מפריע לך להגיד שמישהו בוחר בדרך אחרת?
    אהף ואת הרב עזרא ביק אני מכיר היטב.
    כל מה שכתבת על פסיקה ולימוד והנדסה ופיסיקה אינו לעניין. השאלה אינה רק איך מכריעים מה לעשות בפועל. הטענה של הרב רבינוביץ’ היא שלתורה אין פיסיקה, ובכלל אין היא בנויה על פי המבנה המדעי מאז ניוטון, של מודל תיאורטי המתקיים לצד יישום מעשי. היא פשוט דיסציפלינה אחרת שאינה נכנעת לקונצפטואליזציה המדעית, ומי שעושה לה כך חוטא אליה.
    אני באמת לא מבין מה כל כך קשה לך בלהשתחרר מזה שיש רק דרך אחת ללמוד. אולי תפתח חזון איש על כמה סוגיות וזה יעבור לך.
    (פתאום חשבתי על דוגמה להמשגה מבריקה ומאוד מאוד לא בריסקאית כאן https://musaf-shabbat.com/2014/04/25/%D7%91%D7%9B%D7%9C-%D7%A2%D7%99%D7%A8-%D7%95%D7%A2%D7%99%D7%A8-%D7%A0%D7%97%D7%95%D7%9D-%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A2%D7%96%D7%A8-%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%91%D7%99%D7%A5/ )

    1. אילון

      יכול מאוד להיות שאני טועה אבל אומר לך מה מפריע לי.אני מאמין גדול בהיררכיה.היה לי פעם חבר שהלך ללמוד הסטוריה (והיה מוצלח בזה) והוא האמין באמת ובתמים שהוא לא פחות מוכשר מתלמיד מתמטיקה מוצלח מקביל.הוא טען שהיה יכול להצליח באותה מידה במתמטיקה אבל היא לא מעניינת אותו.אמרתי לו שהיא הנותנת : עצם חוסר העניין היא החולשה המרכזית שלו משום שהעניין יוצר את הכשרון וההצלחה ועצם חוסר העניין מעיד על חוסר תפיסה מופשטת של המציאות.בכלל אם מישהוא ויבוא ויטען שהוא לא פחות טוב ממני אני אצפה שיטען שהוא יותר טוב ממני ולא יטען לשוויון.אם הוא חושב שהסטוריה לא פחותה ממתימטיקה הוא צריך לטעון שהיא יותר ממנה.ואז אפשר להתווכח.אבל סוג של דמוקרטיה כזו בדר”כ היא התחמקות ממחשבה.כולם אותו דבר וכולם חכמים ונבונים.הדבר נכון גם ביחס לדרכי הלימוד.גם אליבא דהילכתא היא שיטה לגיטימית : השאלה על המעמד שלה ביחס לבריסקאות.

      ביחס לרב רבינוביץ’ אני צריך ללמוד את הנושא.אבל אז אצפה לטענה שלו על עליונות דרכו וכמובן לנימוקים.

  23. חברה פרימיטיבית?

    בס”ד י”א באדר ע”ז

    אולי החברה היהודית במזרח אירופה ובארצות המזרח היתה לא מפותחת מבחינת התרבות והמדע האירופיים, אך היתה מליאה שבעתיים באהבת תורה ובשאיפה לגדלות בתורה.

    אם יהודיה היתה שרה לילדה שירי ערש בהן טוותה את החלום ש’הגדי יקנה סחורה ובני ילמד תורה’. הילד היהודי ינק ‘אוריינות’ עם חלב אימו. הורים גם עניים ביותר, שילמו במיטב כספם כדי שילדיהם ילמדו תורה מבוקר עד ערב. וגם אימהות רחמניות שלחו את בניהם למקומות תורה רחוקים בהם ילונו בעזרת בית הכנסת ו’יאכלו ימים’ כדי שיגדלו בתורה.

    דבר שבשגרה היה שגם משפחות עניים אירחו יום יום בני ישיבה שסעדו על שולחנם וחלקו איתם את לחמם הדל. דבר שבשגרה היה שאדם מבטיח לחתנו שנים של ‘קעסט’ כדי שילמד בשקט ויגדל בתורה. צעירים בגיל העשרה שמילאו כריסם בש”ס לא היו דבר נדיר. כשייסד הראי”ה קוק את ‘הישיבה המרכזית העולמית’, דיבר על צעירים בני 16 שיגיעו לישיבה כשהם בקיאים כבר בשני סדרים בגפ”ת.

    ליטא פולין גליציה והונגריה (ועד לראשית המאה ה-19 גם גרמניה איטליה והולנד) היו מליאות בישיבות ובבתי מדרש בהם ישבו תלמידי חכמים צעירים וותיקים והגו בתורה. ולא פחות מהן ארצות המזרח וצפון אפריקה – בגדאל חלב ודמשק, קושטא איזמיר ושאלוניקי, פאס מכנאס ומראכש – וכמובן ערי הקודש ירושלים חברון צפת וטבריה, שמלאו ישיבות ובתי מדרשות, שבהן הגו בכל מרחבי התורה – מקרא ומדרש, עיון בתלמוד ופסיקת הלכה, הגות ודרוש, נגלה ונסתר.

    אכן היינו ‘פרימיטיביים’, אהבת התורה ושקידתה היו בעינינו ‘פרימיום’, ערך ראשון במעלה!

    בברכה, צבי שמשון, האדם הקדמון, ממערתא דחסידי דק”ק ניאנדערטאל יע”א

  24. ש'

    בס”ד ט’ באדר ע”ז

    לרמד”א – שלום רב,

    לגבי השופט אנגלהרד – הוא אכן קיים את מה שדרש ומיעט מאד להשתמש במשפט העברי בפסיקתו המשפטית.

    ובכלל, יש אצל שופטים דתיים נטיה בולטת לפסוק בניגוד להשקפת עולמם הדתית והלאומית כדי לבטא את אובייקטיביותם הגמורה. לעומת זאת שופטים חילוניים הרבה פחות מקפידים על כך. השאלה היא אם הסיבה לתופעה היא שהדתיים כבני קבוצת מיעוט צריכים להוכיח את עצמם, או שאצל דתיים כל עיקרון שהם מקבלים עליהם מקויים בקפדנות הלכתית מליאה.

    לגבי חוש הריח כפרדיגמה פסיקתית, הרי כבר נחלקו ר’ עקיבא וחבריו (ובעקבותיהם הרמב”ם והראב”ד) אם מלך המשיח צריך להיות ‘מורח ודאין’. הרי את ברכת ‘הוי גביר לאחיך’, קיבלנו בזכות ‘וירח את ריח בגדיו’ 🙂

    ולגבי הלמדנות הישיבתית –

    לא ראינו שימוש נרחב בה אצל פוסקי ההלכה למעשה, גם אלה שצמחו בישיבות הליטאיות. אז מה אתה רוצה מהבנות?

  25. ולשאלת 'מי בראש?' (לאילון)

    בס”ד י”א באדר ע”ז

    לאילון – שלום רב,

    תורת ה’, כשהיא תמימה ושלימה – אז היא משיבת נפש. כבר לימדנו הרמב”ם ב’שמונה פרקים’ שנפש האדם אחת היא על כל מורכבות גילוייה. על אחת כמה וכמה שתורת ה’ אחת היא על כל גילוייה, נעוצה היא היא בעולמות האצילות המופשטים, ויורדת היא לשיתין של תיקון העולם והאדם עם כל סיבוכיהם וחולשותיהם.

    כל מקצוע בתורה וכל דרך לימוד מקרבים אותנו להבנת טפח מהמכלול העצום. עולם הסוד מלמדנו את שרשי התורה בעולמות האצילות העליונים. עולמות המחשבה והמוסר מלמדים אותנו את הערכים שאליהם שואפות המצוות המעשיות להביא את מקיימיהן. ועולם העיון התלמודי מלמדנו את גופי ההלכות ויסודותיהן.

    עולם העיון התלמודי מתפרט לשורה של מקצועות נחוצים. יש צורך בבירור הנוסח המדוייק ו’פירוש המילות’ של המקורות. יש צורך ללמוד את המקבילות של כל סוגיא בשאר מקורות חז”ל. יש צורך לכנס את כל ספרות הפרשנות של הראשונים והאחרונים, ולהבין איך הם קראו את דברי חז”ל ומדוע פירשו כך ולא אחרת. יש צורך ללמוד את דרכי המידות שהתורה נדרשת בהן כדי לדעת איך הסיקו הלכות חדשות בדברים שלא היתה בהם קבלה מסיני. יש צורך להגדיר את הכללים המנחים שמהם נגזרים הפרטים ופרטי הפרטים. יש צורך לקבוע כללי הכרעה במחלוקות. יש צורך לקבוע כללים לפסיקה במצבי לחץ ודחק. יש צורך בהכרת הרקע ההיסטורי שבו פעלו חכמים כדי ללמדנו איך התמודדו עם בעיות זמנם, ויש צורך בהבנת דרכי ההבעה והסגנון כדי שנבין ‘למה כיוון המשורר’.

    לפיכך חשוב שכל אחד יאיר את עיני מבקשי התורה במה שהשיג בעיונו ויקשיב לדברי אחרים המביאים את זוית הראיה שלהם. התורה נקנית ב’עבודת צוות’ של חכמים מ’דיציפלינות’ שונות ואף מדורות שונים, ולאט לאט מתרבה הבנתנו, ‘מקבלין דין מן דין’.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  26. ולגבי 'פוסקי משנה ברורה' (לרמד"א)

    בס”ד י”א באדר ע”ז

    לרמד”א – שלום רב,

    אני מניח שבדברך על ‘פוסקי משנה ברורה’ כוונת למלקטים מתוך המ”ב וספרי הקיצורים, שהרי גאונות ולמדנותו של בעל ‘משנה ברורה’ זוהרת הן מתוך דבריו ב’ביאור הלכה’, ו’שער הציון’, הן מ’באר מים חיים’ על ה’חפץ חיים’, הן מביאורו לספרא ומ’ליקוטי הלכות’ על סדר קדשים.

    ברם גם המלקטים והמאספים ערכם רב. כבר לימדונו רבותינו: שסיני עדיף מעוקר הרים, שכן ‘הכל צריכים למרי חטיא’, ולולא בעלי אסופות המגישים לפנינו את החומר המפוזר בעשרות ומאות ספרים שרבים מהם אינם כלולים במאגרי המידע.

    עצם הכינוס חושף את המאסף למיגוון של דיעות וסברות של חכמים מדורות רבים ומחוגים שונים, שניתחו את המקורות מזויות ראיה שונות ודלו מתוכם פנינים ומרגליות. כינוס דברי חכמים מביא בהכרח להפריית החשיבה והעשרתה.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  27. ולגבי דבריי על השופט אנגלרד

    מה שכתבתי לעיל (תחת הכינוי ש’) לגבי עמדתם של השופט אנגלרד ושופטים דתיים אחרים – אחרי שיטוט קצר ב’גוגל’, אני רואה שהדברים לא פשוטים, ויש צורך בבירור יסודי לגבי נכונותם.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  28. י'

    א. אני מסכים שלמדנות היא דיסציפלינה ולא פרדיגמה במובן הקוני. ברור שיש לה כלים מובהקים, ניתן לזהות למדן, היא לא פתוחה לכל קשקוש וכו’.
    ב. אני לא חושב שזו הדיסציפלינה שמגדירה גדלות בתורה. אפשר להיות למדן מעולה וכלומניק גמור. כי גדלות בתורה מחייבת בעיני גם ידע בכל מרחבי התורה, גם יכולות נוספות בתחומי ההלכה והאגדה. כך לדוגמה, למנות רשימה הכוללת את ר’ חיים, ר’ שמעון, ר’ שמואל ור’ נחום, אבל לא להזכיר את החת”ס, הנוב”י והמהרש”ם, נראה לי אחיזה מאד מאד חלקית במושג גדול בתורה. כמובן, שאם תגדיר “גדול בתורה” כגדול הלמדנים, תצדק. אבל המעגליות ברורה.
    ג. נהניתי מהניתוח את הרבובדיה. וגם הסכמתי לגמרי. אני חושב אפילו יותר מכך, שהיתה לו רטוריקת כתיבה איזוטרית. כך לדוגמה, הוא מגבב ערימות של מקורות כדי להצדיק סברה (למדנית) שלו, או עמדה פסקנית, ומעלים את כל אלו שהלכו בדרך אחרת. הקורא התמים חושב שהוכחת דבריו היא על פי המקורות שעליהם הוא נסמך, לא מיניה ולא מקצתיה, יכול היה לגבב את כל האחרים באותה מידה ולצמצם את הללו, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר. לא זו בלבד, אלא שהוא גם מציין לכל אלו שלא אמרו כמותו, אך מביא אותם בצמצום, במקוטע ובאופן שלא ניתן להבין שהם חולקים עליו.
    ד. סיפור: פעם נחת בישיבת הכותל בחור מוכשר מאד שלמד בישיבות ליטאיות וחסידיות מובחרות שהיה לו ענין לעשות צבא במסגרת ההסדר. שלחו אותי ללמוד איתו חברותא כי הוא זלזל ביכולת הלמדנית של ההסדרניק המצוי (אילולא חששתי להתחייב בנפשי כמוך בענייני הנשים, הייתי אומר שהוא גם צדק), והיו צריכים מישהו שישרוד מולו. התענגתי מהחברותא איתו טובא, מפני שבאמת היה חד כאזמל, אבל גם העמדתי אותו במקומו לא פעם כשהראיתי לו שהכירורגיה הלמדנית שלו היא לעתים חקירות מן הסוג של מה ממתיק את התה. מהחברותא הזאת למדתי הרבה על למדנות, וגם על החובה להזהר מקסמיה של הלמדנות היתירה, כמו מכל מתודה ודיסציפלינה שהופכת עם הזמן להיות סוג של עבודה זרה. הן בהתמכרות אליה והן בזלזול בכל מה שאינו כמותה.

    1. מיכי

      שלום רב.
      אני לגמרי מקבל את כל ההערות (ומעיקרא לא התכוונתי אחרת).
      1. הלמדנות אינה רק זו של ר’ שמעון ור’ חיים, והתכוונתי להביא אותם רק כדוגמה (גם אנוכי כבר התבגרתי מתקופת הישיבע בוחער). ודאי שהחת”ס והנוב”י ורעק”א ומהרש”ם (כמו כל גדולי האחרונים, ואפילו הראשונים) היו למדנים מובהקים. אבל הדוגמאות הללו נוחות יותר כדי להדגים שיש כאן דיסציפלינה. הייתי מגדיר למדן כמי שלא עושה טעויות ולא מפספס בהליכה ליטרלית אחר לשון המקור. זה בהחלט לא חייב להיות ניתוח אנליטי נוסח ר’ חיים ור’ שמעון.
      2. יתר על כן, אני מקבל לגמרי את התופעה של עיוות של הלמדנות וההיטפלות לפרטים חסרי חשיבות וחוסר יכולת להבחין בין עיקר לתפל ובין חילוק קוהרנטי לחילוק סביר. ועדיין לדעתי הבסיס הלמדני מאד חשוב כדי לבנות עליו את קומה ב. אם הקומה של הסבירות נבנית במקום הלמדנות לדעתי כמעט אין סיכוי להצליח לעשות משהו מועיל.
      כעת אני חושב שהיה עליי להבחין בין שני מובנים של למדנות: א. למדנות ככלי (אוסף טכניקות אנליטיות). ב. למדנות במהות. כשדיברתי על גדלות בתורה התכוונתי לב’, אבל א גם הוא לאו מילתא זוטרתא. הוא תנאי הכרחי (אך לא מספיק) לב’.
      אפילו להערה על הרב עובדיה אני לגמרי מסכים. שמתי לב לזה לא פעם. נוח לו להציג דברים כמונה מעות, וכאילו הוא מונה את כל הדעות ומכריע על פי רוב ומשקל. בעצם מאחורי הפסיקה מונחת לא פעם הכרעה מסברא שלו. וכידוע שהוא אפילו ההין לחלוק על מרן באתריה נגד הצהרותיו התקיפות שלו עצמו.

      חן חן על ההערות ופריילכער פורים.

  29. י.ד.

    נראה לי שלמדנות משמעה להחשיב את השאלה יותר מן התשובה, ובזה היא דווקא יותר קרובה לפילוסופיה למרות שמושא הדיון הוא אחר (תורה לעומת התבונה).
    פסיקה זו קבלת האחריות לתת תשובה. כמובן התשובה לרובה תלויה בהבנת השאלה כראוי ולכן קשורה ללמדנות.

    למדנים גדולים כמו המשנה למלך או מנחת חינוך לא הציגו תשובות כי מה שחשוב הן השאלות וחידודן כמה שניתן. לעומת זאת פוסקים עסוקים בלתת תשובות ולאו דווקא בשאלות למרות שאצל פוסק גדול מבצבצות השאלות מבעד לתשובות.

    1. מיכי מאת

      י”ד,
      אני לא מסכים לניסוח הזה גם בלימוד תורה וגם בפילוסופיה. נכון לומר שיש חשיבות לשאלה ולא רק לתשובה, וגם נכון שבלי שאלות טובות ומנוסחות כראוי אין תשובות טובות. ועדיין האידיאליזציה של השאלות לא מקובלת עליי, לא כאן ולא שם. למדן צריך לשאול כעניין ולהשיב כהלכה. ואילו הלמדנים שלא עוסקים בתשובות אלא רק בשאלות, רבים מהם לוקים בפלפול למדני (ראה בהערות שקיבלתי כאן למעלה מי’ ומה שהשבתי לו).

  30. אברהם

    האם כל הנאמר לעיל שייך לדרכי הלימוד של השופט והכהן שבהק’ עין איה? כוונתי שדרך הלימוד הלמדנית – בריסקאית שייכת לשופט, המדקדק ומצרף סברתו, כתלמודה של בבל שאמנם עמוק ביותר אך שייך ל”כי אשב בחושך”, מקום בו צריך בירור “חיצוני”, לעומת דרך הלימוד של הכהן, המתייחס לכל מקרה / דין פרטני מתוך השקפה כוללת ולא דקדקנית – ניתוחית – (בריסקאית?) – ?
    ואולי אפשר להוסיף שגם אחרי שהכהן הסיק מסקנתו, יכול לבוא הבריסקר ולהסביר ל”אלו שאינם כהנים” את מהלך מחשבתו ההגיוני- למדני – ניתוחי של הכהן, גם אם הכהן עצמו עשה זאת באופן טבעי ולא מודע. שהרי מתוקף סברה זו אנו מדקדקים כ”כ בדברי ראשונים / תנאים / נביאים. וזה אולי שייך להסבר צורת הלימוד הספרדית, ש(מנסה) ללכת בעקבות צורת הלימוד הקדומה יותר (אמוראית / תנאית), שבה ההשוואה הכללית-טבעית היא הדומיננטית, ולאחריה בא הניתוח ה”קר” של הלמדנות ומאשר את נכונותה ודיוקה, כפי שהביולוג יסביר לגוף – הפועל באופן לא מודע – מדוע עשה מה שעשה וכד’.

    1. מיכי מאת

      זו השוואה מעניינת מאד (בדיוק ראיתי את דברי הראי”ה לפני כמה שבועות). רק אוסיף שהכהן חייב להיות גם בעל מיומנות של שופט, ורק אז להתעלות מעליה. אבל קפיצה ישירה לכהונה היא טעות. יש סדר למשנה.

  31. הלמדן בין השופט לכהן

    בס”ד עש”ק ושכנתי בתוך בני ישראל ע”ז

    לאברהם – שלום רב,

    השופט פורט את ההלכה לפרטים ופרטי פרטים בהתאם לסיבוכי המציאות. הלמדנות מתקרבת לעבודת הכהן, בצרפה את המון הפרטים לעקרונות כוללים הלכתיים-משפטיים. הכהן הולך צעד קדימה ומחבר את הכללים והפרטים ההשפטיים אל השאיפות האידיאליות, רוחניות מוסריות וחברתיות..

    מובן שיש צורך בזהירות שבלהט החיבור לכלליות ולאידיאליות לא תהיה רמיסה של הדקדוק בפרטים, וכאן עומדים הלויים על המשמר.

    בברכה, שמשון צבי הלוי

  32. יוחאי

    שאלת תם – אתה מדגיש שאתה לא מדבר דווקא על למדנות ליטאית – אם כן כוונתך פשוט לאנליזה (ניתוח)? זוהי הלמדנות התלמודית? אם כן, זה מקובל בכל תחום מחקרי רציני, ומובן מאליו שזו הדרך ללמוד גמרא.
    שאלה נוספת – מה בעצם חידשו ראשי הישובות בליטא? האם רק צורות ניתוח מסויימות (שורש ועיקר, סימן וסיבה, בעצם במקרה ועוד ועוד) או משהוא מעבר? או שבזה שחידשו צורות ניתוח מסוימות ונתנו עליהן את הדגש הלימודי – בזה יצרו מעין מהפיכה באופן הלימוד?
    רב תודות ושבת שלום

  33. מיכי מאת

    הם חידשו צורת לימוד/ניתוח מסוימת, שהיא חלק מהלמדנות המקובלת יותר כיום. אבל זה חידוש בתוך העולם הלמדני ולא חידוש של העולם הלמדני יש מאין.
    לגבי ההשוואה לשאר מדעים אכן נכון. גם כאן יש דיסציפלינה כמו בשאר תחומים, והוא אשר כתבתי גם במאמרי ובטור שלי (שם השוויתי למדעים). היה צורך לכתוב זאת כי משום מה דווקא בהקשר הלמדני עולות טענות כאילו כאן לא מדובר בדיסציפלינה וכל אחד יעשה הישר בעיניו ולא ננעלו שערי פרשנות ואין לאף אחד מונופול וכו’ וכו’.

השאר תגובה