על חופש הביטוי, הכחשת השואה ו"לא תתורו" (טור 6)

שלום לכבוד הרב
1. אני חושב שיש לחלק בין קריאה בספרי מדינות לבין הכחשת שואה. פה הדבר גורם לאנשים אי-נוחות רגשית מסוימת, שהוא אחד המניעים שהביאו לחוקק את החוק, ופה, ובכן, לא.
2. הזכרת בד"א שאנשים שמחזיקים בתפיסות בנוגע לאסון הפלסטינאי נמצאים איפשהו בין חוסר אינטליגנציה למחלת נפש. אשמח אם תרחיב קצת פה :).
תודה רבה

שוב שלום ותודה על המענה המהיר. יש לי קצת הערות על דבריך:
א. כפי שאתה מסכים שעם ילדים יש לסנן ולחשוף אט אט, כך יש לעשות עם מבוגרים שאינם בעלי אפשרות להחליט. כמובן שתמיד אפשר להתקומם ולהגיד מי שמך שתחליט, אך את אותה טענה אפשר להגיד אפילו כלפי ילדים. אלא שכלפי ילדים כולנו מבינים שאנחנו קצת יותר בעלי הבנה ומבט רחבים יותר משלהם ולכן אנו מאפשרים לחסום אותם מחשיפה יתירה של מידע שנראה לנו כמידע בעייתי. כך הוא הדין כלפי מבוגרים שכאלו שנמצאים בחברה שלנו. אני מסכים שכל אחד יכול להגיד את טענת "מי אתה שתחליט" אך מאידך אי אפשר להתעלם כי במציאות ישנם אנשים שאינם בשלים כדי להיחשף לכל סוגי המידע ולהחליט לגביו, הם לא בשלים להתמודד עם מידע כזה. ולכן נכונים דבריך על טענת "מי אתה שתחליט" ומאידך לדעתי המציאות שרוב האנשים אינם יודעים להחליט כהלכה לגבי כל סוגי המידע המוזרם אליהם ולגבש כלפי זה דעה נכונה ולכן דרוש שתהיה מערכת של סינון כלשהו שאולי נציגים של הציבור הם שיחליטו מה ראוי ומה לא וכיוצ"ב אך ודאי שלא בצורה גורפת ופשטנית כפי שאתה מציע.
ב. טענת שאם יש כאלו שלא יודעים להחליט זו בעיה שלהם. הבעיה שזה הציבור הרחב, וברגע שמשדרים מידע חשוף לכלל הציבור הרחב – זה יכול לפגוע בו במידה והוא לא יודע לגבש דעה בנושא.
ג. טענת שיש להבחין בין דעות לתוכן פוגעני. איני מבין, הרי אם אני מעוניין לחשוף את בנך הקטן לסמים – מדוע אתה טוען שזה פוגעני? אני טוען שזה מעין עולם הבא. תן לו לנסות והוא יחליט לבד. וכאן אנחנו חוזרים לסעיף א'. ולכן ברור שצריך איזה סינון מסויים.

בוא נפשט ונמקד את הדיון בעזרת תרגיל מחשבתי פשוט:

1. נדמיין שלושה אנשים: ראובן, שמעון ולוי.
2. קיים מידע כלשהו שיש לברר אותו (למשל, האם לפני 80 שנה שרפו הנאצים גופות בכבשנים באושוויץ או לא).
3. בהנחה ש:
א. אף אחד מהם לא מודע באופן בלתי אמצעי למידע.
ב. שלושתם אנשים הגונים, חפים מכל אינטרס ומכל מגמתיות, שיוצאים לחקור בכנות ובתום לב מתוך מטרה טהורה להגיע לחקר האמת.
ג. שלושתם מצוידים בכלים חשיבתיים טובים (מי פחות ומי יותר) ברמה שמספיקה בכדי להגיע לחקר האמת (אם הכלים הללו אכן יופעלו וימוצו).
4. במצב כזה אין שום ויכוח על כך שחופש ביטוי מלא הוא המסגרת הטובה ביותר לסייע בחקר האמת (ככל שכל אחד מן השלושה יהיה חופשי לחלוטין להביע בפני השניים האחרים כל טיעון, נימוק, סברה, חשש, ביקורת, רעיון, ראייה, הוכחה, הפרכה, שאלה, קושיא, תיובתא, וכו' וכו', ללא שום הגבלה וצנזורה, כן ייטב לכולם, כן ירבו הסיכויים להגיע בכוחות משותפים למטרה המשותפת: חקר האמת).
5. עד כאן אני מסכים לעמדתך במאה אחוז. הוויכוח בינינו מתקיים אם כן לגבי המצב דלהלן:
6. בהנחה שראובן מודע באופן בלתי אמצעי למידע (הוא עצמו היה אסיר באושוויץ שתפקידו היה להעביר את הגופות מתאי הגזים לכבשנים), אך בשטח לא קיימות ראיות פורנזיות חד משמעיות שיוכלו להוכיח לאחרים את אשר הוא עצמו יודע בוודאות, לעומת זאת: השטח מלא ב"ראיות" שקריות ה"מוכיחות" כביכול את ההיפך (למשל, שהסיפורים על המתה בגז ושריפת גופות הם כזבים מרושעים שהפיצו בעלות הברית כדי להצדיק את המלחמה בגרמניה הנאורה, בנוסף לפרי תעמולה ציונית למען הצדקת הקמתה הפושעת של מדינת ישראל. ה"ראיות" הללו כוללות מסמכים (מזוייפים כמובן) המציגים, שחור על גבי לבן, פרוטוקולים מדיונים סודיים בהן צ'רצ'יל, סטאלין, וחיים ווייצמן, מתכננים לפרטי פרטים את הפצת ה"שקרים" הללו).
שמעון נחשף ל"ראיות" הללו והשתכנע מהן (לפחות כמו שמיליונים בכל רחבי העולם מאמינים עד היום, למעלה ממאה שנה ולמרות כל ההפרכות הברורות כשמש בצהריים, בזיוף המזוויע של "הפרוטוקולים של זקני ציון", ראה ספרה של השופטת בדימוס הדסה בן-עתו "השקר מסרב למות"), פשוט מכיוון שעדותו של ראובן, למרות אמיתותה העובדתית, נשמעת משכנעת פחות מה"ראיות" ששתלו הנאצים. שמעון, סופר בחסד עליון, כתב ספר בו הוא תיאר את כל סיפור הגעתו ל"חקר האמת" בעקבות שורת ה"ראיות" הללו ולאחר מכן הוא הלך לעולמו.
לדעתך, לא ראוי, ואפילו אסור, לראובן, להשליך את הספר לכבשן האש ולא לאפשר לו לשמש שופר ובמה לשקרי הנאצים, על ראובן מוטלת חובה לאפשר ללוי לקרוא את הספר, למרות החשש, הגבוה מאד, שבדומה לשמעון גם לוי "יקנה את הלוקשים" (המבושלים ומתובלנים היטב, הרבה יותר מהכופתאות בעלות הטעם התפל וחסרות הברק של ראובן, עד הראיה האחרון), ישתכנע שזוועות אושוויץ לא היו ולא נבראו, ויעביר את ה"מידע" הזה לדורות הבאים "אשר לא יידעו את יוסף" (אחרי שגם ראובן יעבור בסופו של דבר לעולם שכולו טוב).
לדעתי, מותר ואולי אפילו חובה, לראובן, להפוך את הספר השקרי והבזוי הזה למאכולת אש ויפה שעה אחת קודם, למרות שבמקרה הזה ייפגע הערך הקדוש והמקודש של "חופש הביטוי". אסור יהיה לו לאמץ אופטימיות חסרת בסיס וליטול את הסיכון שגם לוי ייתפס למעגל השקר ושהאמת תיקבר לנצח (יחד עם גופות הנשרפים באושוויץ).
7. כעת הבה נחזור לסעיף 3 ונצרף לתרגיל גם את תת הסעיפים ב' וג', כלומר:
בהנחה שראובן הוא אדם הגון, אך שמעון הוא בעל אינטרס ומגמתי במובהק (לטובת הנאצים), או שכלי החשיבה של ראובן מפותחים ומשוכללים לעילא ולעילא וכלים אלו של שמעון חלשים ולקויים יחסית במידה כזו או אחרת, כשמאידך יכולות הרטוריקה והמניפולציה של שמעון גבוהים יותר מאלו של ראובן (אין שום סימטריה וחפיפה בין הכישורים האלה, ישנם אנשי אמת נעדרי כושר רטורי ושקרנים רבים שכושר הביטוי שלהם יכול להפנט פילים ונפילים), אתה, מיכאל אברהם, תמשיך לאחוז בדבקות בדגל החסין מכל ערעור של "חופש הביטוי" ותפקיר את זירת שכנועו של לוי לטובת האופטימיות ההזויה הטוענת בבטחה שגם בצירוף נתונים כזה (אמת + חולשה בעוצמת העדות + העדר כושר רטורי, מול שקר + אינטרסנטיות ומגמתיות + (או חולשה בכלי החשיבה וההכרה) + כושר רטורי) דווקא העדר ההגבלה והצנזורה יקדמו יותר את ערך האמת (או שהחופש עצמו הוא בעיניך ערך שווה או אפילו נעלה יותר מערך האמת?), אני, לעומתך, בטוח בכל מאת האחוזים שהדבר הנכון ביותר במצב כזה יהיה לחטוא קצת ("גדולה עבירה לשמה") לקדושת "חופש הביטוי" ולהשמיד כל זכר מ"ביטוייו" השקריים של שמעון האינטרסנט, המגמתי, או הטיפשון ולאפשר לאמת של ראובן להתקבל ללא כל הפרעה בלבו של לוי.
8. נוסיף לכך מצב בו לוי, הכנה ובעל תום הלב שבאמת מחפש את האמת, אך כלי החשיבה שלו חלשים יותר מכלי החשיבה, וההבעה, של שמעון המניפולטור. (לכך בדיוק מכוונים דברי הרמב"ם הנידונים (על לאו "לא תתורו"): "מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו").
9. זהו, ללא ספק, הביסוס הפשוט ביותר לדברי הרמב"ם הללו (שהניסיון המפתיע שלך למצוא את הפרשנות אותה אתה מציג בדבריו הוא לצערי דוגמה למופת ל"הכנסת פיל בחור של מחט"), הרמב"ם רואה את משה רבינו (ועל אחת כמה וכמה לאין שיעור את הקב"ה בכבודו ובעצמו) כ"ראובן" בתרגיל שלנו, כלומר: מי שהוודאות שלו לגבי נכונות המידע אותו הוא מוסר ל"לוי" הוא ברמת ודאות מוחלטת (ראה דבריו במו"נ ג כד: "כל מה שיראה הנביא במראה הנבואה הוא אמת יציב אצל הנביא, לא יסופק בדבר ממנו אצלו כלל", וזאת לגבי כל נביא ונביא, קל וחומר לגבי משה, ראה דבריו בהלכות יסודי התורה ז ו, ובפיהמ"ש סנהדרין י א ב"יסוד השביעי"), ולכן זכותו וחובתו להורות ל"לוי" לצנזר ואף להשמיד את "ביטוייו" של "שמעון" (כנ"ל: הרי ברור לו, ל"ראובן", שמדובר בשקר ובשקר כזה שיכול בקלות לשכנע כשלא תמיד יהיה בידיו של "לוי" להתגונן מפניו בהצלחה).
10. עד כמה לדעתך המצב בעולם רחוק מהמצב אותו תיארתי?
האם העולם לא מלא וגדוש ב"שמעונים" אינטרסנטים, מגמתיים, וטיפשים, וב"לוים" בעלי "דעת קצרה"?
האם האמת תמיד יכולה לנצח בוויכוחים, באולפני טלוויזיה או בחוגי בית? (וכפי שכתבתי בתגובה הקודמת: אתה אחת ההוכחות הטובות ביותר לכך שהאמת, שאתה אכן מבטא אותה פעמים רבות בצורה גאונית ומבריקה יוצאת מגדר הרגיל, רחוקה מאד מלהצליח לצרף אליה את שכבת האינטליגנציה מקרב קוראיך ושות' ועל אחת כמה וכמה את המון העם, וזאת למרות כלי החשיבה המעולים או הסבירים של רבים מאד מביניהם. מי כמוך יודע).
11. ההשוואה שאתה עורך בין קביעה שסותרת ישירות את עקרונות הלוגיקה באופן מובהק (לחשוב ש-3+7=18) לבין ציווי שניתן על ידי מי שהמידע ברור לו באופן מוחלט ש"לא לתור" לאסוף ולהתעמת עם כל שלל ה"ביטויים" המערערים או הכופרים באותו מידע – הוא תמוה ביותר, במיוחד כשהוא יוצא ממקלדתו של מי שללא כל ספק יודע (ומודיע ללא הרף) על ההבדל בין התקפות המוחלטת של הלוגיקה לבין היחס שאמור להיות לנו לכל דבר אחר שאינו לוגיקה צרופה ומזוקקת וכזו בלבד.
12. העובדה, הברורה לחלוטין, שכל שקרן, אינטרסנטי מגמתי ומניפולטור ודמגוג, כמו גם כל טיפש, יכול גם הוא, לקום ולהצהיר, או אפילו להיות משוכנע בכל לבו (בעקבות מגלומניה או סתם פסיכופתיה) שהוא הוא ה"ראובן" וכל השאר הם הם ה"שמעונים" וממילא לחסום מ"לוי" להיחשף לכל אותם "ביטויים" שאכן חשוב מאד מאד וחשוב יותר מכל דבר אחר להיחשף אליהם (בוודאי כאשר הצנזורה של אותם נביאי ומשיחי וכהני שקר תעלה על המוקד את "ביטוייו" של "ראובן" האמתי בכבודו ובעצמו, וכפי שקרה אלפי שנים לאורך ההיסטוריה מאז שנמרוד רצה "לצנזר" את אברהם אבינו ועד לשריפת התלמוד וסתימת הפיות של השמאל ל(נקודות האמת של ה)ימין ושל הימין ל(נקודות האמת של ה)שמאל…) – עובדה זו, קשה ומצערת ומאתגרת ככל שהיא, לא אמורה להעיף אותנו ולהפקיר אותנו לחסדי הקיצוניות הקוטבית ההפוכה אותה אתה מציע, היינו "חופש ביטוי" בכל מצב ובכל מחיר! אחת הסיבות לכך, מלבד הסיבה הפשוטה שלא פותרים קיצוניות הזויה אחת עם קיצוניות הזויה אחרת (כמו שהפתרון לחיים בטמפרטורה רותחת של 100 מעלות צלזיוס אינה מעבר לטמפרטורה קפואה של 100 מעלות מינוס), היא שכמו שאתה כותב לא פעם, יפה מאד ונכון מאד כדרכך, לגבי החששות המופרזים מהרפורמה או מאי הרפורמה המשפטית, "אף אחד לא באמת הולך לחוקק כאן חוק של הריגת כל הג'ינג'ים"…

פירשת את דבריי כהרחבת חזית גורפת הטוענת "הכל או לא כלום" (אם זה לא נכון אז הכל לא נכון ולהיפך) אבל זה לגמרי לא מה שאמרתי.
מה שאני אומר הוא שאתה מתעלם הבחנה הברורה בין היחס לדרישת "לא תתורו" (כהבנת הרמב"ם) מצד *נותן הציווי*, הקב"ה במקרה הזה (בהנחה שהוא קיים ושהוא אכן נתן את התורה לישראל) לבין היחס לדרישה זו עצמה מצד *מקבל הציווי*.
כשאתה טוען, לקראת סוף המאמר, שלדעתך הציווי הזה "אינו עקבי ולכן הוא בטל, ולא משנה מי אמר אותו", אתה ממזג את שני היחסים האלו לאחד, כלומר: מכיוון שלדעתך, *מקבל הציווי* לא אמור להגביל את מרחב הבדיקה שלו ומוטב "שיהפוך כל אבן" בדרך לחקר האמת, לכן, לדעתך זה גם לא הוגן ש*נותן הציווי* יגביל אותו.
על כך אני טוען שלמרות שייתכן ש*מקבל הציווי* עדיין יתייחס בספקנות לציווי זה גופא (ואפילו יחשוד אותו כמשקף חולשה), הרי שבהנחה שמצד *נותן הציווי* כן קיימת: (א) גם ודאות מוחלטת לגבי נכונות התוכן שאודותיו הוא מגביל את מרחב הבדיקה, (ב) וגם חשש ברמת סבירות גבוהה מאד שמקבל הציווי עשוי להיות מושפע ממניפולציות מתוחכמות שימנעו ממנו להסכים לאותו תוכן הנכון (בוודאות גמורה מצד נותן הציווי כנ"ל) – הרי שאין שום דבר לא לגיטימי במתן ציווי שתכליתו לא להיחשף למניפולציות שייתכן מאד שהוא לא יוכל לעמוד בפניהן (ועל כך הבאתי את משל ראובן, תוך התמקדות אך ורק בשאלה האם היו משרפות או לא, ולא כפי שהרחבת את כוונתי שלא בצדק לגבי שאר דברים שאכן ייתכן שראובן לא יודע (ולגביהם אני מסכים בהחלט שאכן מתבקש להמשיך ולאפשר חקירה ללא הגבלה באם מתקיימים שאר התנאים שמניתי בסעיף 3, היינו הוגנות וכשירות), אגב: זו גם נקודת פער בין המשל לנמשל, שכן הקב"ה, בהנחה שהוא קיים ונתן את התורה ואת הציווי וכנ"ל, נחשב כיודע-כל).

בכל מקרה, ברור שהרמב"ם היה משוכנע לחלוטין שמעמד הר סיני התרחש היסטורית ושלא ניתן היה להפעיל שם שום תחבולה ואחיזת עיניים (ראה הלכות יסודי התורה ח א, ובאריכות רבה באגרת תימן), וממילא זה עקבי וקוהרנטי לחלוטין, בעיניו לפחות, שבמצב כזה אין שום בעיה בהחלת "עקרון סופיות הדיון" ולקבוע שמכאן ואילך אין יותר טעם להמשיך את הספקנות והחקירה (לפחות למי שכלשונו בהלכות ע"ז: "אינו יודע המדות שידין בהן עד שידע האמת על בוריו ונמצא יוצא לידי מינות").

מלבד דברי הרמב"ם האלו יש עוד לא מעט פסוקים ופרשיות בתורה ברוח זו, למשל היחס הקטלני (תרתי משמע) ללא כל פשרות ל"מסית ומדיח" (למה לא להקשיב לו בסבלנות ולדון בנחת בטיעוניו?) ועוד.