אין דורשים טעמא דקרא וגזירת הכתוב
האם יש יחס ביניהם ? כלומר, האם רב שמעון סובר שיש לראות את פסוקי התורה הגזירות הכתוב שאין לחפש את טעמן ואת הגיונם שהוא למעלה מהשכל האנושי ?
כוונתך לרבי יהודה ולא לר"ש שכן דורש טעמא דקרא.
המושג גזירת הכתוב אינו מופיע תמיד באותה משמעות. כל מקום והקשרו. ככלל, רבי יהודה רק אומר שאין להשתמש בטעם כדי לפרש את הפסוק להלכה. אבל גם לדעתו אפשר כמובן לפרש את הפסוק ואת טעמיו כדי ללמוד ולהבין. לכן אין כאן בהכרח הנחה שזוהי גזירת הכתוב. יתר על כן, במאמרי לשורש החמישי הארכתי בשיטת הרמב"ם בזה, והראיתי שלדעתו לא דורשים טעמא דקרא לא בגלל שאיננו מבינים את הטעם, שהרי זה מופעל גם במצוות שהתורה עצמה כותבת את טעמן (כמו "לא ירבה לו נשים" במלך).
הבנתי.
ולגבי גזה״כ (במשמעות של אין סברה והיגיון), האם זה מושג בדיעבד, שמחילים רק כאשר לא מצאנו סברה, או שהוא שייך גם למישור הלכתחילה, כלומר שכולנו כבר יודעים מראש שהוא גזה״כ ואין לחפש אחריו סברה ?
נ״מ, כאשר דין הוגדר כגזה״כ, האם יכול מישהו אחר לבוא ולטעון שהוא מצא סברה, ואו אז הדין הזה מאבד את גזירת הכתוביות שלו, או שאם דין זה הוגדר פעם כגזהכ סימן שבמהותו הוא ככה וזה לא ישתנה .
בהחלט ניתן וראוי לחפש סברה. ראה מאמרי על עדים זוממים וגזירת הכתוב ובמאמר לשורש החמישי.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer