בל יראה ובל ימצא בחמץ של אחרים

בדף מו. מובא:
מתני' כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה בן בתירא אומר תטיל בצונן א"ר יהושע לא זה הוא חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובבל ימצא אלא מפרישתה ומניחתה עד הערב ואם החמיצה החמיצה:

רש"י מפרש בד"ה לא זהו חמץ שמוזהרין עליו:
כדמפרש בגמ' דלאו דידיה הוא לאחר שקרא עליה שם וקרא כתיב שלך אי אתה רואה וזה אינו שלך ולא של חבירך דאכתי לא מטא ליד כהן.

משמע שחמץ שלך וחמץ של חברך זה היינו הך לפי רש"י לעניין בל יראה ובל ימצא.

לגבי הראיה מדף לא, אי אפשר להביא משם ראיה לענייננו כי שם מדובר בחמץ של נכרי ולכן שומר חינם לא עובר (כי חמץ של נכרי אינו מחויב ביעור ואילו חמץ של ישראל הכל מצווין לבערו לפי ב"ק צח). כלומר אסור שימצא אצלך חמץ של יהודי, ומותר שימצא אצלך חמץ של גוי.

זה רק בגלל שלשומר יש אחריות. אבל בלי אחריות לא עוברים על חמץ של מישהו אחר, גם יהודי. וכן הוא בשו"ע סי' תמח ס"ב שתלה באחריות ומה שחייב לבער של ישראל גם בלי אחריות הוא רק מדין אפרושי מאיסורא ולא בגלל שהוא עצמו עובר בבל יראה.
ראה למשל דיון כאן:
https://www.toraland.org.il/%D7%A7%D7%98%D7%9C%D7%95%D7%92-%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99-%D7%94%D7%A8%D7%91/%D7%91%D7%90%D7%94%D7%9C%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%91/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F-%D7%A0%D7%96-%D7%94%D7%9E%D7%A4%D7%A7%D7%99%D7%93-%D7%97%D7%9E%D7%A5-%D7%90%D7%A6%D7%9C-%D7%97%D7%91%D7%99%D7%A8%D7%95-%D7%91%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%95/
אמנם שם בפרק ב באמת הביא מהגר"א כדבריך, והוכחתו מהרש"י שהבאת. אבל אין כן פשטות הפוסקים. וראה שם שמסיק שעדיין תלוי באחריות ובימינו זה לא חל.

בהמשך לעניין הזה, נתקלתי בראיה חזקה לשיטת הגר"א מהגמרא בדף ה ע"ב :

לפי שנאמר לא יראה לך שאר – שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרי – תלמוד לומר לא ימצא. אין לי אלא בנכרי שלא כיבשתו, ואין שרוי עמך בחצר. נכרי שכיבשתו ושרוי עמך בחצר מנין? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם

מרגע שהגמרא מבינה ששלי אני לא רואה, אבל אני רואה של אחרים ושל גבוה, מה שייך לשאול לגבי סוג הנכרי שאליו שייך החמץ (אם זה נכרי שכבשתי אותו או לא כבשתי אותו). הרי ממילא זה לא חמץ שלי, אז מה זה משנה למי הוא כן שייך, העיקר שהוא לא שייך לי. מכאן רואים שהמיעוט מהמילה "לך" הוא לא לגבי כל חמץ שאינו שייך לי, אלא רק לגבי חמץ ששייך לנכרי. בהתחלה הגמרא מבינה שהמיעוט רלבנטי רק לגבי נוכרי מסוג מסוים, ואז היא שואלת אם הוא כולל גם נוכרי מסוג אחר. מכאן ניתן ללמוד שהמיעוט הוא רק לגבי נכרי ולא לגבי חמץ של יהודי.

הדיון הוא על מקבל פיקדונות מנכרי, וכאן הוא שומר על החמץ של הנכרי. לכן ברור לגמרא שביהודי הוא עובר, שהרי יהודי שהפקיד ודאי עוברים. השאלה היא על חמץ שלא מופקד אצלו באחריותו ושייך ליהודי אחר האם יש בזה בל יראה.

בהמשך הדף, לפי רבא, הדיון הוא לא על מקבל פיקדונות מנכרי, אלא מי נכלל במושג "אחרים":

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ה עמוד ב
אמר מר: אין לי אלא בנכרי שלא כיבשתו ואין שרוי עמך בחצר, נכרי שכיבשתו ושרוי עמך בחצר מנין? תלמוד לומר: לא ימצא. – כלפי לייא? – אמר אביי: איפוך. רבא אמר: לעולם לא תיפוך, וארישא קאי. שלך אי אתה רואה – אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, אין לי אלא בנכרי שלא כיבשתו ואין שרוי עמך בחצר, נכרי שכיבשתו ושרוי עמך בחצר מנין? תלמוד לומר לא ימצא.

אכן כך נראה מפשט הגמרא. וכן משמע ברמב"ם רפ"ד מהל' חמץ. אבל ראה מ"ב סי' תמ סקי"ט-כ ובנו"כ שם. לא נכנסתי כעת לסוגיא וצריך עיון לע"ע כיצד קוראים אותה אלו הסוברים שאינו עובר.

מי שרוצה להחמיר כדעת הגר"א, איך ינהג בדירה שהוא משכיר לחילוני? שהרי שכירות לא קניא, והחילוני מכניס חמץ לרשות בעל הדירה בפסח. האם ניתן לעשות ביטול רשות כמו בעירובין?

גם איך ינהג מי שגר בבניין משותף עם חילונים כאשר החילונים מכניסים חמץ בשטחים המשותפים כמו לובי מעלית וחניון, האם ניתן יהיה לבטל את הרשות כמו בעירובין?

דומני שביטול רשות לא מועיל אלא בעירובין. מדובר שם באיסור דרבנן ורבנן תיקנו פיקציה שתועיל לטלטל, כמו עירוב (שלא מועיל ברה"ר דאורייתא). מעבר לזה, ביטול רשות הוא בין שתי רשויות שכל אחת שייכת לבעלים אחר (שני בתים בחצר). אצלנו זו בעלות משותפת על נכס אחד. איני יודע האם שייך שם ביטול רשות (לא בדקתי).

אבל לדעתי בחמץ של השוכר המשכיר לא עובר בבל יראה. זו רשותו של השוכר. ואכן בגמרא פסחים ד ע"א דנים רק בחמץ של המשכיר בביתו של השוכר, והגמרא אומרת שרק בגלל שהחמץ של המשכיר מחייבים אותו לבדוק ולבער.
ראה למשל דיון של הרב ליכטנשטיין כאן.
אם כן, אתה כבעל בית לא צריך להיות מוטרד מחמץ של השוכר שנמצא בבית.

ולגבי שכירות לא קניא, זו מחלוקת ראשונים. הגמרא בפ' הזהב אומרת ששכירות ממכר ליומיה. זה אמנם סותר את סוגיית ע"ז טו והראשונים נחלקים ביישוב הסוגיות. תוס' טוען ששכירות לא קונה (זו רק רשות שימוש), אבל הריטב"א והרא"ה וראשוני ספרד חולקים וסוברים שכן.

לגבי בית משותף עדיין מדובר באיסור תורה ואני חושב שלא מועיל ביטול רשות. אבל אני לא חושב שצריך שם ביטול רשות משתי סיבות:
א. אתה יכול להפקיר את חלקך ברכוש המשותף (שמעתי שיש המקפידים לעשות זאת).
ב. אני נוטה לחשוב שלא צריך, כי כמו שאדם לא אוסר דבר שאינו שלו כך אדם לא יכול להעביר אותי בבל ייראה על כרחי כשאין לי שליטה על הדבר. אם אדם יזרוק לי חמץ לבית, גם לפי הגר"א לדעתי לא אעבור בבל יראה (גם לא באונס).

יש דבר דומה בבניין משותף בשנת שמיטה שהדיירים החילוניים עוברים איסורי שמיטה בגינה. לפי דבריך יוצא שלא צריך יהיה להפקיר את חלקי המשותף בגינה כי אדם לא יכול להעביר אותי איסורים בעל כרחי?

ועוד שאלה, האם גם לעניין קרקע המושכרת לחילוני בשנת שמיטה והוא עובד בה, המשכיר לא יחשב כעובר באיסורי שמיטה כי כמו שהקרקע שייכת לשוכר החילוני לעניין בל יראה ובל ימצא, כך היא שייכת לו לעניין איסורי שמיטה?

אם אדם עובר על איסורי שביעית זו עבירה שלו גם אם הקרקע היא שלי. אני לא עובר כשעובדים בקרקע שלי, לפחות אם זה לא עבורי. לכן שתי השאלות נראות לי לא רלוונטיות.
כעת מצאתי כאן: https://www.toraland.org.il/%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA/%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%95%D7%92%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%94/%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-8/