גמישות ההלכה

"למיטב שיפוטי אין בזה איסור" כלומר אין איסור פורמלי לנקוט קולי זה וקולי זה.

מדוע בתשובה אחרת סירבת לנפק רישיון להיתר כזה. שם עניין מרכזי היה שאולי הקולות סותרות במידה כלשהי מתחת לפני השטח. וגם אם החשש הזה הוא מיעוט "החמירו לא לסמוך על רוב בהנהגתך הכללית בהלכה". אגב פשפשתי קצת ולא מצאתי דיון שאוחז את השור הזה בקרניו.

https://mikyab.net/%D7%A9%D7%95%D7%AA/%d7%a7%d7%95%d7%9c%d7%99-%d7%96%d7%94-%d7%95%d7%a7%d7%95%d7%9c%d7%99-%d7%96%d7%94-%d7%a8%d7%a9%d7%a2

תודה רבה הרב,
וכשאני פוסק עמדה לעצמי, אני יכול כל הזמן לנסות להקל\להחמיר?

Ro, איך אתה יכול לנסות לעשות דבר כזה? אם אתה לומד סוגיה ווהגעת למסקנה, אז בעיניך זו האמת. זה לא קשור להחמרה או הקלה (אלא אם יש שיקול מובנה כזה, ויש מקרים כאלה).

אני טוען שאין בזה איסור הלכתי, אבל לא ראוי לעשות כן. האם כתבתי במקום כלשהו משהו אחר?

RO, יפה ענה לך אבי.

בתשובה הנ"ל חשבתי שהאמירה שלך 'החמירו לא לסמוך על רוב בהנהגתך הכללית בהלכה' היא טענה הלכתית (למרות שלא מצאתי מישהו שירד במפורש לכל העניין. רק מהשתיקות אפשר להסיק). אני לא יודע מה זה ראוי ולא ראוי בשיקולים הלכתיים. על פלפולים ב'ראוי' הזה מברכים ברכות התורה?

ראוי הוא מה שכלול ב"ועשית הישר והטוב" ו"קדושים תהיו". אני חושב שמברכים על זה, אם כי יש לדון.

ואפילו היכא דהוי תרי קולי דסתרי אהדדי איני בטוח שזה איסור הלכתי.

תרי קולי דסתרי אהדדי? הגמרא אומרת רשע ולדעתך רשע זה נגד רצון ה' בלי שיש ציווי מפורש (כך אני מבין את ה'ראוי' שכתבת).

למשל דעת רבינו תם לעניין זמן שבת. מי שבערב שבת מכניס כמו רבינו תם ובמוצאי שבת מוציא כמו הגאונים, אין בעיה הלכתית אלא רק ראוי?

אולי זה לפי הסברא שהעלית פעם שאין איסור לגרום לעצמך עבירה למפרע. כמו הרי זה גיטך מעכשיו אם תרקדי. הלכה קיבלה קידושין מפלוני ולמחרת הייתה עם בעלה והולידה בן זכר. כעת אם רוקדת אז הייתה אשת פלוני ובעלה נואף והוולד ממזר. העלית סברא שמותר לה לרקוד. [ואני כתבתי שם בניק ג' שראיתי פעם שמישהו הביא ראיה לזה שאכן אין בעיה לגרום עבירה למפרע וכו'. מאז בזמנו חיפשתי ומצאתי וזה היה הטורי אבן אבל אני כבר לא זוכר היכן. אבל לכאורה את הראיה יש לדחות בקל כפי שהתבאר שם ואם אמצא את הטורי אבן הזה אבדוק בפנים. https://mikyab.net/posts/66093#comment-33006%5D.

אך מה אם זה במעשה אחד.
נניח שיש שאלה האם חזיר שאמרה תורה זה בכלל פרה של ימינו או שחזיר זה בכלל צבי. וכמו במחלוקת הסמיכה בכל דור יש סיעת רבנים שאומרת מתוך סברות עמוקות שחזיר הוא פרה וסיעת רבנים שקולה שאומרת מתוך סברות עמוקות גם כן שחזיר הוא צבי. באופן שאם פרה אסורה אז צבי בוודאי מותר ולהיפך. כעת אני רוצה בביס אחד לאכול פרה וצבי. בוודאי אכלתי חזיר אבל בכל שאלה האם פרה אסורה או צבי אסור אני דן לקולא. ולועס בהנאה. לא נראה סביר.
מעין הדעה התחבולנית במשסה כלבו שייחסת לפני יהושע (על פי איילת השחר שכך הבין בשיטתו. ולדעתי הפנ"י ממש לא כותב את זה אם מעיינים בפנים) ומיאנת בה.

תיקון ללינק, למרות שאין באמת טעם להציץ שם.
https://mikyab.net/posts/66093#comment-33006

נכון. למשל, המרים יד על חברו נקרא רשע, למרות שאין איסור הלכתי להרים יד.
לגבי האיסור להפוך מעשה לעבירה, הבאתי לזה פעם ראיה ממחלוקת אמוראים בגמרא בנדרים יד ע"א: לא אשן היום אם אשן מחר.
הפרה והחזיר זה המקרה של שני שבילין, לא?

א1. באמת אתה אומר שלהכניס שבת כר"ת ולהוציא כגאונים זה לא איסור הלכתי? או איזה מקרה עמד לך בראש כשאמרת שקולות סותרות זה אולי לא איסור הלכתי.
א2. חשבתי ששני שבילין זה עניין מציאותי ולא שייך בו לנקוט צדדים אבל במחלוקת הפוסקים אם רשאי לנקוט בזה אחר זה למה לא ינקוט ביחד כל חתיכה כדאית לה, וכי המעשה מצרפם. (בביטול ברוב הרא"ש הידוע חולין פ"ז סימן לז אומר שכיון שישנו היתר בזה אחר זה אז גם בבת אחת ישנו. יש כמובן לפלפל טובא וכו' אבל לענ"ד זה כן דומה).
האם ספק טומאה ברשות הרבים הותר באדם אחד אפילו אם יש "ממה נפשך", כגון שהלך בשביל ונכנס למקדש ונטהר ואז הלך בשביל שני ונכנס למקדש, אני זוכר שר' שמעון מביא דעת הפר"ח שאכן נידון כנכנס בטומאה ומסכים איתו. ר"ש מעלה שם בדיוק את ההבחנה בין מציאות לדינים אבל קשה לי לחפש עכשיו בשע"י.
א3. אולי היום תזכה אותי להבין את ההבדל בין רצון הקב"ה לבין ציווי של הקב"ה. הציווי הוא אינדיקציה לעוצמת הרצון של הקב"ה? בורא ישות נורמטיבית? יוצר אצל אנשים תחושת מחויבות יותר גדולה? גורם להשלכות רוחניות חמורות יותר? מדרש פליאה בעיניי כל החילוק הזה.

ב. איסור למפרע. נראה שמנדרים אתה מוכיח שכן אסור ליצור למפרע. אכליה לאיסורא והדר אכליה לתנאיה לוקה אם התראת ספק התראה. או שלא הבנתי. אבל דומני שיש קצת הבדל בין בל יחל דברו שזה בדיוק היה דברו למנוע מצב כזה ולכן לא משנה הסדר, משא"כ בשאר איסורים שנתלו בתנאי במקרה כמו בגט אולי בהם אין איסור ליצור למפרע. [אם אכליה לאיסורא ואז נעשה פיקו"נ ואכליה לתנאיה אולי יש לדון שלא לוקה. מסתמא עסקו בזה].
הטורי אבן ראש השנה כח: (פעם ראיתי מישהו שהביא אותו, כמדומני באיזה מין קובץ מאמרים, לא זוכר מי והיכן ובאיזה הקשר) מציע שמותר להישאל על קרבן אחרי שחיטה אף שלמפרע הביא חולין לעזרה "כיון דבשעת שחיטה כדין שחט שהיה עליה שם קדשים אע"ג דע"י השאלה נעשה חולין בעזרה לית לן בה, דחולין בעזרה ממילא הוויין". לא מצאתי בסיס טוב לחלק בין שאלה לבין תנאי.

א1. כאשר פוסקים עבד כמר עבד, יש דעות שניתן לעשות זאת גם במקום דהווי קולי דסתרי אהדדי. הטענה היא ששתי הדעות נכונות ולכן אין משמעות לסתירה. אם זזה המצב גם כאן – אז זה אפשרי.
לדעתי זה פחות סביר, שכן לפחות במקומות שבהם לא קבעו את הכלל עבד כמר עבד, יש אמת הלכתית אחת וכל אחד צריך להחליט מהי. אבל הבעיה אינה הליכה אחרי שתי דעות סותרות אלא עבירה על ההלכה של תפילה בזמן. כשאמרתי שאין בזה איסור הלכתי, כוונתי הייתה שאין איסור בעצם ההליכה אחרי דעות סותרות. אבל לדעתי המוניסטית (שיש אמת הלכתית אחת), יש כאן עבירה כנ"ל.
א2. לא רואה הבדל בין שאלה הלכתית לעובדתית. שוב, זה נאמר לפי דעתי המוניסטית.
א3. מאי שנא האי מהאי?! למה שאצליח היום במקום שנכשלתי בעבר?! זו לא בהכרח עוצמת הרצון (לפעמים כן) אלא סוגו. יש דברים שהם סטנדרט נדרש מכל אחד. יש דברים שהם מתחת לסטנדרט (ואז זו עוצמת הרצון) ויש פעמים שיש עניין לא לצוות כדי שהדברים ייעשו מתוך אתערותא דלתתא (התנדבות). כמו עבודת המידות, לימוד תורה מעבר לשני פרקים בבוקר ובערב, הפרשת תרומה מעבר למינימום, החמרה לפנים משורת הדין (קידוש עצמך במותר. שזה אולי גם פחות רצון אבל גם אין אפשרות לצוות בגלל פרדוקס הנבל) ועוד.

ב. אכן, לזה התכוונתי. משם לכאורה ראיה שלהלכה יש איסור. ועדיין יש לפלפל מהו האיסור (במעשה העכשווי או הקודם). כתבתי על כך בספר הרביעי בסדרת לוגיקה תלמודית. שם ההבאתי עוד דוגמאות, כמו מי שבירך וכעת לא רוצה לאכול (ריטב"א בחולין ועוד תשובה ארוכה של הרב קוק ועוד פוסקים). מי שהביא קרבן וכעת השיג קרבן משובח יותר, וכנ"ל לגבי האתרוגים אצל הגר"ח מבריסק. אפרופו הטורי אבן, בשאג"א מאריך בזה הן לגבי האתרוגים והן לגבי הקרבנות.
אגב, הראב"ד כתב שאם אדם קידש אישה בשליח שיחזור ויקדשה בעצמו משום דמצווה בו יותר מבשלוחו. יש לפלפל בכל זה טובא, ואכ"מ.

א1-2. מבין.
א3. בעוצמת הרצון אני לא רואה מניין ההנחה שכל בני האדם ממפים בצורה זהה עוצמות רצון לחובה/ראוי. יכול להיות שאני ממפה את כל רצונות הקב"ה ל"ראוי" ואתה ממפה את כולם ל"חובה".
האתערותא דלתתא לא מובנת לי ונראה כתעלול. אם הקב"ה לא 'מצווה' רק כדי שלא יהיה ציווי אבל מבחינתו זה אותו דבר בדיוק אז גם מבחינתי זה אותו דבר, ונסיון ההסוואה שלו לא מצליח. הימנעות מציווי מצד הקב"ה היא לא כמו הימנעות מחקיקה של מחוקקים בפרלמנט.
[עד היום חשבתי שמבחינתך הציווי עצמו מחולל איזה משהו נורמטיבי (לא מובן) ולכן יש הבדל בין ציווי לרצון, אבל אני כבר לא בטוח בזה לכן שאלתי]

ב. אשיג את הספר בבי"א. לא הבנתי מדוע הנידון של קרבן אתרוגים וקידושין (שם עולה האפשרות לקיים בהידור אחרי שכבר יצא ידי חובה. לגוף הרעיון בעז"ה אראה בספר) דומה ליצירת עבירה למפרע.
לגבי חולין בעזרה הטו"א מצדד שמותר להישאל על קרבן אחרי שחיטה אף שנעקר (למפרע!) ונעשה חולין בעזרה. איך זה מסתדר באמת עם הנתון שאכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה לוקה.

א3. מי אמר שהמיפוי מוסכם? טענתי היא שהקב"ה החליט מה להכניס לתוך ההלכה דרך הקריטריונים הללו. מה אנחנו חושבים והאם אנחנו מבינים זאת או מסכימים על כך? זה דיון אחר. אכן לדעתי הציווי עצמו מחולל משהו נורמטיבי מבחינתנו, אבל יש סיבה לקב"ה להגדיר משהו כציווי ומשהו אחר כרצון שאינו ציווי.
ב. זהו ביטול מצווה למפרע. כמובן שיש לדון, ורק הערתי.

לגבי הקושיא מנדרים, אולי איסור שהאדם עצמו יצר שונה מאיסורים רגילים. הרי החובה היא לעמוד בדיבורו ולא איסור מהותי (אף שנדר הוא הדוגמה המובהקת לאיסור חפצא), ולכן שם אם הוא עצמו התערב זה לא ישנה את חובתו.

אתה מניח שאתה יודע מה חמור ומה קל. אבל זה יכול להיות ממש הפוך.

"…טענו נגדו שהוא מקל בדיני צומות. אמר שהוא מחמיר בדיני פיקוח נפש…"

ידוע מהתורה על הנזיר שלכאורה דייק ודקדק והחמיר מאוד על עצמו. אבל הוא נחשב לחוטא. שהזיר עצמו מן היין.

למה מבחינתנו (מבחינתך) יש הבדל האם משהו הוא "בתוך ההלכה" או לא. אם ההלכה משקפת עוצמת רצון 80-100 והראוי משקף עוצמת רצון 60-80, אז הציפיה שההתנהגות של אדם תתפלח בדיוק לפי ההבדל בין מעל או מתחת ל80 היא מוזרה. יכול אדם לחשוב שאצלו כל מה שמעל 70 הוא מחייב קומפלט ומה שמתחת 70 יהיה תלוי בנסיבות ובהקשר וכו'. אלא שהציווי עצמו מחולל משהו נוסף חוץ משיקוף עוצמות רצון, כפי שכתבת. מה הוא המשהו הנוסף הזה?

אגב לגבי הימנעות מציווי כדי שתהיה אתערותא דלתתא, אפרופו מה שכתבתי במקו"א על דיין שדעתו ברורה לו אבל אומר איני יודע כדי להשפיע במניפולציה על התוצאה, נראה ברור שאם יגיד במפורש "דעתי לפסוק א' אבל אני מצהיר 'איני יודע' כדי שיצרפו דיינים" אז זה פסק לכל דבר והולכים אחרי הרוב כרגיל ואין בהצהרתו כלום.

ראשית, כתבתי שזה לא רק הבדל בעוצמת הרצון. שנית, הקב"ה החליט שזה הקו, לא אנחנו. לכל היותר אנחנו מפרשים את רצונו שלו.
הציווי מחולל חובה עלינו להבדיל ממה שרק רצוי. מי שנמנע מעשיית חובה יש עליו תביעה. מי שנמנע מעשיית הרצוי זה רק לא בסדר. אולי יש אגפים שונים בגיהינום לשני אלו.