דתיים גנבים

ואולי עוד הערה (בשם ר' לוי יצחק מברדיטשוב שהתגלה אליי בחלום). מפאת החשיבות שהחבר'ה הללו נותנים לעבודת ה' הם טועים וגונבים. אחרים שלא גונבים לא בהכרח טובים יותר, אלא שהם לא נותנים חשיבות כה רבה לערכיהם או אינטרסיהם. כך בד"כ קשישים וקשישות לא נואפים, ואלו שלא מאמינים לא רוצחים בגלל אמונותיהם וכן על זו הדרך.

מעודי תמהתי על השינוי בחשיבה לגבי תפילה, בין דורם של חז"ל לדורינו.

בברכות ט"ז ובשו"ע סי' ס"ג מבואר כי פועלים יכולים להקל בהלכות תפילה. הם פטורים מתפילה במניין ומחזרת הש"ץ, ויכולים לקרוא את קר"ש על גבי האילן.

אז נכון שבזמנם העבודה החלה בשדות בעלות השחר, ובזמנינו ניתן להספיק להתפלל לפני. אבל מה עם מי שצריך לנסוע לעבודה, או לקחת את הילדים לגן?

דבר נוסף – בזמנם סדר העדיפות היה כזה – אני לא יכול להתפלל – כי אני עובד.
היום הסדר הוא הפוך, אני לא יכול לעבוד, כי אני צריך להתפלל/ללמוד/לשמור על העיניים וכו'.

כלומר, בזמנם, ההנחה הראשונה כי על האדם לחיות את חייו ולהתפרנס, ועל ההלכה להתאים עצמה לחיים הנורמליים.
היום – החשיבה היא כי האדם צריך תחילה לקיים את דרישות השו"ע, ורק אם מתאפשר לו, הוא יכול גם לעבוד.

זו תחושתי מתוך החוויה שלי בציבור החרדי.

הרב, אתה מסכים עימי?

לגמרי. התפיסה החרדית היא שהחיים הם ניסיון שיש לצלוח אותו אבל יש להתמקד בתורה. החיים רק מפריעים לזה. בדתיות מודרנית (וקצת גם בחסידות במקורה, לא כפי שהיא היום) התפיסה היתה הפוכה.