האם הרשב"א היה רפורמי

רק אעיר שהקו בין שמירת ההלכה לעניינים חוץ הלכתיים אינו חד. שמירת הזוגיות רבים יתייחסו לזה כערך תורני.

ראה גם שבת סד: "והדוה בנדתה זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין עד שבא ר"ע ולימד ואם כן אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה אלא מה ת"ל והדוה בנדתה זבנדתה תהא עד שתבא במים", וראה גם בראש בקיצור הלכות נידה לבנות ישראל כתב שאיסור יחוד מדאורייתא והתירו חז"ל משום דלא שבקת חיי ולכן צריך להזהר בהרחקות. ובדומה ראה חזו"א אבהע"ז סכ"ב/ג לגבי נאמנות אשה בע"א בדת תוספות

אני לא ידעתי ראשונים שנותנים כח לעקור מצוה מכח צורך חדש שהתעורר, רק עקירה זמנית. וכאן הרשב"א אומר שמכח שיקול דעת חכמים המצוה הזאת נעקרת לדורות.
ולגבי דברי הראב"ד, ראיתי עכשיו את דבריו ואני חושב שהרשב"א לוקח לפחות שני צעדים קדימה.
הראב"ד מדבר על מקום שמסברא י"ל שאע"פ שהתורה אסרה דבר בסתם מ"מ מכח סברא אפשר ללמוד להגביל את הוראת האיסור ולומר שבאופן מסויים הדבר מותר. לדעתי פשט דבריו שחכמים לא מחדשים דבר אלא לומדים שבכה"ג לא נאסר מעולם (וכמו שהוא כותב "אבל אין תימה דטעמא רבה איכא שפעמים שהוא פיקו"נ כמה נפשות כו' ואפשר שיש שום פסוק על זה. ואפילו אין שם שום פסוק יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה אפילו בקום ועשה דברי הכל כשיש קצת טעם למתיר שאז אינו דומה לעקריה כו' כך אני מפרש ובא שבדבר הדומה יפה, יש לעקור לכו"ע ויש ראיות רבות וטעמא הוי משום דבכה"ג לא חשיבא עקירה).
אבל הרשב"א סבור שיש בידם לעקור מצוה. עד היום היתה מצוה מכאן ואילך היא התבטלה.

מלבד זאת הראב"ד מתיר את האיסור מפני שיקול הצלת נפשות שהוא דבר שיש לו יסוד ברור בהלכה להתיר על פיו (ורק שלדעתו חכמים קבעו גבולות רחבים יותר להיתר זה מהמקובל), אבל הרשב"א סבור שלצורך חיי משפחה תקינים התירו איסור. אני לא זוכר איזשהוא מקור נוסף שבשביל כך יש לדחות איסור (לא לאו, לא עשה ולא דרבנן).

לפי דברי הרשב"א לא סביר לא להתיר משכב זכר להומואים כיום. לפי הראב"ד אני לא רואה מקום להתיר.

לגבי המקומות שמשה ציין אעיר שג"כ אין כאן דמיון לדברי הרשב"א. זה שיש כח לחכמים בכל הדורות הבנות חדשות בדברי התורה כפי רוחב דעת כל אחד ואחד מהם זה ברור. באופנים כאלו אין כאן עקירה למצוה אלא פירוש. זה מבאר את דרשת ר"ע. וגם מבאר את ענין יחוד שהביא מהרא"ש, כיון שעצם האיסור לא נתפרש מתחילה אלא מכח דעת חז"ל, א"כ אין שום תימא אם בזמן מאוחר ראו בדעתם להתיר.

למדתי אתמול במקרה ירושלמי בסנהדרין שטוען את הטענה הזו, אני לא חושב שהוא מפורסם אבל לדעתי הוא מאד מעניין בדיון הנ"ל ואפשר לפתח סביבו דיון רחב יותר "א"ר ינאי אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה מה טעם וידבר ה אל משה אמר לפניו רבונו של עולם הודיעני היאך היא ההלכה אמר לו אחרי רבים להטות רבו המזכין זכו רבו המחייבין חייבו כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור".

גם ההלכה של עד אחד באשה דומה לדעתי להנ"ל (כתבתי ע"ז כבר מתישהוא באתר). מה שמאמינים לעד אחד בדבר העשוי להתגלות, שהוא דובר אמת לפי דעתו היא סברא דאורייתא. אך עדיין בי"ד לא מחוייבים לאמץ את תפיסת המציאות שלו. "נמסר הדבר לחכמים" לפי שיקול דעתם לדון מה הם עצמם חושבים על הסיטואציה, והאם לדון עפ"י ידיעת אותו העד או לחוש לטעות (זה פשט דברי הרמב"ם בסוף הלכות גירושין הכניס את הסברא דמילתא דעבידא לגלויי נאמן מדאורייתא ותוכ"ד מערבב שחכמים האמינוהו משום עיגונא).

עדיין לא מצאתי חבר לדברי הרשב"א מלבד הריטב"א בנדרים צ,ב והמאירי באותה סוגיא הנזכרת שג"כ הציעו את דרכו של הרשב"א.

הראב"ד, והוא לא היחיד, כותב שהם יכולים לעקור דבר מה"ת בקו"ע. לא הבנתי את החילוק שלך.
ועוד, חכמים התירו להרוג מוסר ממון (ב"ק קיז), וכך נפסק להלכה.
האנלוגיה שלך להיתר משכב זכר להומואים היא מופרכת לגמרי. למה להתיר? כי זה קשה? זה תמיד היה קשה ונותר קשה.

1- שמה זו הגבלה של הואת האיסור מסברא. שהתורה לא דיברה על מו(י)סר, כשם שהיו יכולים ללמוד זאת בגז"ש כך ניתן ללמוד זאת מסברא.
כשם שכל לימוד בגז"ש אינו עקירה של ד"ת, אלא גילוי מה שכבר נכתב בה, ה"ה הגבלת הוראת האיסור מסברא.

2- אכן טעיתי