הליכה לחתונה של זוג הומוסקסואלים‎

בהמשך לשאלה זו, האם אותו דין יהיה גם לגבי חתונה לא אורתודוקסית? או שהתכוונת שרק לגבי חתונה של דתיים שחוגגים חיי איסור יש טעם לפגם, אבל לגבי חילונים הם ממילא לא ברי ביצוע עבירות ולא מודעים לאיסור ולכן אין פה טעם לפגם.

ההבחנה אינה בין דתיים לשאינם כאלה. נראה לי סביר לא ללכת גם לחתונה של חילונים הומואים. חתונה לא אורתודוקסית זה שונה גם אם הנישאים מאמינים. כאן אין חגיגה של איסור. לכל היותר אין כאן נישואין ואתה משמח אותם בבואם לחיות יחד.
גם בחתונה חילונית שהזוג עומד לעבור איסורים אין מניעה ללכת. הם נישאים כדין ועומדת בפניהם האפשרות לחיות כהלכה. זה שהם בוחרים לא לעשות זאת זו החלטה שלהם אבל היא לא נעוצה בטקס עצמו.

למה אין כאן איסור של מחזק ידי עוברי עבירה?

ואם מדובר באתאיסטים?

איזה איסור יש בזה? יש מסייע ויש לפני עיוור. איפה יש איסור "מחזק"? (אין כוונתי למקומו מסוימים שאסרו את החיזוק) מה עוד שאין כאן חיזוק של ממש, שהרי הוא יתחתן איתי או בלעדיי. ולא דמי לקנייה בחנות של מחללי שבת ששם אני עצמי מפרנס אותם, ודומני שגם בזה אין איסור של ממש.

גם במקרה המופיע הגמ' מדובר באופן שגם בלעדיי הוא יעבור את העבירה, הרי גם ללא ה"ישר כח" שלי, מי שעובד בשנת שמיטה ימשיך לעבוד. וגם המקרה של קנייה בחנות של מחוללי שבת אין כאן עידוד לעבור עבירה בעצם הקנייה שלי ולכן דווקא במקרה כזה יש סבתא שיהיה מותר.

ממש לא. עוברי שביעית תלויים בלגיטימציה ציבורית. גם בקנייה בחנות יש סיוע כלכלי, אבל הקנייה בחול אינה סיוע ישיר לחילול שבת.
אבל כאמור, איני מכיר איסור של "מחזק". רק מקרים מסוימים שנאסרו (או לא הומלצו) בגלל זה. לכן החילוקים הללו לא חשובים לנדון דידן.

"גם בחתונה חילונית שהזוג עומד לעבור איסורים אין מניעה ללכת" ההבדל הוא שבמקרה זה החתונה עצמה אינה אסורה. ואילו חתונה הומוסקסואלית היא איסור עצמי 'כמעשה ארץ מצרים לא תעשו' ומה היו עושים? האיש נושא לאיש והאשה לאשה (תו"כ). ולכאורה הדין אמור על כל המשתתפים בטקס ובאים לחגוג שם שעוברים על כמעשה ארץ מצרים לא תעשו.

עם פרשנות מרחיבה כזאת לא תגיע רחוק.

גם אם לא נרחיב למשתתפים בחתונה (ואין סיבה שלא – הרי הם חלק מהחגיגה ומהטקס), עדיין ההבדל בין חתונה שהיא עצמה אסורה (חתונה חד-מינית, או חתונת יהודי וגויה) וחתונת חילונים (הטרוסקסואלית) שהיא עצמה מותרת ואולי אפילו רצויה, הוא הבדל גדול.

החתונה לא אסורה.

איזו חתונה לא אסורה – יהודי עם גויה או גבר עם גבר?
ואיך לא אסורה?
הרי בתורה מפורש: "לא תתחתן בם" לגבי חתונה עם גויה.
ובחז"ל מפורש שנישואים חד מיניים הם מעשה בכלל איסור מעשה ארץ מצרים: "לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם. ומה היו עושים? האיש נושא לאיש והאשה לאשה. האיש נושא אשה ובתה, והאשה נישאת לשנים. לכך נאמר ובחוקותיהם לא תלכו".

לשון התורה לא מכריחה איסור נישואין. לגבי כהן וגרושה יש מחלוקת בלשון קיחה, האם האיסור הוא בביאה או בלקיחה. לגבי זכר בלשון הרמב"ם ברור שהאיסור על ביאה, ולא זכור לי כרגע דיון על נישואין.
כדאי להשוות את לשונות הרמב"ם בפתיחת הלכות איסו"ב, שם תראה להדיא שמדובר על הביאה ולא על הלקיחה.

האם ישנן דוגמאות בהן התורה אוסרת על חיתון והנישואין לא תקפים בכלל?
כי מסברא נראה לי שנישואי שני גברים לא תקפים בכלל, ואולי מכאן שהתורה לא אוסרת על כך (כי אין כאן כלום).

כאן עוררת שאלה רחבה מיני ים. ראשית, יש מקרים כאלה כמו בעריות. בעריות הקידושין לא תקפים, להבדיל מחייבי לאוין. ברור שבין הומוסקסואלים הקידושין לא תקפים.
אבל בתחילת מסכת תמורה נחלקו אביי ורבא בשאלה כל מה דאמר רחמנא אי עביד מהני או לא, כלומר האם כשמישהו פועל באופן אסור הפעולה תקפה הלכתית או לא. שם מופיע שלפחות לאחת הדעות גם אם הפעולה לא תקפה יהיה בכך איסור מפני שהוא עבר אמימרא דרחמנא (עבר על צו ה').
מעבר לזה, ספציפית לגבי איסורי אישות וביאה, יש מקום לאסור את הנישואין גם בלי שהקידושין תקפים, שכן בנישואין אין בהכרח שאלה של תקפות או אי תקפות. אלו פשוט החיים יחד.

נכון שלשון התורה לא מוכיחה, אבל לשון חז"ל בתורת כוהנים (שציטטתי למעלה) מצביעה גם מצביעה "האיש נושא לאיש והאישה נושאת לאישה…לכך נאמר ובחוקותיהם לא תלכו".
ואמנם אפשר היה לומר אולי שהספרא נוקט לשון נישואים אבל לאו דווקא, אלא כוונתו למשכב זכר (כמו שהרמב"ם פסק על נשים המסוללות מדין כמעשה ארץ מצרים והביא ת"כ זו), אלא שמדבריהם של הראשונים בעניין איסור הליכה בחוקות הגויים אפשר לראות שהאיסור כולל שלושה סוגי מעשים:
1. טקסים הקשורים בעקיפין לעבודה זרה ומנהגיהם של עובדי עבודה זרה (גם כשהמעשה עצמו אינו עבודה זרה).
2. טקסים ומעשים שקשורים בעקיפין לאיסורי עריות.
3. מעשים תפלים הפוגמים ב"תמים תהיה" כענייני ניחוש ודרכי האמורי.

וחתונה הומוסקסואלית, עונה על קריטריון 2, הרי היא טקס של זוגיות בעל קשר הדוק לגילוי עריות, לכן נראה שהספרא דיבר בדווקא.
הטעם שהרמב"ם לא הזכיר איסור זה, כי חתונה כזו (בניגוד למעשה) היה דבר שלא יעלה על הדעת בימיו (בניגוד לתקופת חז"ל שבה זה היה קיים אצל חלק מהעמים), ותנא כי רוכלא למנות את כל המעשים הכלולים באיסור מעשה ארץ מצרים?

(נ"ב נכון שהרוצה יכול לחלוק, הרי הדברים לא מפורשים ברמב"ם, אבל ניצלתי את הדיון להציג את מה שנראה לפי הבנתי)

ל MY ולרב

יש להבדיל בין נישואין לקידושין.בעוד קידושין הן חלות עדיין לא ברור שיש בהם איסור אפילו לדעה שאפילו שלא מהני עדיין אסור.זו בכלל מחלוקת מוזרה.זה עניין לוגי שלא שייך למחלוקות חז"ל זה כמו לומר ששי איסור פורמלי של נסיון לרצוח (ניסוי ולא רציחה).אין כזה איסור.יש איסור לרצוח.ממילא מי שניסה ולא הצליח גם עשה דבר רע.וממילא אסור גם לנסות סתם ("ננסה ,בוא נראה") מכמתלהלה היורה חיצים משום רשלנות.אבל זה לא שייך במי שא"א לרצוח אותו שאין איסור לנסות לרצוח אותו (בבחינת "פסיק רישיה").אבל נישואין בפשטות זה לא חלות אלא מציאות כמו רצח.לכן בעוד קידושין לא יתפסו בעריות נישואין (לפחות ע"פ השפה של העולם הקדום ) כן יתפסו.וגם אצל חד מיניים.אכן מלשון הספרי נראה שהנישואין אסורים אבל זה לא נפסק (לפחות בתחום איסורי עריות) בראשונים.הם כנראה הבינו שזו אולי הקדמה מחשבתית – אגדתית לאיסורי עריות שיבואו בהמשך.

אולם ביחס לאיסורי הליכה בחוקות הגוים אכן יש לחשוב.הרמב"ם לא פרש אבל לא נראה לי שזה נכון בגלל שבימיו זה לא היה.אין לרמב"ם שום בעיה להזכיר בכל היד החזקה עשרות מקרים שלא רלוונטים לזמנו אם הם מוזכרים בחז"ל .הוא בקלות היה יכול למנות מעשה זה בגלל שהוזכר בספרי.בכל מקרה אינני יודע כמה מאיסורי הליכה בחוקות הגויים שייכים היום .שלוש התחומים ש MY הזכיר הם למעשה עדיין כלולים בצורה עקיפה למנהגי ע"ז.השלישי בברו אולם גם איסורי עריות (מציאות הקדשות וכן "לא עבדו ישראל ע"ז אלא ע"מ להתיר להם עריות בפרהסיה" שייתכן שבעצמו היה קשור לפולחן הקדשות.ייתכן שגילוי העריות היה בין היתר גם סוג של פולחן בעצמו ).היום הומוסקסואליות לא נובעת מע"ז אלא ממודרניות (קידמה בלעז).עובדה ששאר איסורי העריות מקובלים היום על האנושות ואפילו יותר ממצוות בני נוח (לא מחסידותם אלא מחכמתם.עד כדי כך שלא נהוגה חתונה של הבני דודים (מטעמים של פגמים גנטיים לעובר)).אבל עדיין צ"ע.

בשורה השביעית מלמטה "השלישי בברור".אגב,ביחס לנישואין כמציאות ולא חלות ,הב"ח סובר בדעת הרמב"ם שלמרות שאין קידושין תופסים בגויה אם יתחתן ישראל עם גויה הנשואין קיימים (מן הסתם לעניין איסור א"א של שבע מצוות בני נוח,כלומר שגויים אחרים יאסרו בה).וכך מתאפשר הלאו של "לא תתחתן בם" (שהרמב"ם כמובן מנה) למרות שהקידושין לא תופסים (ואז עבד ומהני) .זה גם מסביר מדוע לדעת הרמב"ם כהן שקידש גרושה לא לוקה למרות שהקידושין תופסין עד שלא יבעלנה.משום שהאיסור הוא בנישואין (ובעילה לאחר קידושין זה כמו כניסה לחופה,ובלי קידושין – בפשט הרמב"ם – לא נראה שיש איסור גרושה לכהן בסתם בעילה, מעבר לאיסור פנויה ללא קידושין בכלל).זה גם מסביר את דעת הרמב"ם שמצוות קידושין היא מצווה מותנית בנישואין .(בפתיחת ההלכות : אם רצה אדם "לשאת" אישה (ולא שרצה רק לבעול) לאחר מתן תורה צריך שיקדש אותה לפני.אם לא לרצה לשאת ורק בעל אז נראה שעבר על לאו של קדשה אבל לא שביטל מצוות עשה (למרות שמספר המצוות נראה שגם על עשה עבר).אם הנישואין היו חלות א"א היה לבטל מצוות עשה זו לדעתו.

לא נראה לי, בפרט שהרמב"ם מביא גם הלכות לא מעשיות.