הנאה מחייבת כוונה

אני שואל את זה מפני שניסיתי להבין את השאלה שהאגלי טל עונה עליה בהקדמתו מדוע הנאה מלימוד ת"ת אינה פוגמת במצוה ולכאורה-הקשה שם השואל- הוי שלא לשמה. ואני לא הבנתי למה אם ישנה הנאה זה אומר שלשם זה המצוה נעשית. אני הייתי עונה שעד כמה שאני נהנה מ"מ ההנאה לא תופסת לי נפח בלשם המצוה. כמו אכילה שנעשית לשם קיום הגוף. האדם פועל בכדי שלא ימות ובכל זאת אם הוא יאכל אוכל שערב לחיך הוא יהנה ממנו למרות שלא מכוון לשם כך. או שאולי באמת אם אדם לא מכוון ליהנות הוא לא נהנה? כמו אכילה בהיסח דעת שאז הכוונה מוסחת ולא נהנה

ותודה על התשובה!

ראשית, זה מה שהוא עונה. שנית, שכן נהנה נאמר רק על הנאה גופנית (בעילה ואכילה)

לפי מה שאני מנסה לומר ההנאה לא נוגעת למצוה. ואילו האגלי טל אומר שזה עיקר המצוה.

לא נכון. הוא אומר שזה לא בותר ואולי גם תורם. לא שזה העיקר. במשפט הבא שלו הוא כותב שמי שלומד כדי ליהנות באמת לא נחשב לומד לשמה

כן נכון. כבוד הרב אנא הרשה נא לי לצטט את הגאון הנ"ל: "וכיון שיצר הטוב מתגדל מזה בודאי זה הוא עיקר המצוה". שבוע טוב ומבורך. אשכרה חתכת את המשפט הזה אה?? מחול לך מחול לך מחול לך. איך נשתרבב במשפט הידוע הזה למילה 'לך' הגייה של פמיניזם מירב מיכאלי סטייל?! 🙂

היה איזה קוף שרקד לך על המקלדת? אני לא מבין כאן אף מילה.
ההנאה אינה עיקר המצווה וגם האבנ"ז לא מתכוין לומר זאת. כוונתו רק לומר שגם אם נהנה הוא מקיים את המצווה כהלכתה ויש בזה אף מעלה. כלומר זו "עיקר המצווה" במישור ההלכתי ולא סתם דבר בעל ערך. בכל אופן, ברור מדבריו שם שאם המוטיבציה היא ההנאה אז זה לימוד לא לשמה, כפי שכתבתי.