מיתת שעה ומיתת עולם

זו אינה מיתת שעה אלא מיתת עולם. גם המיתה הרגילה היא מיתת שעה עד שתהיה תחיית המתים, רק שם זה ייקח יותר זמן.
לא כל דבר שקורה לזמן קצוב הוא "לשעה". למשל, מי שקונה קרקע בשנה ה-48, ממש לפני היובל, אינו שונה ממי שקונה אותה בשנה הראשונה. יתר על כן, בשני המקרים זה קניין הגוף ולא קניין פירות למרות שהוא לזמן. והסיבה לזה היא שיובל הוא אפקעתא דמלכא, כלומר הוא הפקעה ולא קציבת זמן. כך למשל כשאני מוכר לך קרקע לעולם ואחרי שנה בא המלך ומפקיע אותה, ברור שזה לא קניין לזמן. הקניין שלך הוא עולמי וקניין הגוף. הסיבה לזה היא שקניין לזמן הוא קניין שמראש נקבע לזמן קצוב. כאן מדובר בקניין שנעשה לעולם, אלא שבא המלך והפקיע. זמן הסיום לא היה מונח בעצם העסקה.
וכן בחיי שעה. אם ידוע שהמחלה שמקננת בך היא זו שתהרוג אותך תוך זמן לא ארוך אלו חיי שעה. אבל אם רק ידוע שתמות אבל הסיבה אינה מצויה בך, אלו חיי עולם. וכעין זה החילוק של תוס' בב"ק בין זורק כלי מראש הגג שהוא נחשב כלי שבור לבין יורה חץ על הכלי שאינו נחשב שבור (כי סיבת השבירה עוד לא נמצאת בתוכו).
אמנם ביובל זה כן ידוע מראש, ועדיין העסקה היא מכירה עולמית והתורה היא שמפקיעה. לכן גם שם זה קניין הגוף. וכך גם ביורה חץ שידוע שהכלי ישבר תוך כמה שניות, ועדיין מכיוון שהשבירה לא נמצאת עדיין בתוכו הוא אינו כלי שבור.
וכן לנדון דידן, כשאתה הורג אותו זו לא המתה חלקית או קלושה. זו המתה גמורה ויש בה איסור רצח. זה שיבוא אחר כך הקב"ה ו'יפקיע' את המוות, כלומר ישנה את המצב, זה לא מונח בעצם המעשה שלך. אתה הרגת לגמרי, לעולם, ורק אח"כ בא הקב"ה והחייה את המתים. יש לדון במצב שבו לך עצמך יש כוח להחיות מתים ואתה הורג אדם ומחייה אותו מיד, אבל גם שם דומני שזו רציחה גמורה.