קאנט ובעיית הקרונית

שלום וברכה. אני מכיר את עמדתך שבבעיית הקרונית הקלאסית לא נפנה את הקרונית לכיוון האדם האחד (שכן רצח של אדם אחד חמור יותר מלא לגעת ברכבת וש5 ימותו). גם אני נוטה לכיוון התשובה הזה (בתור תומך בגישה של קאנט). אך נשארו לי 3 תהיות פתוחות:

1. איפה עובר הגבול? הרי נראה לי ברור שאם היו שם מיליון אנשים כולם היו מעדיפים לרצוח את האחד. האם זה סובייקטיבי? והשאלה היותר מעניינת היא: האם יש תשובה אובייקטיבית להתנגשות בין ערכי מוסר באופן כללי? אם מביאים לדוגמה את ההתלבטות של סארטר אם להציל את אמו או ללכת להילחם, האם יש תשובה אובייקטיבית בעולם עצמו, באידאת הטוב? או שזה כבר נתון לשיקול סובייקטיבי ואין פה תשובה נכונה או לא נכונה, מוסרי ולא מוסרי?
2. אם ב5 האנשים היה מישהו שאני מכיר ואוהב, האם עדיין היית חושב שהדבר המוסרי לעשות הוא לא להפנות את הקרונית לכיוון האחד? ויותר מזה, אם הקרונית נעה לכיוון בן משפחה אחד שלי, וההסטה שלי תסיט להרוג 5 (בדיוק המקרה ההפוך מהבעיה הראשונה), האם זה יהיה מוסרי להסיט את הקרונית ולרצוח 5, או הדבר המוסרי יהיה (כפי האינטואיציה הראשונית ללא בן המשפחה) לא להסיט את הקרונית ולתת לאחד למות?
3. בעיית הקרונית מעניינת במיוחד בניסוחה הבא: קו הרכבת הוא מעוגל, ואם לא אגע בקרונית היא תפגע בחמישה ותמשיך להרוג גם את האחד. מצד שני, אם אסיט את הקרונית היא תפגע קודם באחד, והוא מאוד שמן ככה שהוא יעצור את הקרונית. על פניו, הדבר ההגיוני לעשות הוא להפנות את הרכבת, כי בכל מקרה האחד ימות. השאלה היא האם אני אציל את ה5 וירצח את האחד, או לא יציל אף אחד ולא אגע בקרונית. האינטואיציה כאן באמת הולכת לכיוון התועלתני, ועל פניו קשה ללכת פה עם שיקול קנטיאני (אפילו לא קצת, נראה שכל כולו של השיקול כאן הוא כמה ימותו, כי בכל מקרה ימות האחד ולכן לשם התועלת אני ארצח את האחד, במקום לא לרצוח אותו ולא להרוויח שום תועלת). אולי כן אפשר להסביר את זה במונחי התאוריה של קאנט ואני מפספס פה משהו?

בתודה מראש, איתי