שיחה בטלה בבית המדרש
שלום הרב,
ברמב"ם ובשו"ע נפסק שאסור לשוחח שיחה בטלה בבית המדרש, ושמתי לב שהמנהג הנפוץ הוא לא כך. איך צריך להתייחס למצב כזה באופן כללי (סתירה בין מנהג נפוץ להלכה). האם נכון להגיד את הביטוי: "הנח להם לישראל, אם אין נביאים הן, בני נביאים הן" (כלומר שהמנהג הנפוץ מלמד מה ההלכה האמיתית)? או אולי להתייחס למצב הזה כגזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה ולכן בטלה? או אולי כגזרה שלא פשטה בכל ישראל ולכן בטלה?
בנוסף, מחיפוש קצר בגמרא נראה לי שהפוסקים גזרו את איסור שיחה בטלה מתוך איסור חשבונות שמופיע בגמרא במגילה כח:. אבל יכול להיות שמחשבונות ניתן ללמוד רק לשיחה בטלה ממושכת, ולא לדיבור קצר בענייני חול כמו "מה שלומך" וכו. ואולי ניתן להקיש שכמו שהתירו לאכול ולישון בבית המדרש, כך גם התירו לשוחח מעט שיחות חולין שם?
בנוסף ראיתי שכתוב בפרישה אורח חיים סימן קנא אות א: "פירשו סמ"ג ונמוקי יוסף דוקא המיוחדין לדרוש בהם ברבים". השאלה מה נכנס לגדר "המיוחדין לדרוש בהם ברבים"?
אכן מנהג העולם לשוחח שם. מלשון הגמרא לא ברור מה בדיוק נאסר. כל דיבור בטל או רק שחוק וקלות ראש. רק אעיר שכיום יש רבים שחיים בביהמ"ד (אברכי כולל), וכשכל חייך שם אתה גם מדבר שם דיבורי חולין (כעין מה שכתבה הגמרא שם והרמב"ם פי"א ה"ו מתפילה שחכמים ותלמידיהם מותרים לאכול ולשתות). בשורה התחתונה אין לי תשובה ברורה בעניין. ודאי מן הראוי להקפיד.
המנגנון של גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה אינו פשוט. אם היא פשטה ואח"כ בטלה אז כבר לא ברור שהיא בטלה.
אולי אין בית כנסת היום. והראיה, ששמים שם מזוזה. אילו היה רק לתפילה, לא היה בגדר "ביתך".
אבל עינינו הרואות שהוא רק לתפילה. מה עוד עושים בביכ"נ? בבימ"ד אולי יש לחלק כפי שכתבתי.
בבית כנסת עורכים קידושים. ולפעמים גם שמחות. או כנסים. לכן הפוסקים דנים, שכנראה שכל בתי כנסיות עשויים על תנאי, שיהיו מיועדים לעוד דברים. כמובן, שלליצנות אין התנאי מועיל.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer