אמונה ורגש

שלום כבוד הרב,
בעקבות האזנה לשיעור וחצי הראשונים של הסדרה שלך ביוטיוב "אמונה ומשמעותה" עלתה לי שאלה:
 אני מסכים איתך שרגש איננו אמונה ואמונה איננה לא תלויה ברגש דתי כזה או אחר ושבעצם האמונה היא מסקנה של טיעון לוגי על המציאות. אבל אני חושב שאמנם ישנם יחידיי סגולה (ואולי אתה ביניהם) שמסוגלים לעבוד את הקב"ה בצורה שכלית בלבד ללא רגש, אך רוב בני האדם לא יכולים להיות כך ואם הם לא יערבבו וייתחברו גם לדבר מבחינה רגשית הם לא יהיו מחויבים לדבר עד הסוף(גם אם הם יודעים שזו האמת).
יש לי דוגמא לדבר:
נניח שישנו אבא לילד, שאינו חש כלפיו שום רגש – לא אהבה ולא שנאה ולא כלום ומצד שני מבחינה שכלית הוא מבין שהוא צריך לדאוג לילד שלו והוא דואג לו לכל צרכיו בלי לאהוב אותו ואפילו מחייך אליו ומחבק אותו כי הוא יודע שזה מה שהילד צריך אבל מבפנים אין לו ולו טיפת רגש של אהבה. האם אתה חושב שאפשר להגיד שהוא אבא טוב? לפי מה שאתה אומר הוא אכן מבחינה טכנית אבא טוב, ויכול להיות שהילד מעולם לא יידע על אי האהבה של האב. מצד שני- אני חושב שמעטים האבות אם בכלל שמסוגלים לבצע משימה כזו מבלי להתחבר אליה ,וגם אם הם כן מסוגלים – האם הם לא נחותים בדרגה מאבות שדואגים לילדיהם וגם אוהבים אותך ברגש?
 לסיכום הטענה שלי: הרגש איננו נצרך בשביל אמונה , אך בשביל רוב מוחץ של האנשים למעט כנראה יחידי סגולה הוא תנאי הכרחי לתחזוק האמונה.
תודה רבה.