אני חושב משמע אני קיים (ממדעי החופש)

לכבוד הרב ד"ר מיכאל אברהם שלום רב,
 
לא מזמן קניתי את ספרך "מדעי החופש", כפי שהבעתי את כוונתי בהתכתבות, והשבת החלתי בקריאה בו.
מפאת שמצד אחד העיסוק הפילוסופי גורם לי ל"רעש פנימי" (לפעמים זה מגיע למקום אובססיבי אצלי), ומצד שני אני מכיר בחשיבותו הרבה, רואה אני לנכון לשתף אותך במחשבותיי ובכך להיות יותר "מוגן" מהשקעת אנרגיה נפשית מיותרת.
 
אם אתה חושב שזה לא עקרוני אני אבין. אני לא חושב שאתה חייב לי שיעור בפילוסופיה כמובן. 🙂 אולי רק תענה במה שעיקרי להמשך, או אם בכלל זה משמעותי.
 
השאלה: מה הנימוק להגעה לטענה "אני חושב" (מתוך הקוגיטו)? כתבת שהיא טענה הכרחית. אני מכיר בעובדה שיש מחשבה מתוך חוויה, ולכן יש לנסח "יש מחשבה", אך מאיפה הגיע ה"אני"?
 
הרקע המחשבתי שלי: לעניות דעתי, כשאני אומר "אני חושב" או "אני מכיר בעובדה", זה רק בגלל שאני יודע (ישנן חוויות כאלו) שיש תיאום בין מחשבות לגוף שלצרכים פרקטיים. אני מעניק את השם "אני" למכלול האורגניזם (הכולל חוויות שלא מחמשת החושים. ישנו דמיון למשל). אני אומר "אני הולך לחבר" לאימא שלי כדי שהיא תדע איפה נמצא הגוף שלי. "אני רוצה מים" כדי שיקרבו אל הגוף שלי את המים. "אני חושב שהיום יום שלשי" כמטבע לשון להדגשה שזה רק מתוך מכלול החוויות הצנוע, שיש לזיכרון שמשפיע על פי המדבר (למשל בניגוד ל"הוא חושב…"), כדי שהחבר שלי יזהר שלא שקבוע למחר פגישה. כמובן שישנה חוויה, אבל חלק הכרחי מההבנה שאני קיים הם גם חווית הגוף (המתואם עם החוויה שאיננה מחמשת החושים, נגיד הדמיון שישנו והרגש שישנו) ובעצם היותי פועל למען השלמת צרכים (ואז השפה היא כמכשיר). מכל מקום אינני מכיר את עצמי מתוך עצם עובדת קיומה של מחשבה, אלא מתוך מערכת של צרכים אפשרויות וחוויות כוללת.
 
בתודה ובהערכה רבה,