ניסויים מחשבתיים בסוגיית הדטרמיניזם וחופש הרצון

בספר מדעי החופש הרב מביא את החמור של בורידן כניסוי מחשבתי לבחינת שאלת הדטרמיניזם וחופש הרצון, כאשר הטענה היא שלפי התפיסה הדטרמיניסטית-פיזיקליסטית האדם לא יכול לנוע לאף אחד מהצדדים בלי כוח פיזיקלי שיפעל עליו, כך שהוא לא יכול להפעיל שיקול דעת ולהחליט ללכת לאחד הצדדים, אך האם אין ניסויים מחשבתיים נוספים שיכולים להמחיש את האבסורד הדטרמיניסטי ביתר קלות? לדוגמא, לפי התפיסה הדטרמיניסטית – מדוע אדם שפוי לא מכניס אף פעם את היד לאש? הרי לא יתכן ששיקול הדעת שלו ישפיע על האופן שבו הוא מתנהל, זהו השפעה של הליך מנטלי על פעילות פיזית, כך שהדוגל בתפיסה דטרמיניסטית-מטריאליסטית מחויב להסביר זאת כחיווט של המוח שהתרגל לכך שהאש כואבת ושורפת, אך לפי זה יוצא שאם האש הייתה גורמת הנאה לאדם – הוא לא היה יכול להפעיל שיקול דעת ולהימנע מלהכניס את היד האש, דוגמא אחרת – מדוע האדם נעלב כאשר אומרים לו טיפש ולא נעלב כשאומרים לו שולחן? הרי לא יתכן שהאדם פשוט מבין את משמעות המילה טיפש ונפגע ממנה, אם נאמר כך – יש כאן השפעה של הליך מנטלי על האירועים הפיזיים במוח, כך שכנראה המוח האנושי מחווט לכך שהמילה טיפש גורמת לנידוי חברתי ולהתייחסות מזלזלת, אך מדוע המילה טיפש באנגלית (בפעם הראשונה שאדם למד אנגלית) גם כן פוגעת? ומדוע כאשר ילד קטן אומר טיפש זה פחות פוגע? ומדוע כאשר המילה נאמר בבדיחות זה גם כן לא פוגע? על כל השאלות הללו ייאלץ הדוגל בתפיסה מטריאליסטית-דטרמיניסטית לענות בפלפולים מפותלים שמנסים לתלות את ההבדל בהבדלים במצב הפיזיקלי, אך הוא ודאי ייאלץ להודות שאם יהיה מצב בו האדם ישמע את המילה טיפש ויבין אותה בפעם הראשונה – אז הוא לא ייפגע מכך, בגלל שאין לו חיווט מוחי שהתרגל לכך שזוהי אמירה שגורמת נזקים חברתיים, שזוהי מסקנה בלתי סבירה בעליל, הדוגל בתפיסה מטריאליסטית-דטרמיניסטית מחויב להסביר את כל הפעולות של האדם כקשורות למצב המוחי שלו ומנותקות לחלוטין מהממד המנטלי שלו, האדם לא הולך לישון כי הוא עייף, לא שמח כי אמרו לו מחמאה, לא בוכה כי העליבו אותו או כי הוא חש כאבים, לא עושה דברים כי כך הוא חושב, הכול נובע מתהליך דטרמיניסטי עיוור לחלוטין שהיה זהה לחלוטין גם בלי כל הרובד המנטלי והנפשי של האדם, האם הדבר הזה כשלעצמו לא אמור להוביל לאינסוף אבסורדים? האם האדם של בורידן אינו אלא מקרה פרטי של הבעיה הכללית הזו?