האם יש פרשן לגמרא שמבאר את המהות של הסוגיה ולא רק נקודתית?

שלום וברכה הרב
א. מאוד התענגתי מהתובנות שהרב העלה (ומעלה) ב׳מבט על תורה ולימוד תורה׳, ובמיוחד מהעניין שעיקר מטרת הגמרא היא ללמד את השורש והמהות של הדין (בתקווה שהבנתי כיאות), והמקרה אינו אלא לבוש ובכלל לא מעניין אותי (אם אני לא לומד אליבא דהלכתא עכ״פ; וגם אז צ״ע).
ואם כן נתעורר בלבי הרבה חששות עקב אהבתי ללימוד בקיאות: בעצם הבנתי שהלימוד הזה לא שווה יותר מדי כי בדרך כלל לא יורדים בו לשורשים ולמהות המחלוקת וכן על זה הדרך. והבנתי שידיעת ש״ס בצורה בקיאותית לא שווה יותר מדי על פניו.
ותבוא נפשי לשאול האם הרב מכיר פרשן – מהראשונים או מהאחרונים – שנוטה לפרש את המהות של כל סוגיה וסוגיה ואת העומק שעומד מאחוריה? או שאין לאדם מנוס אלא לעיין בכוחות עצמו בכל סוגיה וסוגיה כדי להבין את כוונת ה״משוררים״? 
אכן הרבה מהיסודות והמהות של הסוגיות טמונות בפירושי הראשונים, אך לא ניתן בעליל לדלות מהם את היסודות הללו בלימוד בקיאותו.
והאם בכלל הרב רואה ערך בבקיאות, אחרי המסקנה הנ״ל? 
אגב, התרשמתי שב׳שוטנשטיין׳ הם עושים זאת בהערות, אבל זה הרגיש לי נקודתי מדי וזה בכלל לא המטרה שלהם.
כמו כן אני לומד בישיבה (בסגנון ליטאי!) ולא התרשמתי שאנשים מודעים בכלל לעניין הזה. אולי בישיבות יותר נחשבות מודעים, אבל איך יתכן שרוב האנשים בכלל לא מודעים לעניין הזה (שאי אפשר להבין את כוונת ה״משוררים״ על ידי לימוד בקיאותי, ולפעמים אפילו בעיון לא מצליחים לולי בעיון נמרץ)?
 
ב. לאור האמור לעיל, אני בחור ישיבה ולאחרונה נתעורר בי רצון ללמוד ש״ס משניות עם ביאור בסיסי שמרחיב קצת ומביא מהגמרא והראשונים ועוד. האם הרב רואה בכך ערך רציני או שעדיף פשוט ללמוד גמרא טוב (או משנה בעיון…).
ובכלל, האם הרב רואה עניין ללמוד בקיאות בישיבה, או שבאמת עדיף להתמקד בעיון ורוב היום ללמוד את הסוגיה הישיבתית, ובכך ולהיות מחודד ומפולפל?