הוכחת קיומו של אלוהים

א. בחירה חופשית ועקרון הסיבתיות

אתה צודק לחלוטין שבחירה חופשית מהווה חריגה מחוקי הפיזיקה ומעקרון הסיבתיות. אולם, העובדה שיש חריגה אינה אומרת שעקרון הסיבתיות "אינו קדוש" או שעלינו לזרוק אותו לפח. כאשר יש לנו שתי אינטואיציות חזקות שמתנגשות – מצד אחד עקרון הסיבתיות, ומצד שני החוויה הבלתי אמצעית שלנו שאנו בוחרים באופן חופשי – הדרך הרציונלית להכריע היא להעדיף את הספציפי (כלל הנקרא Lex Specialis). כלומר, אנו מותירים את עקרון הסיבתיות הרחב על כנו, אך קובעים שיש לו חריג ממוקד: מקרים שבהם מעורב רצון חופשי של אדם. עובדה היא שאף אדם רציונלי או מדען לא זונח את עקרון הסיבתיות לחלוטין רק בגלל שיש לו חריגים.

יתר על כן, העובדה שלרצון שלנו אין סיבה פיזיקלית דווקא מחזקת את הראיה הקוסמולוגית לקיומו של אלוהים. הניסיון מלמד אותנו שליישים חומריים יש סיבה, אך להתרחשויות רוחניות (כמו רצון חופשי) אין בהכרח סיבה, אלא תכלית. הדבר הופך את המסקנה לכך שהסיבה הראשונה לקיומו של העולם היא ישות רוחנית (תבונית ורצונית) למתבקשת וסבירה הרבה יותר.

ב. למה אלוהים אינו זקוק לסיבה, והעולם כן?

הטענה שהעולם אינו זקוק לסיבה, ממש כמו אלוהים, לוקה בחוסר הבנה של המושג "עולם". העולם אינו אלא אוסף הפרטים שכלולים בו – אתה, אני, העצים והאבנים. כל אחד מהפרטים הללו המוכרים לנו מניסיוננו הוא דבר קונטינגנטי (אפשרי המציאות) שדורש סיבה לקיומו. אם כל פרט בעולם דורש סיבה, אין משמעות לאמירה שהאוסף שלהם ("העולם") לא דורש סיבה.

אם נחיל את עקרון הסיבתיות על כל דבר ללא יוצא מן הכלל, ניקלע לכשל לוגי של רגרסיה אינסופית (שרשרת סיבות שאינה נגמרת). כדי לעצור את הרגרסיה, התבונה שלנו מאלצת אותנו להסיק שקיימת חוליה ראשונה שהיא "הכרח המציאות", אשר מעצם הגדרתה ומהותה אינה זקוקה לסיבה. לחוליה הראשונה הזו אנו קוראים אלוהים. גם אם מישהו יטען שהעולם או חוקי הטבע היו קיימים מאז ומעולם (עולם קדמון), הם עדיין דורשים הסבר מכוח "עקרון הטעם המספיק": מדוע החוקים הם ספציפיים ומורכבים דווקא כך ולא אחרת?. ההסבר לכך הוא ישות תבונית בעלת רצון חופשי (אלוהים), ששיקול הדעת והרצון שלה הם אלו שעוצרים את שרשרת ההסברים.

ג. רמת הוודאות של האמונה ביחס למראה עיניים

לא יודע למדוד את זה.