הכרת הטוב ונקמה

 
נקודה שאני מהרהר עליה ביום האחרון, ורציתי לשמוע את דעתך (לא מצאתי שהתייחסת לכך במפורש בפוסט שכתבת אודות ה'נקמה'). אנסח את הדברים באמצעות מספר נקודות:
 
א. יש איזשהו תחושה שרצון שלמישהו שעשה משהו רע, יקרה משהו רע – זה קצת פסול. עכ"פ בטח שזה לא ראוי לשבח. כלומר, יכול להיות שלצורך מניעה, תיקון או הגנה – מגיע לו רע. אבל רע כמשהו של צדק או נקמה, זה לא מוצדק או עכ"פ לא ראוי להערכה ולא עניין של האדם.
ב. יש איזשהו אינטואיציה שכאשר אדם עשה טובה, מגיע שהוא יקבל טובה כתמורה. הכרת הטוב. אנשים רואים בזה ערך, ומי שלא גומל טוב – זה בעייתי מבחינה ערכית. ובטח מי שבכלל לא חושב ככה.
ג. לכאורה שתי הנחות אלו סותרות זו את זה. כלומר, טוב ורע אלו מושגים הפוכים זה מזה. כיון שכך, אם אתה מניח שעל טוב מגיע טוב (מבחינה ערכית), אז באותה המידה לכאורה גם אדם שעשה רע, הגיוני לרצות שיהיה לו גמול רע מבחינה ערכית. מדוע זה לא כך?
ד. חשוב להבהיר שההנחה ב' (הכרת הטוב), אינה מבוססת על העובדה שהדבר הוא טוב. כלומר, שכיון שהדבר הוא טוב ראוי לגמול אותו. אלא יש כאן הבנה לכאורה שאשר אדם עושה פעולה איקס, ראוי שהוא גם יקבל את אותו איקס. יש כאן איזה אינטואיציה של צדק עולמי גלובלי כללי. זו הלוגיקה. כלומר, זה לא שראוי להרבות בטוב או פרס של מוטיבציה שעוד אנשים יעשו טוב. אלא זה כעין עניין של צדק משפטי ברמה הגלובלית-ערכית. כיון שכך, אז אותה עיקרון תקף גם כלפי הרוע. ומכאן השאלה. לאור זאת, אפשר כמובן לא לקבל את זה ואז השאלה נעלמת.
[ה אגב, אם נכון הניתוח שלי, זה יכול להצדיק את המושג 'נקמה'. כלומר יש להבחין בין 1. נקמה רגשית – אין לזה הצדקה. נקמה במובן הצדק המוחלט – אדם שעשה רע, אמור לקבל משהו רע. כמו הכרת הטוב. כלומר, אותה אינטואיציה של הכרת הטוב היא גם האינטואיציה של נקמה. ואין לפסול צד אחד מבלי לפסול אחר (וכן להיפך)]
דעתך?