הסנגורית שלי‎

יפה מאד. קיבלת שבחים מרשימים, ובדין.
הטיעונים של חבר ולאור לגבי זה שההודאה בחטא באה לחפות על חטאים גדולים יותר, מזכירה לי טיעונים של אמוץ זהבי, חוקר האבולוציה (שהוזכר בשיחתנו בשבת), שקבע את "עקרון ההכבדה", שלפיו בעל חיים לפעמים מאמץ מאפיינים שמפריעים לשרידות (כמו הטווס שיש לו זנב צבעוני בולט שמאד מפריע לשרידותו. הוא בולט ומפריע לזריזותו. הוא אפילו נוהג לפרוס אותו בשחצנות כלפי העולם). לטענת זהבי, הטווס עושה זאת כדי להודיע קבל עם ועולם שהוא בריון שריד ושלא יתחילו איתו. הפגנת ביטחון עצמי שמזלזלת בשרידות למען השרידות.
כשקראתי על התיאוריה הזאת חשבתי שהיא מהווה הדגמה נוספת מדוע האבולוציה היא תיאוריה שלא ניתנת להפרכה (ולכן לא עומדת בקריטריון הפופריאני לתיאוריה מדעית). אם יצור כלשהו מתחבא זו הוכחה לאבולוציה (כי הוא מאמץ מאפיינים שרידותיים). אם יצור מתבלט גם זו הוכחה לתיאוריה האבולוציונית (כי הוא שורד על ידי הפגנת בטחון עצמי להודיעך שמאפיינים לא שרידותיים לא מטרידים אותו). מה אם כן יכולה להיות תופעה שאם וכאשר ניפגש בה הדבר יפרוך את תיאוריית האבולוציה? כלום. בספרי טענתי שזו (אני מדבר על הברירה הטבעית, לא על כל המכלול הניאו-דרוויניסטי) תיאוריה שלא ניתנת להפרכה. אגב, בעיניי היא נכונה כמו המתמטיקה. רק לא מדעית.
הטיעונים הפוסטמודרניים ופוסט-ציוניים של חבר ולאור שמובאים אצל זיוה שמיר דומים מאד בלוגיקה שלהם: אם לא מפרסמים את הזוועות זו מזימה קולוניאליסטית של הכיבוש הציוני המרושע, אם כן מפרסמים אותן – זו מזימה עוד יותר מתוחכמת של הכיבוש הציוני המרושע לא פחות. אז מה בכל ליכול לקרות שיוכל, ולו תיאורטית, להפריך את רשעותו של הכיבוש הציוני וכו' וכו'. המסקנה היא שהתיאוריה הפוסט-ציונית אינה ניתנת להפרכה (אלא שבניגוד לאבולוציה היא גם לא נכונה, ולא רק לא מדעית).