הצהרת האב השכול

בעצם אולי יש מה לומר: שלגמרי מגיע לו מה שקרה לו. אולי לבן שלו לא מגיע כי הוא היה סתם אידיוט שטוף מוח. אבל האבא הוא כבר אדם מבוגר, ואם זה מה שהוא חושב אז הוא קיבל בדיוק מה שמגיע לו.

במלחמת המפרץ הראשונה גנרל שוורצקופף, מקד הכוחות האמריקאיים אמר שהחיילים העיראקים והטרוריסטים המוסלמים מצפים להגיע לגן עדן ולקבל 72 בתולות, והמטרה שלנו היא לעזור להם כמה שיותר מהר לממש זאת. קשה לא להיזכר בזה סביב האירוע המדובר.

מה?? איך זה מגיע לו? בגלל שהנחותיו שונות משלך?
האבא מניח 2 דברים:
1. ששמירת מצוות ועל הזהות היהודית (כפי שהוא מגדיר) היא מטרה עליונה הגוברת על ערך החיים הגשמיים, שלולא הרוחניות לא שווים כלום כשלעצמם.
2. שבצבא ככל הנראה ילדו לא היה נשאר שומר מצוות.
מסקנה: היה עדיף שהוא ימות מאשר לא ילך לצבא.
אם אני מבין נכון אתה חולק על ההנחות, אך אם הוא סבור שהנחות אלו נכונות, האם זה לא ראוי להערכה שלמרות הקושי הגדול במוות גשמי הוא דוגל בהנחותיו? וכן, אני יודע שתוכל להגיד שיש לו חשיבה דוגמטית ושהוא שטוף מוח, אך לכאורה ההנחה שהרוחניות חשובה יותר מהגשמיות נראית לכל הפחות בגדר סבירה, וכנראה גם שהוא מניח שבצבא הבן עלוי להתקלקל מחמת יצר, ולא מחמת שכל ( אני די בטוח שהוא לא מכיר כלכך את הדרך לאמונה שכלית, ולוקח כאקסיומה של 100 אחוז, ולכן מסתמא הוא חושש מקלקול מחמת יצר הרי בצבא) ולכן שילוב של 2 הנחות אלו נראה בגדר סביר, חוץ מבעיה אחת שלא ברור עד כמה אמונה דוגמטית כזאת נחשבת אמונה. אבל מכאן ועד להגיד שמגיע לו? נראלי ממש מוגזם, גם אם אתה לא מסכים להנחות.

אני מחזק כאן את השואל הרי הרב זכור לי שאמרת שהחרדים הם תינוקות שנשבו, ואם כן אין סיבה לשפוט אותם לרעה כמו במקרה עם האבא, קל וחומר לא להגיד שזה מגיע לו(מה אשם שכך הוא חושב? וכך הוא התחנך וגדל??)

פוסט בנושא זה של אמיר שפרלינג:

לכאורה, הם לא היו יושבים יחד לקפה בחיים. שמואל אייזנטל, החרדי מהפלג שרואה במדי צה״ל בגדי טומאה, וצביקה מור, המתנחל שרואה ב-M16 תשמיש קדושה. אבל תקלפו את השכבה החיצונית, את הכיפה השחורה מול הסרוגה, ותגלו שהם האנשים הכי קרובים במדינת ישראל. הם אחים בדם. תרתי משמע.
שניהם משחקים באותו משחק פוקר מטורף, ושניהם מהמרים על אותו ז׳יטון בדיוק: הילדים שלהם.
אייזנטל עומד מעל הקבר הטרי של בנו, שנדרס כי חסם אוטובוס, ואומר בלי למצמץ: עדיף ככה. עדיף מת וטהור מאשר חי ומגוייס. המוות הוא אופציה עדיפה על פגיעה באידיאולוגיה. ומור? מור מיישר מבט למצלמה ואומר על בנו שבמנהרות: המדינה קודמת. הניצחון המוחלט קודם לנשימה של הילד שלי. שיחכה.
אנחנו עומדים מהצד, החילונים ה״נאיביים״ עם הנטייה המוזרה הזאת לאהוב את הילדים שלנו חיים ונושמים, ולא מבינים שאנחנו הדיסוננס. אנחנו הרעש רקע בסימפוניה המשיחית הזאת. אנחנו תקועים בקונספציה המיושנת שצבא נועד להגן על אזרחים, בזמן שהמדינה מנוהלת על ידי אנשים שעבורם אזרחים הם בסך הכל חומר בעירה ל״תיקון עולם״.
וזה לא בשוליים. זאת הממשלה. זאת הרוח שממלאת את המפרשים ואת שדרת הפיקוד בצה״ל. חלק מהקצינים של הילדים שלנו גדלים על ברכי תורת ההקרבה הזאת. הם לומדים שהחיים הם אמצעי, לא מטרה.
רק בשבוע שעבר קיבלנו תצוגת תכלית בלב משכן הכנסת עשו שם סלקציה לדמעות. הזמנה ל-VIP, אבל רק למשפחות שכולות ש״מרימות״. אלו שמוכנות להפוך את האובדן שלהן לדלק במנוע של הקואליציה. המסר עבר חד וצלול: יש שכול נכון, ויש שכול מיותר. אם המוות של הילד שלכם לא מגיע עם נאום מוטיבציה שמתיישב בול עם דף המסרים אז הוא פשוט לא נספר.
אז עכשיו בואו נעשה רגע חשבון נפש קר ואכזרי: אם אבא אחד מוכן שהבן שלו ימות העיקר שלא יתגייס, ואבא שני מוכן שהבן שלו יירקב בשבי העיקר שלא נעצור את המלחמה, מה נראה לכם שהם חושבים על הילדים שלנו?
אם הדם של בשר מבשרם הוא מטבע עובר לסוחר, כסף קטן בקופה של ״נצח ישראל״ או ״עולם התורה״ כמה שווה בעיניהם הדם של הילד החילוני שלכם מתל אביב?
אנחנו שולחים את הילדים שלנו לצבא כדי שיגנו עלינו מפני האויב מבחוץ, אבל הם מקבלים פקודות מיותר ויותר אנשים שהוכיחו, בקולם ובמעשיהם, שאין להם שום בעיה עם עקדת יצחק. להפך. הם רק מחכים שמישהו יגיש להם את המאכלת. והפעם, אין שום איל שמחכה בסבך.

גם מחבלים מדעאש או מחמאס לא אשמים כי כך הם גדלו. וכך גם הנאצים. להבדיל מהם, בעולם היהודי יש יותר מקום לחשיבה עצמאית, כך שמגיע לו יותר מאשר להם.

הפוסט הזה של אמיר שפרלינג משלב דמגוגיה מרושעת ושטנית עם הבנה מעמיקה של המציאות.
הדמגוגיה היא בכך שהוא פותח בשני סיפורים על הורים שמוכנים שהילדים שלהם ימותו למען אידיאולוגיה דתית מסוימת, ומנסה להציג זאת כאיזו אדישות כללית לגורל הילדים כאשר הם מתנגשים עם ערכים פנאטיים, כאילו שהאנשים הללו לא היו מוכנים למות בעצמם תמורת המטרות עבורם הם הקריבו את הילדים שלהם, אין שום בעיה שיאמר שיש כאן ציבור שמאמין בערכים מוחלטים ומוכן להקריב חיי אדם עבורם, אך שלא ינסה להציג זאת כאיזו זילות כללית לחיי אדם או איזה שהוא פגם באהבה ובמסירות לילדים.
(הניסוח של הפוסט מתמרן בין העברת מסר שהוא כאילו ניתוח אובייקטיבי של העובדות, לבין ניסיון מחוצף להטיל ספק בכנות האהבה של ההורים הללו לילדים שלהם, "החילונים הנאיביים עם הנטייה המוזרה לאהוב את הילדים שלנו חיים ונושמים", "עבורם אזרחים הם סך הכל חומר בעירה לתיקון עולם", "הדם של בשר מבשרם הוא מטבע עובר לסוחר, כסף קטן בקופה של נצח ישראל או עולם התורה", הפוסט הזה הוא דוגמא קלאסית ל"מכונת הרעל" של השמאל).
והיכן יש בפוסט האווילי הזה הבנה המעמיקה של המציאות? בכך שהוא הבין בשעה טובה את ההבדל הבסיסי בין המחנות, ישנו מחנה שיש לו ערכים, ולכן הוא גם סבור שלעיתים צריך למות עבורם, וישנו מחנה אחר שדוגל ומאמין ב"אכלו ושתו כי מחר נמות", ישנו מחנה שמזדהה עם עקידת יצחק והמסר שהיא מעבירה: צריך לפעמים גם למות, החיים הם אכן לא מטרה אלא אמצעי, יש משהו גדול יותר שקיים מעבר להם, ויש מחנה שלאחר שוויתר על כל ערך אנושי מינימלי – הדבר האחרון שנשאר לו זה להילחם כנגד אלו שעוד מחזיקים בערכים בעלי תוכן כל שהוא.

רגע, מה הרב אומר על הפוסט של אמיר שפרלינג שעלה כאן?