התיעצות‎

אלו לא שתי שאלות, אלא אותה שאלה עצמה. הפסוק נותן סמכות לחכמים לכל דבר שלא יהיה (יש באתר שלי דיון עם מי שטען אחרת), אלא שהשואל שלך טוען שהוצאת דברים מהקשרם היא פעולה שנעשית שלא כדין (נגד כוונת המחוקק), ולכן אין בזה סמכות כמו שאין סמכות להפקיר ממון סתם כך בלי סיבה. חכמים שמוציאים דברים מהקשרם לא עושים פעולה פרשנית אלא המצאתית, ולזה לא קיבלו סמכות (אלא רק לפרש ולחוקק). לכן גם התשובה היא אחת: ההנחה היא שפרשנות כזאת אינה הוצאה של הפסוק ממשמעותו גם אם היא מוציאה אותו מפשוטו. אם באמת זו לא היתה כוונת הפסוק אני לגמרי מסכים שאין להם סמכות. הם לא מוסמכים להמציא תורה חדשה. אבל כאן חשובות שלוש הערות: א. האמון שלי בחכמים מביא אותי להניח שגם אם אני לא רואה מדוע זה קשור לפשט הפסוק אני מניח שהם כן הבינו ולכן אני מכניס את זה לתוך הסמכות. ב. ברקע הדברים צריך לדעת שדרש לא צריך להתאים לפשט. ניתנו לנו ארבע דרכי התייחסות מקבילות (פרד"ס), וכל אחת מהן לא מחויבת לאחרות. לכן כשעושים דרש אין למדוד אותו במונחי הפירוש הפשטי. מעניין לקרוא בהקשר זה את סדרת שלושת מאמריו של הנשקה (המעין תשלז-ח) על היחס בין דרש לפשט. אני מצרף את מה שיש אצלי (אני חושב שזה לא ממש כל שלושת המאמרים): לינק לראשון, לינק לשני, לינק לשלישי, לינק לרביעי ג. לפעמים ההיתלות בפסוק היא אסמכתא ובעצם מדובר בדין דרבנן (חקיקה ולא פרשנות. וזו סמכות בפני עצמה).