חזרה בתשובה

"חטאתי לנגדי תמיד" • מהבר מצווה עד כיתה יב בערך לא הייתי מניח תפילין אם לא הייתי מתפלל בישיבה, שזה אומר כל החופשים ורוב הימים הרגילים בכיתות י-יא. • • באותה תקופה לא הייתי קורא ק"ש ומתפלל שום תפילה שהייתה בזמן שהייתי בבית, מלבד אולי תפילות שבת. זה אומר שבכל יום שחזרתי הביתה לא קראתי ק"ש של ערבית לא התפללתי ערבית, ובימים שהייתי בבית לא קראתי בכלל ק"ש ולא התפללתי אף אחת מהתפילות, חוץ מק"ש שעל המיטה. • מאז ינקותי ועד ממש השחרור מהצבא הלכתי אחרי אלהים אחרים, במקרה שלי משחקי המחשב. עשיתי אותם עיקר וכל דבר אחר תפל. לא למדתי תורה, לא הייתי עם המשפחה, לא עם חברים, לא הייתי מצליח ללכת לישון לפני שהייתי גמור מעייפות וכבר לא יכולתי לשחק או לראות סרטונים על המשחק וזה כמובן גרם לי לקום בשעות מאוחרות. לא הקשבתי לנסיונות של אבא לעזוב את הדברים הבטלים האלה. ציערתי את הוריי בכך שלא הייתי מגיע לאכול איתם ארוחות, לא הייתי יוצא איתם לבלות ביחד, גם כשהייתי מגיע לאכול איתם היה לוקח לי הרבה זמן עד שהייתי מצליח להתנתק מהמשחק ואז הייתי מגיע כשהאוכל התקרר וכולם עוד רגע מסיימים לאכול וזה ציער את הוריי, או שחיכו לי עם האוכל ואז זה גם ציער את כולם. מתוך ההתמסרות המוחלטת למשחקים הייתי מגיע למצבים של כעס וזעם וחוסר שליטה עצמית כשהפסדתי עד שהייתי שובר את הדברים שאיתם שיחקתי כמו שלטים או מסכים, ממש בבחינת "המשבר כליו בחמתו יהא בעיניך כעובד ע"ז" חלילה. • מתוך מצב נפשי זה הגעתי לבושתי למצב של גזל באינטרנט מאנשים אחרים, שלבסוף כלל לא הצלחתי להחזיר את כולו אלא נאלצתי לתרום לצרכי ציבור מה שלא יכולתי להחזיר לבעלים. • כמובן שכל עניינים אלו לוו בשקרים אינסופיים כדי להסתיר את מה שאני עושה כל היום מבושה ולהסתיר את זה שאני לא הולך לביה"כ מהסביבה. • הפעם הראשונה שנכשלתי בדברים לא צנועים הייתה בכיתה ה, בגיל 11. מאז הייתה לי סייעתא דשמיא וזכיתי לא לחטוא בדברים נוראיים בערך עד הצבא. אמנם, בכיתה ז היתה תמונה ממש נוראית שקיבלתי באונס בווטסאפ אבל מאז היו כמה שנים בהם ב"ה לא חטאתי בדברים נוראיים. אמנם, גם בתקופה זו לא הקפדתי בכלל על הימנעות מהסתכלות על נשים לא צנועות, אפילו על נשים בבגדים תחתונים, ונכשלתי בזה כמעט באופן יומיומי, בבחינת "כיון שעבר עבר ושנה בה נעשתה לו כהיתר" ח"ו. לצערי הרב, במהלך הצבא כמעט כל פעם שחזרתי הביתה מהלחימה בעזה הייתי נכשל כשלונות איומים ונוראיים בנושא הצניעות למשך כמעט כל השירות שלי. • המאפיין של כל התקופה הזאת היא שתמיד כשאני במסגרת ציבורית אני מתפקד ללא רבב. קם לתפילות, לומד תורה וכו. בישיבה אני אפילו מצליח ללמוד 15 שעות ביום. זיכני ה יתברך ובחסדו הגדול נתן בליבי הרגשה של חוסר גדול בחיים שלי, שגרם לי להתפלל אליו ולהתחנן שיושיעני, והוא ברחמיו הרבים נעתר לתפילתי והושיע אותי וגרם לי בהארה רוחנית פלאית להתחיל לימוד דף יומי בכיתה יב שאין שום הסבר איך אפילו בימים שכל כולי הייתי שקוע עד צווארי בטומאה ובחטאים המשכתי ללמוד ואפילו בצבא המשכתי ללמוד ובעז"ה אמשיך ללמוד, וזיכני ה יתברך ללכת לישיבה, שם לאט לאט התחלתי לעשות צעדים לעבר חזרה בתשובה. היום אני חוזר לישיבה אחרי הצבא, ואני רוצה לעשות את המהלך הסופי של הניתוק מהמשחקים ומעבר לעבודת ה אמיתית. השאלה היא איך מתקנים עוונות נוראיים כאלה? איך מתקרבים לקב"ה מתוך טומאה כזאת? איך שנוא יכול להפוך להיות אהוב? איך אפשר להסיר מעלי את כל המראות הנוראיים שראיתי? איך אפשר להוציא מהטבע שלי את העצלות והמשחקים? איך יכול להיות שאחרי כל החטאים שחטאתי עדיין אני גאוותן? איך אני חושב שאני יותר טוב מאחרים? איך אני מעז לדבר לשון הרע על אחרים? איך אני מעז ללעוג לאחרים? אני לא רוצה רק לחזור בתשובה. אני רוצה להיות תלמיד חכם. להקדיש את כל חיי לתורה. להיות צדיק. להיות רב. האם אדם כמוני מסוגל להיות רב? ראוי להיות רב?