ירון לונדון

שלום הרב מיכי, ארצה להעיר על דבריך:
א. אין אידיאולוגיה חרדית שגורסת שיש להתנכר לסביבה. אתה מציג אולי זרמים קיצוניים שמתנהלים בניכור כלפי האחר מתוך פחד וכדו' (החבר'ה של מאה שערים והקיצוניים די בכל אתר ואתר). אבל רוב המיין סטרים החרדי לכל היותר אדיש לאחר ולא חש ניכור כלפיו. אבל גם זה לא כ"כ מדוייק כי בכל מצב של צורך ועזרה הציבור החרדי מסייע, עוזר ותומך. אמנם ציינת את ארגוני החסד בלגלוג אך לצערי להציג זאת בלגלוג לא יכול לשנות את העובדה הזאת שאכן יש מגמה כזאת בציבור החרדי בצורה רחבה בהרבה יותר מאשר הציבור החילוני. ולא רק ארגונים אלא באופן כללי.
ב. בל נשכח שתרומה נעשית עפ"י מודעות של האדם התורם ומתוך השקפת עולמו וגישתו. אי אפשר לצפות מאדם לתרום כאשר הוא מרגיש שזה לא תורם אלא עושה ההפך. יש ציבור שלם שחי על אידיאולוגיה שהוא מאמין בה בלב שלם ואמונה עזה שתרומתו לסביבה נעשית בצורה ייחודית של עשיה במישור הרוחני. מה אתה מצפה? שיתגייסו לצבא? הם מאמינים באמת ובתמים שהצבא ולימוד התורה צריכים להתחלק בעם וולא להיות בתצורה של גיוס כולל לכולם. הם אכן מאמינים בלימוד התורה ובחיי תורה ומצוות כערובה לביטחון ושלום. אז מה רוצה, להאשים אותם על מערכת האמונות שלהם שהדברים שהזכרת לכל היותר יהיו סיפמטום? זה קצת תמוה…
ב. לא הבנתי למה התכוונת אודות השתמש והזרוק ומהיכן שאבת הסתכלות שכזו על הציבור הנ"ל.
ג. אני מסכים איתך על כך שאין לכעוס על רגשות הקיימים אצל מאן דהוא. אבל הדבר רק מעיד על חיסרון נורא אצל אותו אדם. להביט בזוועות שאירעו ולא לחוש בכאב וצער נוראים מתוך הזדהות עם הקרבנות והזוועות שהם חוו – מעיד על עולם רגש חלול וריק ובהתאם לכך מעיד על חוסר אנושיות במידה רבה.

בתודה,
צאצא של הקדוש ירון לנדון שליט"א,
רש"י: הקדוש – דכיון שהולבנו פניו בציבור על דבריו חשיב כנהרג על מה שחשב והרגיש, ודמי ליהודי שנהרג מחמת שהוא יהודי וחשיב כקדוש.
ועיין עוד "אין אדם שליט ברוח" בעניין זה באריכות ותרווה נחת.

האמת שפעם ראשונה שאני לא מסוגל לעכל את התשובה שלך.. 45 ילדים ומבוגרים נפחו את נשמתם במוות אכזרי.. גם לשונאים שלך אתה חש סולידריות באירוע איום שכזה. אני בכיתי כמו תינוק.
אין לך כעס על הרגשות שלו – מבין את הרציונל שלך. אבל להזדהות איתו?! פלא גדול

כרעיה,
גם אני לא נולדתי אתמול ואני מכיר היטב את העניין.
אז ככה. יש אידאולוגיה כזאת ועוד איך, ולא רק אצל הקיצוניים. נכון שבמישור האישי לא כולם חיים אותה ויש הבדלים במינונים. האתוס הוא לגמרי כזה (ראה הספדו של הרב שך לאדמו"ר מסאטמאר). אגב, אדישות היא ביטוי לניכור.
השיח האפולוגטי כאילו ההימנעות מגיוס היא בגלל ערך הלימוד כבר היה לי לזרא. זה פשוט שקר גס. ההימנעות היא בעיקר בגלל החשש להתקלקל ובגלל החשש ליצור הזדהות עם הסובב (המדינע). פוק חזי כיצד נוהגים אלו שלא לומדים וכיצד מתייחסים לאלו שלא לומדים ובוחרים להתגייס. התירוצים החוצה ופנימה נתלים בערך הלימוד. זהו מאפיין חרדי מובהק, ההתייחסות לתירוצים אפולוגטיים כאילו היו האמת.
ולבסוף, כפי שכתבתי אין כאן חיסרון גדול ובטח לא נורא. זה עניין טבעי אצל כל אדם, בדיוק כמו שאתה חש כלפי הרואנדים. כל השאלה היא מי נקרא מבחינתך רואנדי ומי מבחינתך קרוב.

רון,
אני מאד שמח שבכית כתינוק. אשריך. ייתכן שגם לונדון בכה כתינוק כששמע על רצח העם ברואנדה או ביום הזיכרון לחללי צה"ל. אך זה קשור לדיון? אני בכיתי כתינוק כששמעתי על מותו של הורה שלי, ואני מניח שאתה לא. וגם ירון לונדון לא. מה זה מוכיח בדיוק?
אם כוונתך לקשיי עיכול בבטן, אז ניכר שלא עיכלת את דבריי. העצה היעוצה היא להתחיל לחשוב/לעכל בראש ולא בבטן. כדאי לזכור שבכי, כתינוק או לא, אינו כלי קוגניטיבי, לפחות כשעוברים את גיל שנתיים.

אני מסכים עם רוב מה שכתב ירון לונדון. וודאי שכאדם שבא מרקע מאד דומה לו קל לי להבין ולהזדהות. טוב לי הניסיון שלו להיות כן פי אלף מהצדקנות ומתק השפתיים של מקביליו.
אני רק לא חושב שהוא באמת כן לחלוטין. אני חושב שהתיאור שלו איך הוא ככ מתאמץ להיות אכפתי (ונכשל בכך, לפי עדותו) מעיד על איזושהי אמבוולנטיות כלפי האוכלוסייה החרדית שאותה הוא תוקף.
התחושה היא שמתוך הרצון (המוצדק!) לשמוט את הקרקע מתחת לצדקנים שמדגמנים "מוסריות" הוא נופל לצד השני ומדגמן "פיכחון". ככה זה כשהייאוש נעשה יותר נוח.

אני מניח שלו בזמן שהיית בוכה על מות ההורה שלך, ואני הייתי לידך ומשמיע לך בשיר ופזמון מלווה בכלי נגינה עד כמה ההורה שלך הוא יצור אפסי וחסר משמעות.. והגופה שלו נדמית בעיני לכלב מת. (שלא תטעה – כך אני מרגיש) היית מבין למה הבכי שלי קשור לדיון, במילים אחרות, הדגשה של הכאב החרדי הקולקטיבי..(לא מכיר אפחד מן ההרוגים). אבל אתה משום מה בחרת ללעוג לבכי שלי.

וזה לא קשיי עיכול בבטן.. שאדם רם מעלה בדעת ובתבונה כמוך מזדהה עם הדברים המחליאים שאמר לונדון זה גורר קשיי עיכול בשכל. האם הרגש המבחיל השפיע גם על הדעת? או שמא זה השפעה של הסתה תקשורתית כמו שקרה לליהיא גרינר (אם יורשה לי להעריך – אתה מכיר את שמה ופועלה). הרי לימדת אותנו שאמנם השכל בלבד מקבל הכרעות.. אבל ברור שמה שמניע את האדם לפעולה הוא הרגש.

מה אתה מתפייט? השבט החרדי הוא קבוצה סוציולוגית והקירבה אליה מתרחשת במעגלים, חסיד גור מן הסתם מדרג את המעגלים שלו כך משפחה, חברים, חסידי גור, חסידי אלכסנדר, ליטאים, מיזרוחניקים, חילונים. כשגוים מתים הוא סביר להניח אדיש לגמרי. כל אחד והמעגלים שלו. אתה מרגיש קירבה לחסידי גור? שכוייח. מי שלא מרגיש לא מרגיש. הרעיון שאנחנו "עם אחד" ולכן סביר להרגיש תחושות מיוחדות כשמתים יהודים (חרדים מיזרוחניקים או חילונים) יותר מאשר כשמתים סתם אנשים זרים הוא רעיון שאין לו משקל ערכי. עניין של תחושת קירבה ותו לא.

ירון, ירון לונדון כותב את הפוסט ומתאר את נחיל התואים בהנאה כמעט אירוטית.. ניכר מכתיבתו שנאה על גבול אנטישמיות. ולא רק חוסר שייכות

לא קראתי את הפוסט של ירון לונדון והוא כאדם ממש לא מעניין אותי. אני עוסק בשאלת הניכור והשייכות. אתה התרגשת מהאסון כי אתה מרגיש קירבה עזה לבני העם היהודי ובתוכם קירבה עוד יותר עזה לדתיים ואולי בתוכו קירבה עוד יותר עזה לחרדים. תחושת קירבה היא משהו רגשי, לא שום דבר בעל חשיבות.
אני למשל כן מרגיש קירבה נפשית לאנשים החרדים (בלי שום קירבה לדעות ולהתנהלות של החרדים) אבל כשאני מפשפש בעצמי זה לדעתי בגלל שחלק מהמשפחה שלי נטוע בחברה החרדית, ולא בגלל שהם "יהודים" או "אזרחים במדינה". למרות כל מגרעותיהם התרגלתי להסתכל על החרדים כקשורים אלי באופן כלשהו כי יש לי "אליהם" זיקות משפחתיות. כשמתו יהודים בארצות הברית מהקורונה למשל אני לא יכול להגיד שהתרגשתי כמו מהאירוע הנוכחי. למה, ככה.

"יודע צדיק נפש בהמתו"
פרובוקטור קטן מצדיק פרובוקטור קטן אחר.
אגב, למיטב זכרוני ירון לונדון אמר פעם שאין לו בעיה שלאחר מותו יתרמו את איבריו גם למחבל רוצח.
מעניין אם גם פה מיכי מזדהה ומבין בשם "אחוות הפרובוקטורים הקטנים".

כמובן ששום נימוק של "החרדים מנותקים מהעם" לא מצדיק אמירה כמו של לונדון ומיכי.
שני רשעים שכנראה שורש נשמה משותף להם.

הרב מיכי, סליחה על השאלה הבוטה, אבל
המשפחה הגרעינית שלך שמעה על הסולידריות שלך לרחשי ירון לונדון?
אם כן – רחמיי עליהם. וזהו.

אלחנן, מרגש

תמשיך לעדכן!

ערב טוב.
אמנם עניתי בגסות וחוצפה, אבל הסברתי איך הבכי שלי קשור, וטענתי שמילא הוא לא חש סולידריות, אבל הטון והמנגינה היא של אנטישמיות. אתה באמת לא מבין מה מעורר סלידה ורוח רעה של אנטישמיות בפוסט של ירון לונדון?

עניתי לך קודם ואיני רואה מה יש להוסיף כאן. זה לא קשור לחוצפה אלא לחוסר הבנה שמתאים לילד קטן ורגשני. אולי הדמעות מסמאות את עיניך, אז חכה עד שייתם הבכי וחזור אז לסוגיא.

אני אחכה ואבוא לשאול שוב.
אבל מתוך סיום הבכי אני יכול לומר לך שבינתיים אתה נשמע מטומטם.
ונשארתי עם 2 אפשריות כאובות מאוד 1. שאתה הדרדרת לאוטואנטישמיות.
2. שבמקום להמשיך ולשמש 'רב' הפכת לפרובוקטור קטן על המקלדת שהתמכר לרשת, ולריגוש.
נתראה בסיום ימי האבל (הבכי הסתיים לאחר ג' ימים).

וזה מזכיר לי את שאמר ליבוביץ על הרבי מחב"ד שהוא או פיסכפת או נוכל. אבל הוא חושב שגם וגם. נראה לי שגם על "רבי" 'לשעבר' ניתן לומר שגם וגם..

בס"ד ל"ח בעומר תשא"ף

אדישותם המופגנת של ירון לונדון ובעל אתרא הדין לסבלם של מי שאינם בני חוגם ועמם – מעוררת פליאה ותמיהה. הרי 'אנשי העולם הגדול', הדוגלים באוניברסליות ובליברליות – אמורים לכאורה להיות איכפתיים גם לגורלם של בני אדם שנבראו בצלם אלקים גם אם אינם מבני עמם,

האם הרואנדים והסינים גריעי מבעלי החיים שכלפי סבלם נזעק בעל אתרא הדין, והתקומם כנגד הציבור הדתי על שלא השתתף בהפגנות כנגד 'צער בעלי החיים'? האם הרואנדים והסינים אינם כלולים ב'צו הקטגורי', שהוא כלל גדול בתורתו של רבנו קאנט?

על כל פנים, כדאי לציין שמוטי קירשנבאום ז"ל, שותפו של ירון לונדון לתכנית 'לונדון וקירשנבאום', לא רק התעניין, אלא נסע לרואנדה והפיק סרט שלם המתעד את מסעו לרואנדה.

אף בנו של ירון לונדון (כרעיה דירון 🙂 ?), יואב זהבי, כתב החוץ של 'כאן', התעניין במיוחד בסיקור מגיפת הקורונה וההתמודדות איתה במדינות אפריקה, בהודו ובבלארוס, מקומות שלא מרבים לסקר ולדבר על המצב בהן (ראו בראיון עימו על 'ראשי דסק החוץ', באתר 'העין השביעית')

נראה שיש בחוגו של ירון לונדון, גם אנשים המתעניינים ברואנדים 🙂

בברכה, ירון פיש"ל רואנדר

במסגרת סקרנותי, הצצתי ברשימת הנפגעים במירון, וגיליתי שיש בהם גם מאנשי הציונות הדתית, כיהונתן חברוני מגבעת-שמואל, ידידיה פוגל תלמיד ישיבת ההסדר בר"ג, ודניאל מוריס, תלמיד ישיבת ההסדר שעלבים. בין הנספים נמנה גם ר' משה מזרחי, מהמאמצים והמלווים של חיילי 'הנח"ל החרדי, ודי לחכימא, או יותר נכון: די לסטיגמ 🙂

בפיסקה האחרונה, שורה 3-4)
… גם ר' משה צרפתי, מהמאמצים והמלווים…

[ראו בכתבה, 'ה"אבא" של חיילי הנח"ל החרדי – נהרג באסון במירון', באתר 'ערוץ 7'].

מי שמסכים לדבריו של אחד מגדולי הטפשים בעולם החילוני ירון לונדון צריך ללכת לאבחון נוירולוגי שמא הקורונה חדרה למוחו ושבשה את מחשבתו.

שלום מרן הרב מיקי, אני מתנצל על האריכות דברים שנהייתה כאן… השאלות שלי היו די ממוקדות וקצרות.
א. לגבי היחס לחילונים – אינני מסכים עמך. ישנה אידיאולוגיה שגורסת היבדלות מהחילונים כדי לא להיות מושפעים מהם. אבל השיח הוא לא שיח של שנאה לחילוני וגם לא אדישות המבטאים מה שאתה מדבר עליו. היחס הוא בבחינת "יתמו חטאים ולא חוטאים" והשיח ברחוב החרדי על החילונים הוא יותר כמסכנים שצריך לרחם עליהם, לעזור להם ולקרב אותם ותינוקות שנשבו. הדבר הזה גורם שלא יהיה יחס פיזי ותהיה היבדלות ואלו תורמים לחששות משני צידי המתרס, אבל בפועל בשיח החרדי זהו היחס לחילוני, כאמור לעיל.
ב. לגבי הגיוס – לו יהי כדבריך (ואני לא ממש מסכים אבל שיהיה) שהסיבה להימנעות הגיוס הוא בגלל החשש לירידה רוחנית. אתה מבין שזה לא נעשה מתוך שיקולים אגואיסטיים ומטרות אישיות אלא בגלל חשש אמיתי לזהות וירידה הרוחנית שהיא חשובה לאדם החרדי כחייו ממש. אבל זה לא נובע בגלל שנאה, אי רצון לעזור ולסייע וכדו'. אתה רואה שבמקומות שיש אפשרויות החברה החרדית עוזרת מתוך התנדבות בהרבה יותר מאשר החברה החילונית. הארגונים הרבים בהחלט משקפים את המציאות הזאת.
ג. לגבי היחס לחרדים – טענת שזהו עניין טבעי בדיוק כמו שאני חש כלפי הרואנדים ורק השאלה מי רואנדי מבחינתי. על כך ממש אני מלין, שמרנא קדישא, ירון לונדון, מסתכל על החרדים כרואנדים. אפשר להגיד שזה לא נורא שילד יסתכל על אחיו והוריו כרואנדים, אבל ברור שתחושה כזאת היא לא סבירה אא"כ יש לך מידה רבה של חוסר אנושיות ורגישות לקרובים אליך פיזית, מבחינת זהות ועוד.
אשמח לשמוע דעתך הרמה,
ואגב אני חייב להודות על כל היחס באופן כללי והמענה באתר לשאלות והמאמרים הנפלאים. זה לא מובן מאליו.

כרעיה דירון קדישא לונדון.

הדיון פה מפספס את העניין המהותי

אדם לא צריך להתנצל על מה שהוא מרגיש אלא לנסות להבין למה הוא מרגיש כך ומאיפה זה נובע והאם זה טוב או דורש תיקון. אני גם לא אוהב חרדים גדול אבל האסון שקרה ( כמו כל אסון של כל יהודי) זה אסון שקרה לעם ישראל ולאורגניזם היהודי ( לצורך העניין אין כזה דבר אורגניזם אוניברסלי אז באמת אין מה לדון כרגע על רואנדים). חוסר הרגשות של החילונים אולי יכול להיות מובן ( מן הסתם גם חרדים לא מרגישים כך על חילונים אך מבחינתם להיות יהודי זה אומר משהוא, לכן מן הסתם יש פחות זרות לאסון של חילונים, בעוד שמבחינת חילונים שמאלנים כמוהו יהודיות זה סתם מושג אתני ריק חסר משמעות ולכן יהיה לו פחות אכפת) אבל באמת הוא נובע ממערכת עצבים מנוונת ( מקולקלת) של האורגניזם היהודי .

כי אסון זה סימן לבאות ומחלה מתחילה עם כאב קטן שאם מתעלמים ממנו הופך לכאב גדול שמציין מחלה חמורה יותר שהתפשטה מאותו איבר לאיברים נוספים. אם החילונים יתעלמו מזה בסוף גם תגיע אליהם צרה. כמובן שהדברים אמורים גם בהיפך. לא קראתי את דבריו של ירון לונדון אך מהדברים פה בשרשור ייתכן שזה נשמע לא רק ניכור אלא יותר מזה ( אני מקווה שלא שמחה לאיד) . הוא היה יכול לשתוק וזהו.

העליתי כעת טור שעוסק באסון מירון וביחס לדברי ירון לונדון. לכן לא אענה יותר כאן (גם לאותם מעט דברים כאן ששווים התייחסות).

באשר לכרעיה דלונדון, הוא שאל שאלות אחרות ואתייחס בקצרה:

שלום מרן הרב מיקי, אני מתנצל על האריכות דברים שנהייתה כאן… השאלות שלי היו די ממוקדות וקצרות.
א. זהו גם יחס החילונים לחרדים. מסכנים ופרימיטיבים שיש לרחם עליהם.
ב. זהו בדיוק האגואיזם, כי הדאגה לעצמם גוברת על הצורך להשתתף בנטל. כך הוא בחינוך ובגיוס. בונים שאחרים יעשו להם את העבודה והם יישארו בשלום.
ג. את זה הסברתי בטור החדש שהעליתי. להיפך, רואנדים יש יתרון ברור על החרדים.
בשמחה.