כמה שאלות בנוגע לתורת הקבלה ולמקובלים

שלום הרב!
כבר תקופה שאני מאזין לרב ונחשפתי אל הרב מהפודקאסט "ראש בראש" ומאוד התחברתי לדעותיו של הרב ולחשיבותיו הרציונליות.
כבר תקופה שאני עוסק במחקר מקיף על תורת הקבלה ובכללי על המקובלים וצצו לי מספר שאלות.
1. מהו מקורו של ספר הזוהר? 
כל אדם שלמד את הגמרא יודע, כי אין אחד מכל חכמי התלמוד שכתב איזה ספר, קטן או גדול. כל נער יודע ספר יוכל להעיד כי אסור היה לכתוב מלבד תורה שבכתב שום דבר כלשהו. ואף על פי כן, כינו את כל דברי חז"ל בשם "תורה שבעל פה".
ספר הזוהר לפי מיטב הבנתי התגלה לפני כ750 שנה בערך בספרד על ידי משה די לאון שטען שיש לו ספר של רשב"י ומכר עותק של אותו ספר לאדם עשיר כלשהו שהסכים לקנות את הספר הזה.
במחקר קצר שערכתי גיליתי שמשה די לאון היה מעתיק ספרים ותו לא. (חלק ייחסו אותו לתלמידו של הרמב"ן אבל אין ממש עדויות לכך)
בכללי הדעה המקובלת שמשה די לאון הפיץ את הספר וייחסו לרשב"י. ומצינו אפילו עדות לכך מחכם בשם "רבי יצחק דמן עכו" שהיה מבעלי התוספות. בעדותו הוא מספר שהוא פגש את משה די לאון והלה אמר לו שספרו של רשב"י מונח אצלו בביתו ומתי שרבי יצחק יבוא לבית משה די לאון הוא יראה לו את הספר. עברה תקופה, ורבי יצחק הגיע לביתו של משה די לאון אבל התבשר לו שהוא מת. רבי יצחק מספר שהוא הלך לדודו של משה די לאון ושאלו האם לאותו משה היה ספר מרשב"י, והנה לו דודו שמעולם הוא לא שמע על כך. הלך רבי יצחק לביתו של משה די לאון ושאל את אשתו ואת בתו, והן ענו שהם כן שמעו על הספר הזה אבל את הכל הוא בדה מליבו ואף היא שאלתו "מדוע אתה כותב דברים אלו ומייחסם לרשב"י? וכל זה הוא מליבך" וענה לה: "אם אייחס כל זאת אליי אנשים לא יקנו את הספר ולכן אייחס לרשב"י" וכך נגמרה עדותו של רבי יצחק דמן עכו.
זה הסיפור הראשון כיצד ספר הזוהר נגלה. הסיפור השני הובא אצל החיד"א שבו הוא מביא בהערה שהוא שמע מפי חכם כלשהו שספר הזוהר נגלה אצל מלך גוי במדינה שאיננו יודעים את שמה, ושלחם ליהודים שאיננו יודעים את שמם ומשם יתפרסם הספר על ידי משה די לאון.
היו עוד כמה סיפורים שונים ומשונים כיצד ספר הזוהר נגלה אבל במשותף להם הוא, שמשה די לאון הפיצם. וזה לא הדבר היחיד שמשותף. הדבר היחיד שמשותף בין כל הסיפורים האלו, שאין שום מסורת כלשהי שאכן רשב"י כתב את הספר הזה. העדויות היחידות שרשב"י כן כתב את הספר היו על ידי האר"י ועוד כמה מקובלים שלמדו את הזוהר (שאשאל לגביהם בהמשך). 
אם כן שאלתי היא, כיצד אנחנו יכולים לקבל ספר שאין עליו שום מסורת וששום חכם לא הכירו? ולא רק זה, הרבה מאוד אוהבים להגיד שתורת הקבלה כשמה כן היא, קבלה. שעברה ממסורת מרב לתלמיד. אבל אין שום עדות לכך שזה נכון. להפך! לא מצינו לאורך ההיסטוריה שום רב שציטט בצורה כלשהי משהו מהספר הזה. 
והנה כמה הוכחות למה ספר הזוהר אינו יכול להיות שייך לרשב"י:
1) דת הישמעאלים. במילים אחרות – האיסלם מוזכר בזוהר. הרי הזוהר נכתב ע"י רשב"י ובנו בתק' התנאים, ולישמעלים לא היתה שום דת באותה תקופה. ואילו בספר הזוהר אנו רואים שלישמעאלים יש דת והם עוד מציינים עד התק' שלהם במילים: "עד היום הזה", והנה הציטוט מהזוהר: זוהר פרשת שמות דף י'ז עמוד א': ישמעאל שעשה כמה רעות לישראל ושלט בהם … ועד היום הם שולטים ואינם מניחים להם לעמוד בדתם". השאלה: מתי בדיוק בתק' התנאים או עד תק' התנאים הישמעאלים שלטו או עשו צרות ע"י הדת שלהם?! לא היתה גלות ישמעאל בתק' רשב"י. דבר כזה שכאילו גלות ישמעאל עשתה צרות מופיע עוד כמה פעמים בזוהר: זוהר – רעיא מהימנא פנחס דף רמ'ב עמוד ב'. זוהר – רעיא מהימנא פנחס דף רמ'ו עמוד ב'.
2) דת הנצרות בספר הזוהר ? כן. נצרות לא היתה דת בתק' רשב"י תק' התנאים, אלא כת קטנה של עזובי רחוב ופתיים שהלכו אחר כת זו. נצרות נוסדה כדת רק כמאתיים שנים אחרי תק' רשב"י ע"י קונסטנטינוס ימ"ש. ואילו הזוהר מספר לנו שהנצרות כבר קיימת: זוהר חדש: רות דף ל'ב עמוד א'. שלפי הרבה חוקרים גם זוהר-חדש נכתב ע"י רשב"י ותלמידיו.
3) רבי פנחס בן יאיר. לפי ספר הזוהר – רבי פנחס היה חמיו של רבי שמעון בר יוחאי, דוגמאות מספר הזוהר: זוהר – אידרא רבא פר' נשא דף קמ'ד עמוד ב'. וזוהר – בלק דף ר' עמוד ב' – מוזכר שבתו של רבי פנחס היתה אשתו של רבי שמעון. – לעומת זאת !!! בגמרא – בבלי מסכת שבת דף לג' עמוד ב': מסופר שהקב"ה מצווה את רשב"י ובנו רבי אלעזר לצאת מהמערה בה שהו כמה שנים, ואז מספרים שאת זה שמע רבי פנחס בן יאיר עם הדגשה שהוא חתניה לרבי שמעון. החתן שלו !!! השאלה: האם הזוהר לא סותר את התלמוד הבבלי?
4) המושגים תלמוד-בבלי, תלמוד-ירושלמי ו-המשנה מופיעים בזוהר. המשנה: מוזכרת בזוהר רעיא מהימנא פנחס דף רמ'ג עמוד א' – וממש מצטטים את מה שנכתב במשנה: מאימתי קורין שמע בשחרין. הרי משנה נכתבה כ-2 דורות אחרי רשב"י, האם רוצים לומר שרשב"י ניבא את הכתב של רבי-יהודה-הנשיא מחבר המשנה?
5) בספר הזוהר מוזכר שאין מניחים תפילין בחול המועד. בגמרא אנחנו לא מוצאים שום זכר לנושא הזה ולהפך, יש כמה מקרים בגמרא שאפשר להוכיח מהם שדווקא כן היו מניחים תפילין בחול המועד. וגם, רבי יהודה הנשיא למד מרשב"י, ואם רשב"י כתב את ספר הזוהר, מדוע אם כן הוא לא הודיע לכך לרבי יהודה הנשיא שיכתוב במשנה שלא מניחים תפילין בחול המועד?
6) אם הקבלה היא סתרי תורה שאין מגלין אלא לצנועין, איך יוכל לכתוב ספר מלא סודות נוראים כאלה בשפת העם? (ארמית)
7) הזהר הוא למוד הקבלה, עד כי היה להם להמקובלים למשנה תורה. ובכן, ממי למד ר' שמעון בר יוחאי את התורה הזאת, את אשר לא ידעו רבותיו וחבריו?
8) אם התגולל הספר בספרד במשך כל אותה העת עד ר' משה די לאון, הלא היו חכמים בספרד גדולים ונודעים בכל התבל אשר קדמו לו לאותו משה די לאון, ואיש לא ראה ולא ידע ממנו וממציאותו אף רמז קל. וכמו פתאום קם ר"ש מקרבו והביא לו את ספרו הזהר בשביל לעשות לו העתקה? היש עוד מאמין לפתי כזה?
9)  האגדה מספרת כי רשב"י ישב במערה מפני אימת המלכות, ובשבתו שם במערה, בחול עד הצואר, כתב ספר נגד הדין, הרי "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לומר בכתב"! את אשר לא נועד עוד אף אחד בין כל חכמי התלמוד במשך חמש מאות שנה. וכל חבריו לא דברו דבר ולא הזכירו אף ברמז, כי כתב ספר ועבר חק, ולא נסו להחרימו, או אף לדבר מלה אחת נגדו! והראשון שכתב תורה שבעל פה על הכתב היה ר' יהודה הנשיא משום הטעם "עת לעשום לה' הפרו תורתך" שהיה תלמידו של רשב"י ותקופה אחריו. ולא מצינו לפניו אפילו אחד שניסה לעשות כן.
10) הדברים שכתובים בזוהר הם מעשה מרכבה. מובא לנו בגמרא שלא דורשים במעשה מרכבה אלא ליחיד ורק אם היה חכם ומבין בדעתו וכל זה בראשי פרקים. היחיד שעסק בקטנה ממש במעשה מרכבה ובמקצת, היה הרמב"ם שכתב בהקדמה למורה נבוכים שהספר עוסק בקצרה במעשה מרכבה. ומהו מעשה מרכבה? כיצד ה' מנהיג את עולמו. הדברים שקורים אחרי המוות, מהו הקב"ה ועוד הרבה מאוד דברים שסותרים את מה שכתוב בזוהר. וכי מותר לכתוב ספר אשר כל כולו מעשה מרכבה? ואפילו אם הכל במשלים! יש דברים שלא דורשים אפילו במשל (להמשיל זיווגים בין ספירה אחת לשנייה).
11) הארמית שבזוהר אינה תואמת לארמית בתקופתו של רשב"י. ולכן  אין מצב שרשב"י או תלמידיו כתבו את הזוהר כי הארמית המדוברת באותה תקופה הייתה ארמית של לפחות 300 שנה לפני הארמית של הזוהר.
כל אלו הטענות אמורות להיות מספיקות להוכיח שרשב"י אינו כתב את ספר הזוהר. וגם לאלו שאומרים שספר הזוהר הוא קדוש אבל נכנסו בו דברים מאוחרים יותר כגון הנצרות והאיסלאם, אז כיצד התירו הרבנים להדפיס את ספר הזוהר? הרי מאז שספר הזוהר נגלה על ידי משה די לאון, אף אחד לא ייחס לו חשיבות עד תקופת הדפסתו כ200 שנה אחרי. והיחידים שבאמת נתנו לו תוקף היו הרמ"ק והאר"י.
וכעת אגיע לשאלה השנייה לגבי אותם מקובלים:
2. חשיבה רציונלית מול גישה מסטית?
אם נשאל כל מקובל מאיפה התחילה תורת הקבלה הוא יענה במפורש שתורת הקבלה התחילה אצל ראשוני המקובלים שהם האר"י והמהרח"ו. ואני בתור חוקר, רציתי לדעת, מי היו את אותם אנשים שכל הקבלה תופסת מהם? מכיוון שאני מאוד מעודד חשיבה ביקורתית כלפי נושאים מסוימים ובמיוחד כלפי רבנים אשר אף אחד לא מעז לפצוח את הפה עליהם, אז החלטתי לערוך מחקר בנושא.
אמנם כל נער קטן יודע את האר"י, כולם יודעים כי מבארו ישתו כל המקובלים האחרונים, אבל אני חפצתי לדעת מה היה? חכמת הקבלה לא תרוה את צמאוני, והמקובל איננו קדוש לי. אני חפצתי לדעת אם תלמיד חכם היה? מאיזה מעין שאב את קדושתו? האם נהרג על קידוש השם? רח"ו כתב לנו את הספר "שבחי האר"י" שבו הוא מודיע לנו שרק בהיותו צעיר לימים במצרים חשקה נפשו ללמוד קבלה. ובכן בא לצפת אשר שם שמו המקובלים קן להם. לא בא ללמוד תורה בישיבת מהר"י קארו, או לקבל "סמיכה", לא! רח"ו מודיענו רק אותות, מופתים ונפלאות אשר עשה רבו, את אשר לא עשה גם משה רבינו,  גם הנביאים, התנאים, האמוראים, והגאונים, עד כי עשהו לבן אלהים, לאלוה קטן, והכל על ידי הקבלה. אם ככה, כל תורת ישראל המצויה בידינו היא כקליפת השום נגד המקובלים אף אם הם אינם יודעים תורה. משה רבינו לא נקרא "קדוש", דוד המלך, שלמה בכל חכמתו, ישעיה בן אמוץ, ירמיהו, כל חברי כנסת הגדולה, כל חכמי התלמוד, כלם כמר מדלי נגד מקובל אחד. ומה אעשה אני ועוד רבים כמוני אשר אינם מאמינים לכל אלה? הרי כל העדויות האלו על האותות והמופתים אשר עשה, את כולם העיד ר' חיים ויטאל, שהוא בעצמו כתב ספר על עצמו "שבחי חיים ויטאל". ומי שמע כזאת? מי ראה כאלה כי לא יבוש איש נכבד לכתוב על עצמו שבחים נוראים כאלה על עצמו? ומופתים נוראים כאשר כתב על עצמו, כתב גם על רבו. והיום ברור לנו שהאר"י לא כתב שום דבר במשך ימיו הקצרים ואת הכל רח"ו כתב בשם רבו. ומה כתב רח"ו? לא תורה ולא חכמה, רק קבלה אשר בדה מליבו, קבלה אשר אין לה דבר וחצי דבר עם תורת ישראל ובלי שום מסורת. וגם אם האר"י כן כתב את כל אלו בעצמו, האם בעד זה להפוכו לאיש אלוהים גדול וקדוש? האם נשאר לנו ממנו אף ספר אחד בהלכה, או בכלל באיזה ידיעה בחכמת התורה? הן גם רח"ו עצמו לא כתב שום דבר של הלכה ותורה מלבד הבלים ודמיונות. ומי היה ר' חיים ויטאל? 
לא כבוד גדול הוא לספרתנו העתיקה, כי עד ימי דור ההשכלה לא נסה אף אחד לכתוב תולדות גדולי ישראל, ואף לא אלה אשר האירו פני תבל בחכמתם. מלבד איזה זכרונות בקצור נמרץ  בס' הקבלה להראב"ד ואגרת ר' שרירא גאון, אין לנו אף תולדות רס"ג, והגאונים אחריו, עד לפני כ300 שנה בערף לא נכתב אף תולדות הרמב"ם, רש"י, הראב"ע, ר"י הלוי" ון' גבירול, הרמב"ן, וכו'… ובכלל אין אחד מכל גדולי ישראל אשר חיו עד זה לפני 250 שנה. אך מאז ועד היום כבר נדפסו ספרי תולדות רבים, ומהם גם כאלה אשר טוב היה לנו ולכל ישראל לו לא נכתבו כלל. וביניהם נוכל לחשוב בבטחה, תולדות איזה מקובלים, פתאים או נוכלים. והראשון ביניהם הוא ספר "שבחי חיים ויטאל" אשר כתב רח"ו על עצמו. רח"ו לא היה איש נודע אף בעיר מושבו, לא היה גדול בתורה, ואין איש אשר שם לב אליו, ורק בצאת ספר הזהר אל הדפוס (מנטבא וקרימונא), ומחלת הקבלה דבקה בעור כל חולי הרוח, גם עד רח"ו הגיעה. והמקרה ענה לידו את רצון, בשמעו כי איש צעיר מבית אחד עשירי מצרים (האר"י) חלה גם הוא במחלה ההיא ויבא צפת., ושם פגש את האר"י ונהיה לו לתלמיד. ורח"ו מצא חפץ בקלות דעתו, ויוציא קול כי אליהו הנביא הוא כבן בית בבית רבו, וכל הנביאים, התנאים, והאמוראים כולם מתגוללים בפשיטות תחת שולחנו. והוא, רח"ו בכבודו ובעצמו בתלמיד ותיק לבן האלהים, הוא המוציא והמביא בשמים ובארץ, ורבי הגדול אשר ברוח פיו יוכל להחרים את כל העולם או לבנות עולמות חדשים, לא יעשה דבר קטן או גדול בלעדיו. ורח"ו מודיענו בהקדמתו לספר עץ חיים שרבו ידע מחשבות הלב וזאת היא כפירה ביסודות הדת לייחס מידת הקב"ה ("הנסתרות לה' אלוהינו) לבשר ודם. ועוד רח"ו מודיענו כי הוא הוא משיח בן יוסף ולאחר שעברה השמועה הודיע לנו כי הוא הוא משיח בן דוד  ואפשר להסתכל אפילו בספרים ישנים על "חרם רבני דמשק" שהחרימו את רח"ו, שלאחר מותו של האר"י פנה רח"ו חזרה לדמשק ושם הכריז שהוא משיח בן דוד והרגוהו במפח נפש וסקלו את קברו כדין נביא שקר. והרב הישי ר' אבולאפיא ספר לאפריים דיינארד לפני כ250 שנה שהוא עוד זוכר בהיותו צעיר לימים שהיה זקן שעוד זכר את מפל האבנים שעל קברו של חיים ויטאל, וכל פעם שעברו על קברו היו זורקים עוד אבנים. 
הוכחות שחיים ויטאל עבר על איסורי דאורייתא מפורשים:
מצינו ברמב"ם בהלכות עבודת כוכבים בפרק י"א בסוף, שאסור לכשף, להעלות באוב, לדבר אל המתים בצורה כזאת או אחרת וכו', ולא רק זה, הרמב"ם מודיענו שעצם האיסור זה להאמין בזה שזה אמת ורק התורה אסרתן. והרמב"ם קורא לאנשים שמאמינים בזה שהם מחסרי הדעת וכופרים ב13 מידות שהתורה נדרשת בהן.
והנה בעקבות התורה שבכתב ומסורת התורה שבעל פה, פסק רבינו הטהור הרמב"ם בספר המצוות (לאווין לח): "האזהרה שהוזהרנו מלדרוש ידיעה [=כל דבר מסויים] מן המתים, כפי מה שמדמים [=בני אדם חיים בזה העולם] אשר הם [=לפי האמת] מתים באמת, ואף-על-פי שהם אוכלים ומרגישים [וכפי שדרשו חז"ל בברכות יח: 'אלו רשעים שבחייהן קרויין מתים'] … והעובר על לאו זה חייב מלקות". והוסיף רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, יג), בשתי הפְּסקות הבאות: "אי-זה הוא דורש אל המתים? [לדוגמה:] זה המרעיב את עצמו … כדי שיבוא המת בחלום ויודיעוֹ מה יִשָּׁאֵל עליו. ויש אחרים … אומרים דברים ומקטירין קטורת ידועה [בדיוק כפי שנהג חיים ויטאל, ובהמשך נביא את הדברים] וישנים לבדם, כדי שיבוא מת פלוני ויספר עמו בחלום. כללו של דבר: כל העושה מעשה [=כל מעשה שיהיה על מנת שידבר עמו המת או יתקשר עמו בצורה כזו או אחרת, כגון השתטחות בפישוט ידיים ורגליים על קברו, וייחוד ייחודים עם נשמתו וגופו, ועוד רבים מן ההזיות וכיוצא בהם], כדי שיבוא המת ויודיעוֹ – לוקה! שנאמר: 'לא ימצא בך … ודורש אל המתים'".
וכעת אציג ראיה פשוטה אשר מוכיחה שחיים ויטאל למד מרבו לעשות את התועבה הזו, דהיינו לעבור על הלאו המפורש הזה של דורש אל המתים, ואלו דבריו בשער הייחודים (ד, ד:) "וכאשר תשתטח על קברו, תכוון כי על-ידי השתטחותך עליו בפישוט ידים ורגלים וכו' […] ואז, על-ידי התפשטות נפשו בעצמות, יהיו כאילו הם בחייהם, ואז יוכל לדבר עמך כל אשר תשאל ותחפוץ […] ובהיותך משתטח עליו [על קבר המת] בכוונה הנ"ל, תייחד היחוד שתרצה ואז יתפשט נפשו בעצמותיו לפי שעה ויגיד לך תעלומות חכמה". ע"כ.
והנה מוכח וברור שבהוראת דבר זה, מלבד שחיים ויטאל היה דורש אל המתים ועבר על לאו מפורש מן התורה, עוד נתן מכשול לבאים אחריו והורה כן בספר כתוב לדורות! ונמצא כי החטיא אחרים לדרוש אל המתים! ועד היום החטאה זו מפעפעת בליבות בני האדם. וכמו שאמר בעצמו, "ואז יוכל לדבר עמך כל אשר תשאל ותחפוץ … ויגיד לך תעלומות"! כלומר, על פי מה שלמדנו לעיל, זו דרישה אל המתים במלוא מובן המילה!
ועוד כתב רח"ו את הדברים הבאים (עמ' שמט ס' כו): "לראות בחלום מת או חברך או מי שתרצה. קח ליל שבת פתילה אחת או שתים ותשימם בנר. וקודם שתדליקם תאמר: אני דולק אלו הנרות על שם פלוני מת או חי, או בני, או חברי, שיבוא לי בחלום ואראנו. ואח"כ תדליק את הנר. ובליל מוצאי שבת תיקח הפתילות מה שנשתייר מהם שהדלקת בליל שבת, ותניחם תחת מראשותיך ותישן ותראה מי שתרצה".
שמונה–עשר המרשמים לשאלת חלום שקיבץ בזה אחר זה, בסעיף שכותרתו, "גם אלו הקבלות מעשיות ניסיתים ולא עלו בידי", מלמדים כי הרב ויטאל היה עסוק מאוד בנחש חלומות, וביקש שוב ושוב לקבל מידע [מן המתים] בשנתו מן העֵבר ההוא של המציאות. דא עקא, שהדבר לא עלה בידו.
והנה  עוד מספר דוגמאות מ- "ספר הפעולות", המלמדות אותנו כמה עמוק נפל ויטאל בעוון "דרישה אל המתים" ועוד. בעמוד יא סעיף מה: "להביא המת בחלום. לך אל קברו ותצייר כאלו הוא חי לפניך אלא שהוא ישן ותקרא אותו ג' או ד' פעמים באופן שאם היה חי היה מקיץ משינתו. 
בעמוד יב סעיף נ: "להביא המת בחלום שיגיד לו שאלתו. יכתוב אלו השמות בעץ אחד או באבן על האדמה אשר על קברו בדיו. אוזפן סוזא דמייל. ויכתוב לצד ראשו של מת או לצד כל מקום גופו באיזה צד שיהיה. ואח"כ יזרע גם כן על קברו זרע כוסברה ולסוף ז' ימים יראה המת ההוא בחלום ויגיד לו שאלתו ובכל לילה ולילה יראה אותו עד שימחוק השמות. בדוק ומנוסה".
בעמוד יג סעיף נו: "להביא רוח אחד בחלום אשר יגיד לך האמת מכל מה שתשאלהו הן מגנבה הן מכל דבר אחר. לך אל קבר אדם מת וקרא אותו ג' פעמים בשמו. ושים ראשך אצל הקבר אצל ראש המת, וקרא אותו ג"פ בשמו. ואמור אתה פלוני, בעזעזיאל או אטנל, השומר עצמות המתים והוא אדון המתים אשר תחת ידו עצמותיהם, אשביע אותך שתיקח ממנו רשות וכוח לבא אלי באיזה יום או לילה. בשלוה והשקט תבוא ותגיד לי האמת מכל דבר אשר אשאל מעמך. וקח עפר מהקבר אשר על ראשו ושים אותו בבגד פשתן נקי. וכשתלך לישן שימנו תחת האוזן הימני ותישן עליה, או תהיה ער, ובלילה יבוא לך המת ויגיד לך האמת מכל דבר יענה ולא תפחד מדבר".
בעמוד יד סעיף סג: "זה מצאתי בספר אמיתי. בשעה שהאדם גוסס, תלחוש באזנו הימנית, ואח"כ בשמאלית, ואח"כ במצח: משביע אני עליך בשם עזזיאל בעל הרוחות, ובשם חפניאל שר רבו, שיש לו אלף פיות ובכל פה יש לו אלף לשונות ובכל לשון ולשון נותן שבח לבוראו, ובשם דומה שר של הנפשות, ובשם המפורש אשר כל צבא מרום עליונים ותחתונים מקבלים ממנו שהוא יאהדונהי בשכמל"ו (ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד) שמיד לאחר פטירתך בלי רעש ופחד תבוא אלי לדבר עמי ולהגיד לי כל מה שאשאל ממך באמתות בלתי ערמה ומרמה. ואני מבטיחך שאתן צדקה לעניים בעבור נשמתך. ובכל פעם שאקרא לך בשמך תבוא אלי בין ביום בין בלילה. ולא תלך כי אם ברשותי אחר שתגיד לי כל מה שאשאל ממך באמתות".
שם בסעיף סו: "עשב סאנטא, והיא ארוכה בשיווי ויש לה עלים קטנים […] מי שייקח מים בשעה רביעית מן הלילה וילך בקבר אדם מת, עם איזה רוח שירצה לדבר, ישליך על הקבר המים עם זאת העשב, ויהיו המים מעושנות עם קושט ועם מוסק ויאמר 'סורגי פורגי סורגי ותבא ותדבר עמי'. וזה יעשה שני ימים ובשלישי יבא אליך וידבר עמך מה שתרצה".
שם בסעיף סח: "נוסחא אחרת. כתוב אלו השמות על אבן או על עץ על קברו ויכתבם לצד ראשו ואח"כ יזרע על קברו זרע קולאנטרו ולסוף ז' ימים יראה המת בחלום ויגיד לו בלא שאלתו. ובכל לילה ולילה תראהו עד שתמחוק השמות הנזכרים, ואלו הם: אוופַן סוֹוַא רְגוֹייְל".
והנה עוד דוגמאות שהוא עבר על איסורים מפורשים מהתורה:
ואלו הדברים שכתב בספרו "ספר החזיונות" (מהדורת מכון בן צבי בעמוד 47 סעיף ד): "שנת כה, היה בצפת החכם ר' לפידות אשכנזי ז"ל יודע עתידות אמתיות, והיה זה על-ידי שהיה מביא לפניו נפש חי או נפטר, אפילו מן הקדמונים, ומגיד לו כל חפצו. ויום אחד הלכתי לביתו על עניין אחד [שיגלה לו דברים מסוימים]". ע"ש.
עמוד 48 סעיפים ה–ו: "שנה הנזכרת. ראיתי אשה בקיאה בטיפות השמן על המים [כעין קריאה בקפה של ימינו] ואמרה לי" וכו'. "שנת ל. הייתה אשה חכמה מדברת עתידות וגם היתה בקיאה בחכמת טיפות השמן. והיו קורין אותה 'בעלת החלומות'. ואשאל ממנה על השמן בלחש, כמנהג […] עוד חזרתי לשאול בלחש על השמן" וכו'.
וישנו לאו נוסף והוא הכישוף, וכך כתב הרמב"ם בספר המצוות (לאווין לד): "האזהרה שהוזהרנו מכל מעשה הכשפים [בפועל על ידי מעשה בידיים], והוא אמרו יתעלה: 'לא ימצא בך וכו' ומכשף'. והעובר על לאו זה חייב סקילה אם היה מזיד, וחטאת קבועה אם היה שוגג. אמר יתעלה: 'מכשפה לא תחיה'". ובהלכות עבודה-זרה פרק יא, פוסק רבנו בעניינו של המכשף: "המכשף – חייב סקילה". וכבר כתבנו במאמר הקודם, שרבינו מזהיר ואומר, שכישוף הוא מין ממיני עבודה זרה, ושקר גמור הוא! וכל מה שהמכשף חייב סקילה, לא על עצם שינוי הדבר וכוח הכישוף חלילה! אלא על החדרת הזיות לליבות בני אדם שיש כח בכישוף, ונמצא העושה כישוף דינו למוות, משום שמחדיר לליבות הפתאים שיש כח לעבודה זרה! והודיע רבינו הטהור, שכל המאמין וחושב שיש כח לכישוף הרי מוחו ודעתו כמו של ילדים ותינוקות!
והנה כיצד חיים ויטאל לא פסח גם על לאו זה, ואלו דבריו ב"ספר החזיונות": עמוד 50 סעיף יב: "שנת לח. הייתי דורש בירושלים בקהל יום שבת בבוקר. והיתה שם רחל אחות ר' יהודה משען, וסיפרה לי כי כל הזמן שהייתי דורש, ראתה עמוד של אש על ראשי ואליהו ז"ל מימיני מסייע אותי, וכשגמרתי מלדרוש נסתלקו שניהם. גם בדמשק שנת ס"ב ראתה [רחל הנ"ל] עמוד אש על ראשי בהיותי שליח ציבור ביום הכפורים […] והאשה הנזכרת רגילה לראות מראות ושדים ורוחות ומלאכים, וצודקת ברוב דבריה מזמן קטנותה ובגדלותה".
עמוד 54 סעיף כא: "שנת סט. בחול המועד של פסח הלך ר' יוסף סיגורא לבית פליל [מכשף מוסלמי] אחד, בקי בגורל החול ובראיית השדים. ובתחילה שאל בגורל החול, בלחש, כמנהג […] אח"כ ביום המחרת בא הפליל הנ"ל לביתי לראות פני […] ואשאל אני בעצמי […] ועתה אגיד לך עניין הכ"ח מלכים הנז', כפי מה שפירש לי הפליל המכשף הנזכר". ע"כ. ובעמוד 62 סעיף כג: "ביום ו' לאב הוריד ר"י בום מלאך אחד ממשרתי צדקיאל שר היום ההוא, ונגלה במראה זכוכית כמנהג, ושאלתי ממנו וכו'".
והנה עוד ציטוט מספרו ספר הפעולות שבו הוא מדריך כיצד לעבור על איסור תורה מפורש:
"ליזהר מן הבורושא, Bruja [מכשפה בספרדית] שהורגת התינוקות […] תכף שנולד הוולד שים בפיו אבר ברית מילה של אביו (רח"ו, ספר הפעולות, רטז).  … לנכפה [לריפוי אדם הסובל ממחלת הנפילה], יקחו נער א' [אחד] שמימיו לא ראה קרי ויוציאו ממנו שכבת זרע, ואותו הקרי ושכבת הזרע ימשחו בו שפתותיו של החולה ומעולם לא יחזור החולי ההוא (שם, שכה)".
ודוגמה נוספת מהספר "תולדות האר"י": "מעשה באישה אחת מקשה לילד [ללדת] שהייתה בסכנה ובאו קרוביה לבית הרב לעשות לה תיקון להצילה. ויען הרב [האר"י]: אמת הוא שהיא בסכנה ושני בנים יש לה בבטנה ויש לה תיקון אם ימצא. א"ל [אמרו לו, לאר"י] יגיד לנו מר. אמר להם התיקון הוא שיבוא איש שלא ראה טיפת קרי מימיו וייתן בריתו בפיה ומיד תלד ותינצל. א"ל מי זה האיש ונלך אליו. א"ל יודע אני ואין לי רשות לגלותו שלא להוציא לעז על אחרים. אבל זאת עשו והוציאו כרוז בכל העיר מי האיש אשר יודע בעצמו שלא ראה טיפת קרי בימיו, יבא ויציל ג' נפשות מישראל [את האישה המתקשה ללדת ואת התאומים שבבטנה]. כן עשו. וכששמע הגאון מוהר"ם [מורנו הרב משה] גאלנטי הזקן, מיד קם ובא עמהם ונתן בריתו בפיה ומיד ילדה" (ספר תולדות האר"י, מהדיר מאיר בניהו, מכון בן צבי, עמ' 224–225)". ואיך צורך הרבה לדבר אחר מעשה נגעל ותועבה זה!
ועוד כמה דוגמאות:
דוגמה א': (עמוד קנח אות כח): "אם תמשח [כלומר אדם צריך למשוח על] דדי הנערה בחלב חזיר, קודם שתדע זכר, לא יגדלו יותר" [שדיה]". [כלומר בפתרונו של ויטאל, לא רק שיש כאן האמנה בכח מאגי ומיסטי שנלמד מאמונות הצאבה, ולא רק שיש כאן לימוד הזיות, אלא שדבר זה לכשעצמו גובל בסטיה חמורה. שלכל הפחות היה צריך להזהיר, שהנערה תשים על עצמה. אבל יש כאן הוראה שאחר יעשה לה את המעשה הנורא הזה. הפתרון שלו בעצם בא לתת מענה לנערה שגדלו לה שדים גדולות בגיל קטן – ההורים פוחדים שזה יפריע לה בחיים ויש פתרון, צריך שמישהו יקח חלב של חזירה, וימרח לה על השדים לפני שתהיה עם גבר אחר. וזו הוראה שפעולה זו אינה בגדר הטבע. מזה שאמר "קודם שתהיה לזכר", כלומר יש כאן פעולה מסטית שהחלב יכול לעבוד בצורה מאגית קודם שתבעל לגבר].
דוגמה ב': בעמוד שכא כותב ויטאל בספר הנזכר: "לנכפה [מחלת הנפילה], יקחו נער אחד שמימיו לא ראה קרי, ויוציאו [בני אדם] ממנו שכבת זרע. [כלומר ישפשפו את אבר מינו בכח], ואותו הקרי והשכבת זרע ימשחו בו שפתותיו של החולה, ומעולם לא יחזור לו החולי ההוא". [ואיני מבין, כיצד ניתן להעלות דברים אלו על כתב, לא מספיק שיש כאן טראומה לילד, לא מספיק שיש כאן האמנה בכח מאגי, עוד יש כאן התערבות ונגיעה של בני אדם אחרים שהם צריכים להוציא לו שכבת זרע! ומה יעשה הנער ולא יחטא?].
דוגמא ג: בספר הפעולות הנזכר כותב ויטאל דבר מזעזע נורא, וסטייתי ברמות הקשות ביותר שאפשר לתאר, ובאמת שאם לא הצורך להוכיח את השקר הנורא שנכנס בדת ישראל, לא הייתי מעלה הדברים אפילו על הכתב. אבל אין ברירה ועלינו להציג הדברים. וזה לשונו (עמוד רטז אות רס'): "ליזהר מן הבורושא שהורגת התינוקות … תכף שנולד הוולד שים בפיו אבר ברית מילה של אביו". ע"כ.
דוגמא ד: כך הוא כותב (חלק ד' עמוד קנז'): " … והנה אבאר הסגולות אשר ייעדתי לי. אם תמשח פניך בחלב הדוד תחכם. [כלומר לפי הזיה זו, על ידי כח מסטי שיש בחלב הדוב, האדם יהפוך להיות חכם. וזה בדיוק כמו לטעון שעל ידי שעכביש יעקוץ אותך תהפוך להיות ספיידרמן] … אם תשא מעט מביצת הדוכיפת ומלשונו תצליח בדרכיך. [כלומר ההצלחה של האדם תלויה בביצת דוכיפת והלשון שלו. וכמובן דברים אלו הם פרו נצרות ויותר חמורים מעניני עבודה זרה, שכן דברים אלו קשורים קשר ישיר לאמונות הצאבה] … אם תשים לב ארנבת או לב הכלב באבנטך, לא יזיקך כישוף". ע"כ.
כלומר, ויטאל מודה שיש כח לכישוף ואף מלמד בני אדם להיות יראים מן הכישוף. ובכך נמצא שויטאל מודה בכח עבודה זרה שפועל בעולם, כלומר ויטאל מייחס חשיבות עצומה לעניני עבודה זרה, ואף ירא ממנה כאילו יש בעניני עבודה זרה איזה שהוא כח מאגי או מיסטי לפעול על האדם, ובמילים אחרות, יש עוד אלוה לעולם. דוגמא ז': בעמוד 33 בספר הפעולות כתב ויטאל, "להחזיר דבר ליושנו, ולדבר עם המת, יעיין במקום קן עורב ויקח הביצים ויבשלם היטב, עד שיהיו קשים … ושמור זאת האבן ושימה על מת וידבר אליך מה שתרצה. [והנה מוכח וברור שויטאל בדברים אלו עבר על איסור דרישה אל המתים, כמו שאמר בתורה (דברים פרק יח פסוק י – יג (פרשת שופטים): "לֹֽא־יִמָּצֵ֣א בְךָ֔ מַעֲבִ֥יר בְּנֽוֹ־וּבִתּ֖וֹ בָּאֵ֑שׁ קֹסֵ֣ם קְסָמִ֔ים מְעוֹנֵ֥ן וּמְנַחֵ֖שׁ וּמְכַשֵּֽׁף: וְחֹבֵ֖ר חָ֑בֶר וְשֹׁאֵ֥ל אוֹב֙ וְיִדְּעֹנִ֔י וְדֹרֵ֖שׁ אֶל־הַמֵּתִֽים: כִּֽי־תוֹעֲבַ֥ת יְהֹוָ֖ה כָּל־עֹ֣שֵׂה אֵ֑לֶּה וּבִגְלַל֙ הַתּוֹעֵבֹ֣ת הָאֵ֔לֶּה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ מוֹרִ֥ישׁ אוֹתָ֖ם מִפָּנֶֽיךָ: תָּמִ֣ים תִּֽהְיֶ֔ה עִ֖ם יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ". וכתב רבינו הטהור (ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה לח): "והמצוה הל"ח היא שהזהירנו משאול ספור מן המתים כמו שיחשבו אשר הם מתים באמת ואף על פי שהם אוכלים ומרגישים ויחשבו שמי שיעשה כך וילבש כך יבא אליו המת בשינה ויאמר לו מה שישאל ממנו. והוא אמרו ית' (שופטי' יח) לא ימצא בך וכו' ודורש אל המתים".
והנה ראשית כל אציין שחפשתי ולא הצלחתי להבין מה זה שכתב, "בורושא", ואחר יגיעה קצרה נחרדתי עד עמקי נפשי, והדברים גרמו לי לבחילה נוראה עד שהוצרכתי לירוק לתוך כוס מרוב הבחילה והצער הנורא.
"בורושא" בפי ויטאל היא כנראה – "לילית", כלומר היא שם כינוי ללילית הפגאנית המתועבת אונסת הבחורים ושוכבת עם התינוקות! ורק לאחר שהצלחתי להבין שהמילה, "בורושא" הכוונה ל – "לילית" או לדבר הקשור אליה כגון הכישוף והחולי וכו', רק אז הצלחתי להבין את הזימתיות הכתובה כאן, ואת הסטיה שגובלת בפדופיליה ארורה לכל דבר. ולא רק זו בלבד, אלא שלמרבה התדהמה, ויטאל בעצמו לקח נערים קטנים ונתן להם לשים את הברית שלהם בתוך פה של תינוקות שרק נולדו!!! וזו פדופיליה מהחמורות שאי פעם שמעתי!
ומהיכן אני יודע שמדובר בלילית המצחינה והאלילית של המכשפים? מכיון שכתב ויטאל בספר הפעולות (עמוד קמ אות מא): "בענין לילית ההורגת את הילדים מבן שמונה ימים ללידתם ובלעז [נקראת] "בורושא". ע"כ. כלומר המחלה הזו נקראת "בורושא", היא על שם קנאתה של לילית או מדובר בה ממש. בכל אופן למדים אנו מכך שזה קשור קשר ישיר ללילית הפגאנית של המכשפים הזוהרים וממשיכי דרכם.
וממשיך ויטאל וכותב דבר מחריד ומזעזע כל אדם! וז"ל: "בענין לילית ההורגת את הילדים מבן שמונה ימים ללידתם ובלעז [נקראת] "בורושא … גם ניסיתי [לעשות רפואה] אז, ושמתי אבר מילת נער קטן בפי הילד תכף כשנולד טרם שיינק … ואמנם פעמים אחרות עשיתי כל הנ"ל וגם דברים אחרים … ואלו הם, לשים אבר מילת אבי הנולד עצמו בפי הילד טרם שיינק". ע"כ.
כלומר ויטאל שנטה אחר המאגיה והאלילות, מעיד וכותב בקולמסו, שלא רק הוא הורה לדחוף ברית של אבות לתוך פה וולדות שרק נולדו לעולם, אלא הוא בעצמו לקח נערים קטנים ודחף את איבר מינם לתוך תינוקות שרק נולדו. וזה מעשה סטיה מן החמורים שהיו בדת ישראל.
ברמת המושגים שלנו, אם אדם ישמע לדברי ויטאל ויעשה חלק מן התועבות הללו היום, ראשית כל עליו להזעיק מיד משטרה ולדווח על העושה פעולות אלה בכל מאמציו, שכן מדובר בהרס מחשבתי, בחורבן סטייתי, וזה בין הדברים החמורים ביותר שידעה דת ישראל, ובפרט ממי שמוחזק לראש הקבלה המזוהמת והארורה.
עוד אפשר ללמוד כי ויטאל לא רק לימד על מנת לדעת את המשפטים של הוזי ההזיות, אלא עשה מעשים בפועל והורה לאחרים לעשות מעשים בפועל כמו שהוא מעיד בספרו הנ"ל עשרות פעמים. וכתוצאה מדבריו, קמו המון מכשפים בדורינו שמורים לעשות קמיעות, סגולות לישועה, הסרן העין הרע מאגית ומכוערת של אומת הצאבה הידועה לשמצה.
שהרי אם ראש הקבלה האלילית והארורה שחרפה בעצמות הבורא, מורה לעשות קמיעות, וגורם לבני אדם לחשוב שאפשר להטיל שלום בין איש לאשתו על ידי שמות יפאנים או מגן משולשים, או חרטוטי מקלדת, מה זה אומר על ממשיכי דרכו? והרי מוכח שכל לימודו של ויטאל היה מספרי היוונים והבבליים אשר המשיכו את האמונות הכוזבות של אמונת הצאבה. וכן כל הקבלה החדשה הלורייאנית והזוהרית הטמאה והארורה מפי הגבורה, כולה בנויה סביב יסודות אומות הצאבה, ממשיכה דרכי המצרים, היוונים, והכופרים, שה' יצילנו מהם אמן.
 
ואסיים את שאלתי בזה: כיצד נוכל להחזיק מראשי המקובלים שכל מה שאנחנו יודעים מהם זה רק אותות ומופתים? ומי ערב לנו שספר הזוהר נכתב באמת על ידי רשב"י? אין שום עדות היסטורית לכך שתורת הקבלה עברה מרב לתלמיד. 
גם האמנה בגילגולי נשמות היא הזיה שנכנסה בעם ישראל בתוצאה מספר הזוהר. גלגול נשמות – אמונה זרה שאינה מופיעה לא בתנ"ך, לא במשניות, לא בתלמודים ולא במדרשים.
חכמים ראשונים לא האמינו בדבר זה ומאז פרוץ האמונה ב"קבלה" המזויפת וב'ספר הזהר' כשלו בה האחרונים. 
ורס"ג כותב במפורש: "והנני אומר כי אנשים, ממי שנקראים יהודים, מצאתים מאמינים בגילגול וקורים אותו ההיעתקות, וענינו, לדעתם, רוח ראובן תהיה בשמעון ואחר כך בלוי ואחר כך ביהודה. ומהם או רובם סוברים שיש שתהיה רוח האדם בבהמה ורוח בהמה באדם ודברים רבים מן ההזיות הללו והבלבולים" (ספר 'הנבחר באמונות ובדעות'. מאמר שישי. פרק ח')
רבי אברהם בן הרמב"ם כותב: "הגמול האחרון הוא חיי העולם הבא… עד שקצת מן האומות הקדמונים… הוצרכו מפני זה להאמין בהוללות הגלגול והוא שנפש המת בעת הפרדה ממנו תתגלגל ותכנס בגוף אחר… וזה הדעת לא סבר אותו חכם אמתי ולא האמין בו בעל תורה, אבל הוא מהוללות דעות מאמיני הקדמות אשר מחה השם שמם מעולמו…" (מצוטט מספרו של שמואל אבן צרצה 'מקור חיים')
רבי שמואל אבן צרצה: "ומי שמאמינו נוטה לאמונת אומה אחת שקורין פגאנוש שאין להם שום דת… ואומרים שהנפש בצאתה מגוף אדם טוב תיכנס בגוף ילד הנולד באותה שעה שתצא הנפש מגופו, ואם אדם רע הוא תכנס בגוף הכלב…"  
רבי בנימין מתולדה: 
"… קרוב מהם כמו עשרה מילין אומה אחת נלחמים עם אנשי צידון והאומה נקראת דוגזיאין והם
הנקראים פגאנוש כופרים ואין להם דת… והם שטופי זמה… ואומרים, שהנפש יציאתה מגוף אדם
טוב תכנס בגוף ילד קטן הנולד באותה שעה, שתצא הנפש מגופו ואם אדם רע הוא תכנס בגוף
הכלב או בגוף הבהמה זה דרכם כסל למו…" (מסעות רבי בנימין)
רבי יוסף אלבו בעל ספר העיקרים:
"ומכאן יצא לקצת חכמים דעת הגלגול, וזה כי לפי שהם ראו שהדעת הנכון כפי התורה הוא, שאין
הנפש כח היולאני, אלא עצם עומד בעצמו, כמו שאמרנו, דנו מזה, שכמו שהעצם הרוחני יכנס בגוף
האנושי בתחלת יצירתו, כן אפשר שהנפש שכבר שמשה בגוף האנושי תחזור עוד לשכון בגוף, אבל
אין זה נכון, שאם גזרה החכמה העליונה להשכין העצם הרוחני שאין בטבעו להיות בעל בחירה
בגוף האנושי, כדי לשומו בעל בחירה בגוף, לפי שזה מעלה גדולה אליו בלי ספק, עד שבדבר הזה
טעו המלאכים באדם, כמו שאמרו רז"ל בבראשית רבה… מכל מקום הנפש שכבר שמשה בגוף
האנושי והיתה בעלת בחירה, למה תחזור עוד אל הגוף, ובמה תוכן הטפה הזרעית לקבל הנפש
שכבר שמשה בגוף יותר מלקבל הנפש שלא שמשה בגוף ולא היתה בעלת בחירה. והיותר רחוק
מזה שיאמרו שנפשות האנשים מתגלגלות בגופות הבעלי חיים והשם יודע" (ספר העיקרים מאמר ד' פרק כ"ט)
"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" "דאמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר: 'ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל
מעמך כי אם ליראה" (מסכת נידה דף ט"ז עמוד ב') המקובלים טוענים שנשמת האדם חוזרת בגלגול על-מנת לתקן את הנשמה. אם חזרת הנשמה היא תיקון או ניצוץ של אדם אחר הרי זה סותר את עיקרון הבחירה החופשית הניתנת בידי האדם שהרי היותו צדיק או רשע כפוי עליו מן השמים. אם אדם נענש על עבירות שעשה בגלגול קודם הרי שאין כאן בחירה חופשית.
ויש עוד הרבה מאוד שמצינו בנוגע לזה. וגם הרמב"ם שהיה ראש ההלכה והוא עמוד המסורת שלנו ומעתיק השמועה בצורה הנכונה ביותר לא הזכיר אפילו במקצת את אמונת גלגול הנשמות ואף מכתביו ניתן להבין שהוא סותר זאת.
גם יש עדויות נניח לגביי רבי יוסף קארו שהוא לא כתב את הספר "מגיד מישרים" וכל זה מייחסים לו את זה.
השאלות הללו בכללי עוסקות על עד כמה החשיבה המיסטית והניסים והנפלאות תופסים מקום בכלל בדת היהודית? התורה שלנו היא חוק ומשפט ואיננו מייחסים חשיבות כלשהי לאותות ומופתים. ואפילו יש מחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן אם יש בכלל מצווה בתורה על אמונה. הדת שלנו לא מבוססת על האמנה לכל מה שרבנים אומרים בצורה עיוורת אלא לעורר גם גישה ביקורתית. גם רבנים יכולים לטעות. ר' עקיבא טעה לגביי בר כוכבא, משה רבינו טעה, דוד המלך טעה, וגם בתקופת הבעל והאשרה רוב עם ישראל הלך עם העבודה זרה. אפילו ב"ד יכול להכשיר בטעות חזיר. אז ההוכחה "גדולי ישראל אמרו" אינה מוכיחה לי לא דבר ולא חצי דבר.
עד כאן שאלתי לכבוד הרב ואשמח מאוד אם הרב יתייחס ואקבל תשובה לדבריי. שניסיתי לשאול זאת בישיבות ואצל רבנים קיבלתי לרוב פידבק מאוד שלילי על זה שאני בכלל מעז לחקור את הנושא. אז תודה רבה לכבוד הרבה שמעורר גישה ביקורתית!