למה אפלטוניסטים כמו הרב לא נהיים מקובלים?

שלום וברכה הרב,

אם יורשה לי לשאול שאלה מעט אישית (ואם זה לטורח אז ימחק את השאלה ויתעלם בבקשה).

הרב מגדיר את עצמו כאפלטוניסט, כלומר כאדם הסבור שיש לנו יכולת לצפות בעיני השכל באידאות, ושעיקר העיסוק הפילוסופי הוא במידה רבה התבוננות בהן ולא ניתוח לשוני או משחק מילים גרידא. ואכן, מקריאת דברי הרב לאורך השנים מתקבל הרושם שבתחומים מסוימים יש לרב חוש ראיה שכזה מפותח מאוד. פעמים רבות נדמה שהרב מזהה הבחנות, עקרונות ומבנים מוסריים, למשל, באופן כמעט אינטואיטיבי.

מאידך גיסא, בכמה מקומות הרב כתב שבתחום הקבלה וכדומה, הוא אינו חש שניחן ביכולת דומה, ואף רמז שאין לו ממש גישה לעולם המושגים הזה.

וזה מה שמסקרן אותי: אם מדובר באותה יכולת בסיסית של צפייה באידאות, מדוע היא מצליחה כל כך בתחום אחד וכמעט אינה פועלת בתחום אחר? האם לדעת הרב אלו (האידאות הפילוסופיות ואידאות הקבלה) בכלל שני סוגים שונים של אידאות? האם האידאות המוסריות נגישות לכל אדם בעל רגישות פילוסופית, בעוד שהאידאות הקבליות דורשות כישרון מסוג אחר, או שאולי הדבר מלמד שהתחומים הללו אינם עומדים על אותו מישור אפיסטמי מלכתחילה?

אני שואל מתוך סקרנות אמיתית ולא כדי לקנטר. זה פשוט נראה לי כמו שאלה מתבקשת מתוך תיאורו העצמי של הרב כאפלטוניסט.

מקווה כמובן שזו לא שאלה השייכת לנצח שבהוד, או לכל הפחות לא להוד שבנצח.