מצווה הבאה בעבירנ

על הפסוק "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן…"  (ויקרא, א' ב') מובא במדרש (ויקרא רבה): "אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם זֶה, אָדָם, יְהֵא קָרְבָּנְךָ דּוֹמֶה לְקָרְבָּנוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיָה הַכֹּל בִּרְשׁוּתוֹ וְלֹא הִקְרִיב מִן הַגְּזֵלוֹת וּמִן הַחֲמָסִים, אַף אַתָּה לֹא תַקְרִיב מִן הַגְּזֵלוֹת וְלֹא מִן הַחֲמָסִים, וְאִם עָשִׂיתָ כֵן וְתִיטַב לַה' מִשּׁוֹר פָּר".

ולכאורה צריך ביאור: הרי ישנו כלל ידוע בכל התורה ש"מצווה הבאה בעבירה – אינה מצווה" (רמב"ם פיה"מ, סוכה, ג' א') ואם כן, מה ההוה אמינא שבנוגע להקרבת קרבן יהיה שוני בזה?

ואין לומר שדין "מצווה הבאה בעבירה" נלמד מפסוק זה גופא, שכן במסכת סוכה (ל' ע"א), איסור השימוש בלולב גזול נלמד מפסוק אחר:

"…גזול בשלמא יום טוב ראשון דכתיב לכם משלכם אלא ביום טוב שני אמאי לא א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה שנאמר והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה גזול דומיא דפסח מה פסח לית ליה תקנתא אף גזול לית ליה תקנתא".
ובמילים אחרות: מה יש בלולב שצריך פסוק מיוחד או מדוע לא הסתפקנו רק בלולב?