על השבת אבידה
שלום הרב,
בהמשך לשיעורך על זכויות וחובות בהלכה, שם אמרת שהלכות שמופיעות בחושן משפט הן בדר"כ חובות שנובעות מכוח זכות של הזולת. הלכות השבת אבידה מופיעות בחושן משפט. שאלתי אם השבת אבידה היא אכן חובה שנובעת מכוח זכות? ואם כן, האם החברה יכולה להחליט שהיא מפקיעה את הזכות הזו ולבטל את מצוות השבת אבידה? כמו כן, האם צריך לכפות על השבת אבידה?
חשבתי אולי שצריך לחלק את מצוות השבת אבידה לשני חלקים: "לא תתעלם" ו-"השב תשיבם". לגבי "לא תתעלם" נראה לי שהחלק הזה הוא חובה שלא נובעת מכוח זכות, ואילו לאחר שכבר נטלת את האבידה, החובה להשיבה לבעליה החוקיים היא חובה שנובעת מכוח זכות (השב תשיבם). מכיוון ששני החלקים הללו קשורים אחד בשני, שניהם הוכנסו לחושן משפט (למרות ש"לא תתעלם" הוא חובה שלא נובעת מכוח זכות).
מה דעתך?
שאלה מצוינת וכך גם התשובה או החילוק שהצעת. אמנם יש אולי מקום להציע ניסוח אחר שנותן הסבר מהותי יותר.
אקדים שגם לא תעמוד על דם רעך מופיע בחו"מ (סי' תכו). נראה לי שכמו זה כך גם השבת אבידה יכול להיות מנוסח כחובה שיסודה בזכות של האחר. הבסיס הוא הזכות של אדם על ממונו וגופו. לכן ברור שלך אסור לפגוע בזה, וזו חובה פשוטה מכוח הזכות שלו. אבל בהשבת אבידה או חובת הצלה (לא תעמוד על דם רעך) התורה מרחיבה את הזכות של אדם על ממונו וקובעת שעל כל אחד מאיתנו יש חובה לדאוג לכך שממון וגוף החבר יישאר ברשותו. לפי הגדרה זו יש מקום להגדרה שהחובה הזאת מכוח זכות של האחר.
וצל"ע האם בגלל זה תהיה לאדם זכות לתבוע אותי על כך שלא השבתי לו את ממונו או שלא הצלתי אותו. כדמות ראיה לתפיסה הזאת יש בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' יז:
תשובה מה שכתבתי נראה לי שהוא פשוט וקרוב אני לומר שלא הייתי בכך צריך לכותבו מרוב פשיטותו שהרי אין לך דבר עומד בפני פקוח נפש אלא אותן ג' המנויות. הגע עצמך מי שהיה במדבר ומת בצמא ומצא קיתון מים של חבירו ימות ואל ישתה ואפילו על מנת לשלם והיאך נקרא זה גזלן והבעלים חייבין ליתן לו חנם ולהחיותו עד שהיה בן פטורא דורש במסכת מציעא בשנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים אם שותין שניהם מתים ואם שוחה אחד מהם מגיע לישוב מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד במיתת חבירו ועד כאן לא פליג רבי עקיבא אלא משום דכתיב וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חבירך הא שלא במקום חיותו חייב ואם כן איזה גזל יש כאן עד שנאמר בו אף על פי שגזלה משלם רשע הוא אלא ודאי להציל עצמו על מנת לשלם פשיטא…
אף שהוא חולק על רש"י הוא תולה את ההיתר לגזול בשעבוד של האדם האחר להציל את הנרדף. משמע שעקרונית איסור גזל לא נדחה, אלא שאין כאן איסור גזל. וכן משמע בטושו"ע בשם הרא"ש והתוס' שהביא בבנין ציון סי' קסז, שהתירו רק לגזול על מנת לשלם.
הוא מסביר שאדם לא מציל עצמו בממון חברו (ב"ק ס) פירושו שהניצול לא חייב לשלם. מדוע? מפני שהחובה להצילו מוטלת על בעל הממון, ולכן כשלקחתי את ממונו ממנו כדי להינצל עשיתי את מה שהוא עצמו היה חייב לעשות לי ולכן אני פטור.
עוד רואים מדברי הרשב"א הללו שהחובה של אדם להציל אותי היא זכות שלי. אם זו רק היתה חובה שלו כלפיי, אזי חובה כזאת לא מצדיקה פגיעה שלי בזכויותיו. אני לא יכול לקחת ממנו את ממונו כי יש לו חובה לתת לי אותו. אדם יכול לומר שאינו רוצה להציל אותי ויעמוד לדין בבי"ד של מעלה, אבל אני לא יכול לכפות אותו להצילני. כך עני לא יכול לתבוע אותי לתת לו צדקה. אם כן, הרשב"א שמתיר לי לקחת את ממונו בגלל חובתו לתת לי את זה, כנראה מבין שהחובה להציל יסודה בזכות שלי על גופי, כפי שהסברתי לעיל. ועדיין צל"ע בזה.
הר"ן בחולין מביא מחלוקת ראשונים לגבי ספקות במצוות פאה וצדקה- האם הם בכלל ממון שספקו לקולא או שהם מעבר לממון וספקם לחומרא…
בסוגיות הספק בהשבת אבידה (ספק לגבי ייאוש במכנשתא דבי דרי, ולגבי צורת הנחת האבידה שמא היא סימן, ובספק הינוח), הגר"א בביאורו מקשר את מחלוקת הראשונים האם יש להחמיר ולהקל לר"ו בחולין… משמע נחלקו בנקודה זו ממש
וכן זכור לי ברשב"א ב"ק על יש יד לצדקה ושאר ספיקות שם. אבל אני לא חושב שזה הנדון שלנו,לפחות לא בהכרח. כי שם השאלה היא האם הממון נבע על ידי האיסור או להיפך. כאן השאלה האם יש בכלל ממון או שזה הכל איסור.
בהמשך לשאלה הזו, לגבי עניין הכפייה במצוות השבת אבידה ומצוות לא תעמוד על דם רעך, האם יש לכפות על מצוות אלו כמו כל המצוות שנובעות מכוח זכותו של הזולת? זכור לי שהתבטאת מתישהו נגד חוק לא תעמוד על דם רעך מכיוון שהוא לוקח חובה הלכתית שלא כופים עליה, והופך אותה לחובה ברת כפייה.
אכן, לא תעמוד על דם רעך אינו זכות של הזולת אלא חובה שלי. אמנם ברשב"א שהובא כאן למעלה משמע אחרת.
אמנם בהשבת אבדה לכאורה יש לדון, שכן מדובר בממון הזולת ובוודאי יש לאדם זכות על ממונו. מאידך אני לא מאבד אותו אלא רק מונע את אבדתו. לכן גם אם יש לזולת זכות על הממון אבל ברור שאין לו זכות על העבודה שלי. חובת ההשבה ואיסור ההתעלמות הן חובות שלי כלפיו ולא זכות שלו. הזכות על הממון עצמו (בטרם התייאש) היא שלו. לשון אחר: אי השבת אבידה אינה גזל.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer