על מצוות עשה שהזמן גרמן

באשר למעשהז"ג, לא זכור לי שכתבתי על העניין ישירות. אבל במשמעותם של כללים (כולל זה של מעשהז"ג) עסקתי פה ושם (כתבתי על זה ישירות במידה טובה תשסה, פ' האזינו). אכתוב כאן מקופיא.
 
א. יש לדון ביחס לכללי ההלכה בכלל. האם הם כללים שבדיעבד (שמתארים את אוסף העובדות-ההכרעות שהתקבלו באופן בלתי תלוי בהם) – העובדות יוצרות את הכללים, או כללים אפריוריים – הכללים קבעו את העובדות. רא"ו בקו"ש מוכיח לגבי הכללים בעירובין כח שהם אפריוריים, שכן הגמרא שם לומדת בקו"ח שאם הלכה כרבי יוסי לעומת ר"י והלכה כר"י נגד ר"ש אז בהכרח הלכה כרבי יוסי מול ר"י (טרנזיטיביות). מכאן ברור שהכללים הללו אינם מקרה בעלמא אלא מהות. זה כמובן לא אומר שכך הוא לגבי כל הכללים.
למשל, הלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם נראה כמו כלל שבדיעבד, שהרי יש יוצאים מן הכלל (כמו שכתבת). אבל גם זה לא הכרחי, מפני שייתכנו סיבות ספציפיות לחרוג מכלל אפריורי. לדוגמה, בחמש מששת המחלוקות של יע"ל קג"ם מדובר על תחולה למפרע, ולכן אולי ספציפית כאן אביי צודק כי זה עיקרון אחד. גם במעשהז"ג יש הסבר לפחות לחלק מהחריגים (למשל הקהל הנשים חייבות כי זו מצווה ציבורית ולא פרטית, וכל מי ששייך לציבור חייב בה. הארכתי על כך במידה טובה).
ובאופן כללי יותר, גם אם יש כללים שאינם איסוף פסיקות דה פקטו אלא כללים מהותיים (שקובעים את הפסיקות) תיתכן חריגה מהם, כי יש תת כללים שאומרים לחרוג. באופן כללי חז"ל מזלזלים מאד בכללים (אין למדים מהם אפילו במקום שנאמר חוץ. "זה הכלל"/"הצד השווה" לאיתויי מאי?). האם זה אומר שהכללים הם רק מאספים דה פקטו? לא בהכרח. אבל מעבר לכלל יש שכל ישר.
בשורה התחתונה אני לא בטוח שההבחנה בין שתי האפשרויות היא כה דיכוטומית. כללי הלשון גם הם נראים כללים דה פקטו, שהרי לכולם יש יוצאים מן הכלל. ועדיין לפחות לגבי חלקם יש  תחושה שהם לא לגמרי שרירותיים ומקריים. זה אומר שיש היגיון או מטרה כלשהי, אבל יש תת כללים שלפעמים מסייגים אותה.
 
ב. כעת נחזור לענייננו. עצם ההמצאה של חז"ל לחלק בין מעשהז"ג ושלא הזמ"ג, נראית טעונה הסבר. זה יכול להיות אחת משתיים: 1. מסורת מסיני. 2. יש היגיון אפריורי בזה. אבודרהם שהסביר שנשים פטורות מכל הפרעה ללו"ז הבין שמדובר בסברא אפריורית. ועדיין יש חריגים שדוחים את הסברא הזאת, וזה לא סותר. מאידך, די ברור ממהלך הסוגיא בקידושין שמדובר בכלל שהיה כבר ידוע והדיון בא רק להצדיק אותו (או למצוא לו מקור) בדיעבד (דרש סומך). מובאים שם כל מיני לימודים שלכולם יש מסקנה אחת. לכן נראה שהמשחק "מכור". זה מרמז דווקא על האופציה של המסורת (אף שיש לדחות לפי הנצי"ב בקדמת העמק שכתב שגמרא גמירי לה לפי הרמב"ם זו מסורת לא מסיני שאבד לנו מקורה, ולרש"י היא הלמ"מ. אם כן, הה"נ הכא).
ובאמת לענ"ד דברי אבודרהם תמוהים מאד, הן מצד עצמם (האם סברא זו חזקה דיה לפטור נשים מכ"כ הרבה מצוות? יש לי סברות טובות הרבה יותר לפטור כל מיני אנשים מכל מיני מצוות), והן מצד מה שהוא דורש טעמא דקרא (אף שיש לחלק שבדרשות ודאי דרשינן, שהרי הדרשן עצמו התבסס על טעמא דקרא. רק בפסוקים לא דרשינן, ואכ"מ).
 
מקווה שאולי סייעתי במשהו.
בהצלחה רבה,