פארמנידס: "היש ישנו והאין איננו"

לאחרונה התחלתי לקרוא את הספר "הזמנה לפילוסופיה" של יובל שטייניץ, שבו הוזכר הטיעון הפרמנידי: "היש ישנו והאין איננו". ניסיתי לנתח את הטיעון ואשמח לדעת את דעת הרב.
הצגת הטיעון כפי שהבנתי אותו
ראשית, יש להגדיר את המושגים. "יש" הוא דבר הקיים בפועל — בין אם פיזית ובין אם רוחנית — אך לא קיים מושגית בלבד. הסיבה לכך היא שהכללת קיום מושגי תיצור פרדוקס: האין עצמו יהפוך ל"יש" רק מכך שאנו מגדירים אותו. "אין", לפיכך, הוא פשוט העדר כל קיום כזה.
מכאן נובעות שתי טענות:
הטענה הראשונה היא שעל ה"אין" לא ניתן לדעת דבר מעבר לכך שהוא אינו קיים — שכן אין בו שום תוכן שניתן לתאר או לחקור. עם טענה זו אני מסכים.
הטענה השנייה היא שה"יש" לא נברא מעולם ותמיד היה קיים, וזאת מתוך בחינת שתי האפשרויות היחידות לבריאתו:
יש מיש — אם ה"יש" נוצר מ"יש" קודם, הרי שלמעשה הוא תמיד היה קיים בצורה כלשהי, ולא נברא באמת.
יש מאין — אם ה"יש" נוצר מ"אין", נוצר פרדוקס: ברגע שה"אין" הופך ל"יש", הוא כבר אינו קיים כ"אין" — אך היעדר קיומו הוא בדיוק ההגדרה של "אין". כלומר, ה"אין" לא נעלם בכלל — הוא ממשיך להיות "אין" כמו תמיד. ומכיוון שהוא לא נעלם, לא ייתכן שהתהווה ממנו "יש".
מסקנת הטיעון היא שה"יש" הוא נצחי — לא נולד ולא ימות, לא התהווה ולא יישמד.
הנקודה שבה אני חולק
אינני מסכים עם המסקנה שבריאת יש מאין היא בלתי אפשרית. אמנם אני מסכים עם הטיעון שה"אין" איננו ותמיד יישאר איננו — ולכן אכן אינו נעלם. אך לדעתי זה נובע פשוט מעצם הגדרתו כ"אין", ולא מכך שבריאת יש מאין היא בלתי אפשרית. שכן גם כאשר ה"יש" נברא, ה"אין" ממשיך להיות "אין" מעצם הגדרתו — וזה אינו סותר את בריאת היש אלא רק מתאר את טבעו של האין. וסבורני שהבלבול בטיעון נובע מבלבול הגדרתי ולשוני: הטיעון בפועל מתייחס ל"אין" כאילו היה סוג של "יש" בעל תכונות ויכולת פעולה, במקום להכיר בו כחוסר קיום מוחלט. ברגע שמבינים שה"אין" הוא פשוט לא-כלום, הפרדוקס מתפוגג ובריאת יש מאין אינה בלתי אפשרית.
מה דעת הרב? והאם אכן טעיתי בהבנת הטיעון המקורי?