רמב''ם הלכות ע.ז
שלום רב הרב, נתקלתי בהלכה ברמב"ם שהיתה נראת לי מאוד תמוהה, ושינתה לי את כל אופן הסתכלותי על דמותו של הרמבם.
הלכות ע"ז, פרק ב הלכה ג':
"וכל הלאוין האלו בענין אחד הן והוא שלא יפנה אחר עבודת כוכבים וכל הנפנה אחריה בדרך שהוא עושה בו מעשה הרי זה לוקה ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו כיצד פעמים יתור אחר עבודת כוכבים ופעמים יחשוב ביחוד הבורא שמא הוא שמא אינו מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא היא אינה ופעמים בתורה שמא היא מן השמים שמא אינה ואינו יודע המדות שידין בהן עד שידע האמת על בוריו ונמצא יוצא לידי מינות ועל ענין זה הזהירה תורה ונאמר בה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים כלומר לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת כך אמרו חכמים אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות ולאו זה אע"פ שהוא גורם לאדם לטרדו מן העולם הבא אין בו מלקות."
איך הרב הבין את דברי הרמב״ם? האם הרמב״ם טוען בעצם שאסור לחקור מחקר אובייקטיבי? אם כך אז למה הוא כתב את מו"נ?
גם בלי שהוא היה כותב את מו"נ זו הלכה בלתי קבילה בעליל. עמדתי על כך בהרחבה בטרילוגיה.
ראה כאן בקצרה: https://mikyab.net/%D7%A9%D7%95%D7%AA/%D7%90%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A8-%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93-%D7%A2%D7%96
וביתר הרחבה כאן:
https://mikyab.net/%D7%A9%D7%95%D7%AA/%D7%90%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A8-%D7%94%D7%97%D7%A7%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%91%D7%99-%D7%A2%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%99-%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94
יש סביבי [ולא רק סביבי, אלא אולי בכל רוב מזדמן ומקרי של מהלכי על 2 מכל באי עולם] ערמות של טיפשים ועוד כמה ערמות של בורים. הם הרוב.
יש מיעוט של אנשים חושבים ויחסית פחות משוחדים [או לפחות ערניים לכך שהם משוחדים לצד מסוים כשדנים בו]
שיטת הרמב"ם [ולא רק] שהתורה תצווה מצוותיה על דרך הרוב, ומתעלמת מהמקרים הנדירים.
אם כך דברי הרמב"ם מעולים, הפלא וופלא כפתור ופרח ענבי הגפן בענבי הגפן.
הרוב העצום[הטיפשים והבורים] מחויב לשמוע למיעוט שבמיעוט [חכמים חושבים ויחסית ישרים] ולא לנסות להיות אויבער חכמים….
וכי יש עצה טובה מזו לחיים טובים נכונים וישרים ?
אבל החכמים חלוקים בדעתם. יש חכמים נוצרים ויש פגאנים ויש אתאיסטים ועוד ועוד. לכן עדיין נותרת השאלה לאיזה מיעוט חכמים לשמוע? גם את ההחלטה הזאת צריך אדם לקבל.
תודה רבה הרב על ההפניות, קראתי והתעניינתי.
כעת יש לי הצעה שונה לפרשנות דברי הרמב"ם, אשמח לשמוע את דעתך.
כמו שהרמב"ם יודע בעצמו, אין סמכות לעניין עובדות. בשל כך אם אני מצווה לאהוב את ה' – קמ"ל שאני מצווה ללמוד עד שאגיע לאהבת ה'.
הוא הדין כאן, כמו שבשביל לאהוב את ה' עליי להתבונן סביב וכו' – כך בשביל לא להעלות על לבבי מחשבות כפירה עליי להעמיק וללמוד עד שאגיע למצב שלם לחלוטין ועד שאגיע (כלשון הרמב"ם במו"נ) ל"אמנה שאין בה אף אפשרות דחייה".
ואז נבין גם למה יש כאן גדר ע"ז, ע"ז משמעותה נתינת משמעות מוגזמת לדבר פחות, כך גם אם אני אחרי שלמדתי וביררתי והבנתי הכל שוב העלתי על דעתי מחשבת כפירה – זו ע"ז כיוון שאני נותן משקל יתר לדבר שאמור להיות כבר זניח.
אבל איך אלמד אם אסור לי לקרוא ולהרהר בטיעונים מנוגדים? ולמה שאציית לציווי הזה עצמו אם עוד לא השתכנעתי שיש בו ממש?
"למה שאציית לציווי הזה עצמו אם עוד לא השתכנעתי שיש בו ממש?"
ואז השאלה היא "מה גורם לבני אדם להשתכנע", ואז מגלים שזה משתנה מאדם לאדם.
והרוב משוכנעים אך ורק מעצם העובדה שהם מכירים את זה ורגילים לזה ובשבילם זה מספיק כדי להפוך את הדבר לאמת.
ואת הפסיכולוגיה הזו הרמב"ם הכיר ולכן זוהי הלכה חשובה ביותר.
@הרב, הנקודה היא שלדעתי ההלכה הזאת מציירת לנו מקום להגיע אליו, ואיך נגיע אליו? על ידי חקירה אובייקטיבית ומעמיקה. ואז רק אחרי שחקרנו ובדקנו – ההלכה מדברת עלינו, לפני כן הרמב״ם לא מדבר על מישהו שלא חקר בכלל שאסור לו לחשוב מחשבות כפירה, אלא על מי שכבר בדק והגיע למסקנה – לו אסור.
הפסוק האחרון, לא פלוג.
אז חזרנו למה שכתבתי. למעט זה שאם מתעוררות בך עוד מחשבות אתה שוב יכול לבדוק. מה שאסור הוא רק לדחוף את עצמך לכפירה.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer