רמת החיוב של מימרות בגמרא ושל מנהגים

לי יש דאגה שמאז חיבור השולחן ערוך, לא מעט הנהגות של חז"ל כגון מימרות מברייתות או תנאים ואמוראים בודדים, שלא עומדים ברמה של סייג למצווה מדאורייתא או מדרבנן, אומצו וקיבלו תוקף יתר לעומת מעמדם המקורי כדעה ולא הלכה מהמשנה או כהנהגה קבלתית או סמלית יפה ולא עיקרון ברמה שמצדיקה פסיקה לדורות, המחייבת הלכתית את כל כלל ישראל. דוגמא פשוטה שמופיעה בהתחלת שו"ע א"ח: להקדים ימין לשמאל כגון (ולא רק) בנעליים – עיקרון סמלי ואף יפה ומבוסס בתורת הקבלה – אבל בולטת בכך שמקור ה"דין" רק בברייתא ולא במשנה, ולא נראה שמוצדק להפוך הנהגה, יפה ככל שתהיה, לדין שעומד לצד תקנות חכמים שיש להם בסיס בתורה, בסייגים לתורה או כגזירה נחוצה, כגון: נטילת ידיים, ברכות, תפילת שמונה עשרה או לבישת טלית בשעת התפילה וכו'. לדעתי כלילת הנהגה זו והדומות לה יצר מצב מלאכותית ולאו דווקא רצוייה, של גיבוש גוף הלכתי מעובה במידת-מה בהנהגות שהיו צריכים להישאר נחלת המחמירים בהנהגת סמליות וקבלתיות, ולא כדינים שיחייב את הכלל.

אני מסכים לטענה העקרונית (דומני שהרבה פרטים בהלכות לשון הרע ורכילות הם דוגמה מובהקת להפיכת מימרות אגדיות להלכה), אבל יש בדבריך כמה ערבובים:
1. יש תקנות דרבנן שאינן סייג או גזירה למצוות דאורייתא.
2. הלכה שמקורה בקבלה יכולה להיות הלכה.
3. זה ממש לא משנה אם מקור הדין בברייתא או במשנה.