שאלה בעניין 'לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו' לבין 'עביד איניש דינא לנפשיה'‎

שלום הרב,
בעיוני בסוגיה מצאתי שיש מין הראשונים שמגבילים את לאו הנתוח/המשכון דווקא לעניין הלוואות. שהמלווה לא ימשכן את הלווה בגין ההלוואה (וכן שלוח ב"ד בביתו וכו'…)
עוד ראיתי בדברי המרדכי ועוד- כאשר הם דנים ביחס בין '…לעבוט עבוטו' לבין 'עביד איניש' שעביד איניש קיים כאשר אדם לוקח חפת שמבורר וידוע שהוא שלו.
 
זכור לי משיעורhנו במתן שהרב הסביר את ההלוואה כמתנה, שנותן המלווה ללווה. והחוב הוא מחודש והלווה אינו מחזיר למלווה בדיוק את אותו החוב. 
רציתי לשאול האם לדעת הרב אפשר להסביר כך את הגבלת עשיית הדין לעצמו במלווה- שהרי אין חפץ ברור ששייך למלווה שנמצא אצל הלווה- שהרי ההלוואה כבר ניתנה במתנה.
ואם כך, כיצד נתייחס לחפצים שמשוייכים להלוואה?
 
ועוד רציתי לשאול לגופא- היכן מצוי מקור לתפיסה זו בנוגע למלווה? האם אפשר להסביר זאת כבר בכלל 'מלווה להוצאה ניתנה'- שבשביל שיתקיים כלל זה אנו חייבים לומר שההלוואה שייכת לגמרי ללווה?
 
תודה רבה ובריאות טובה.