שאלה על הצדקת תחולת הסיבתיות על קיום היקום

שלום יאיר,

שאלת שאלה עמוקה ומדויקת שמגיעה למרכז הדיון בטיעון הקוסמולוגי ובשאלת תוקפה של ההכרה האינטואיטיבית. אנסה להבהיר את עמדתי בשני חלקים: ראשית, מהי כוונתי ב"תוכן האינטואיציה" וכיצד היא מבססת את תחולת הסיבתיות על היקום; ושנית, מדוע העמדה הרציונלית מעדיפה קבלת סיבה על פני השהיית הכרעה.

1. מהו "תוכן האינטואיציה" וכיצד הוא חל על היקום?

כפי שהראו דייוויד יום ועמנואל קאנט, עקרון הסיבתיות אינו חוק פיזיקלי שנלמד מתוך תצפית חושית אמפירית. החושים שלנו קולטים אך ורק סמיכות זמנים וקורלציה בין אירועים (עקיבה זמנית), אך לעולם אינם מראים לנו בעיניים את יחס ה"גרימה" עצמו.

עקרון הסיבתיות הוא תובנה רציונלית אפריורית (סינתטית-אפריורית) – תפיסה של השכל הישר שלשיטתי אנו תופסים אותה באמצעות האינטואיציה ככושר הכרתי ("עיני השכל" או "ראייה אידיתית"). האינטואיציה, תחת ניתוח זה, אינה רגש סובייקטיבי או הרגל פסיכולוגי, אלא כלי שבאמצעותו אנו תופסים אמיתות אובייקטיביות על המציאות.

כשאני מדבר על כך שהיקף תחולתה של האינטואיציה נקבע לפי "תוכן האינטואיציה", כוונתי היא שהשכל מבין שהעיקרון הסיבתי מוסב מלכתחילה על עצמים ואירועים קונטינגנטיים – כלומר עצמים מורכבים, נוצרים או משתנים, שקיומם אינו הכרחי מצד עצמם. לגבי כל יש קונטינגנטי, האינטואיציה אומרת בבירור שהוא אינו סיבת עצמו ולכן הוא זקוק לסיבה שחוללה אותו.

מכיוון שעקרון הסיבתיות אינו חוק פיזיקלי מקומי הנלמד מתצפית בתוך היקום, אלא עיקרון תבוני אפריורי, אין שום סיבה לחשוב שתוקפו נעצר בגבולות היקום הפיזיקלי. היקום כולו (והחומר/חוקיו המרכיבים אותו) הוא אוסף של עצמים קונטינגנטיים, ולכן תוכן האינטואיציה הסיבתית דורש סיבה לעצם קיומו.

האילוץ הלוגי וההחרגה (Lex Specialis)

כמובן, אם נחיל את עקרון הסיבתיות באופן מוחלט על כל יש ללא יוצא מן הכלל, נגיע לכשל לוגי של רגרסיה אינסופית ("צבים כל הדרך למטה"), מצב שאינו מספק הסבר לשום דבר.

הלוגיקה מאלצת אותנו להחריג מעקרון הסיבתיות לפחות חוליה אחת ראשונית (החרגה מינימלית). השאלה איזה יש מוצדק להחריג:

• החרגה של היקום הפיזיקלי הקונטינגנטי היא החרגה שרירותית, שהרי כל רכיביו מוכרים לנו ככפופים לסיבתיות.
• לעומת זאת, החרגה של סיבה ראשונית בלתי-קונטינגנטית (מצוי ראשון / אלוהים) היא החרגה מנומקת מבחינה לוגית, שכן היא מציבה ראשית לשרשרת מבלי לסתור את האינטואיציה לגבי דברים קונטינגנטיים. זוהי ההחרגה המינימלית.

2. איך להשיב לאדם שמשהה הכרעה לגבי קיום היקום?

אדם שמוכן לקבל את האינטואיציה ככלי הכרתי ביומיום ובמדע, אך משהה הכרעה דווקא לגבי תחולת הסיבתיות על קיום היקום, עובר על עקרון העקביות הרציונלית.

כשמדענים מנסחים חוק מדעי או מניחים שחוק הגרביטציה פועל בגלקסיות רחוקות שמעולם לא ביקרנו בהן, הם פועלים מתוך שכל ישר והנחה שהכללה אינטואיטיבית/תבונית תקפה אוניברסלית עד שיוכח אחרת. נטל הראיה מוטל תמיד על מי שמבקש לסייג הכללה תבונית.

אם אותו אדם מקבל את האינטואיציה הסיבתית ככלל תקף, אך נעצר פתאום "בגבולות היקום" ומשהה הכרעה, יש לשאול אותו: מהו הנימוק הענייני לסייג את העיקרון בדיוק בנקודה זו?

1. אם אין לו נימוק סותר, אלא רק טענה ש"אולי מחוץ ליקום זה אחרת", זוהי החרגה שרירותית ומגמתית.
2. באותו היגיון של השהיית הכרעה, הוא היה צריך להשהות הכרעה גם לגבי אינדוקציה מדעית, לגבי תוקף חוקי הטבע באזורים בלתי-נצפים ביקום, ואף לגבי עצם קיומו של העולם החיצוני.

   הצידוק להעדיף קבלת סיבה על פני השהיית הכרעה נשען על יושרה אפיסטמית: במקום שבו יש לנו עיקרון רציונלי אפריורי עקבי (סיבתיות), שמעניק הסבר מלא למציאות ואינו נתקל בשום סתירה לוגית, העמדה הרציונלית והסבירה היא לאמץ את המסקנה שנובעת ממנו – ולא להתבצר בהשהיית הכרעה שרירותית רק כדי להתחמק מהמסקנה התיאולוגית.

   במילים אחרות, ההחרגה שהוא עושה רחבה הרבה יותר מהנחוץ ולכן לא סבירה. במצב של סתירה שמאלץ אותנו להחריג אינטואיציות, יש למעט ככל האפשר בהיקף ההחרגות.