שאלות בנושא עקירת דבר מן התורה

שלום הרב מיכאל
תודה רבה על התשובה המהירה ואשמח אם תעזור לי לחדד את הדברים קצת יותר.

הגמרא מחפשת מקור דווקא לשיטת רב חסדא שאומר שניתן לעקור אף בקום ועשה, ונראה שלמ"ד שניתן לעקור דווקא בשב ואל תעשה אין צורך במקור שהרי דבר זה הוא פשוט ולשון הגמ' הוא: "שב ואל תעשה שאני וכו' שב ואל תעשה לא מיעקר הוא". ובשו"ת הרשב"א (חלק ו' סימן רנ"ד) הביא שכדי לעקור דבר מן התורה, חכמים סמכו על מה שאמרה תורה "ועשית ככל אשר יורוך". ויש להבין מדוע ללמוד שהכוח שהתורה נותנת לחכמים יכול להיות חזק יותר מהכוח של התורה עצמה, ולכאורה לפי מה שאני מבין מקור הכוח אמור להישאר חזק יותר מכל מה שמקבל ממנו כוח וכמו שראינו בכל מקום שמתייחסים למצוות דאורייתא כחמורות יותר, וא"כ, האדם שעומדות לפניו ב' אפשרויות הסותרות זו את זו, יש מקום לומר שעליו לקיים את מצוות התורה, (ובלשון מושאלת "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים?) ואע"פ שהרשב"א מציין שזה נכלל במצוות "לא תסור", זה גופיה איני מבין מדוע ללמוד בצורה הזו את מצוות "לא תסור". ומה שכתבת שברור שצריכה להיות סמכות לחכמים אחרת המערכת לא יכולה לתפקד לכאורה מחזק את השאלה שלי, שהרי לדבריך כל סמכות חכמים היא לטובת תפקוד המערכת, והיינו שתפקוד המערכת היא העיקר וא"כ מדוע לומר שלחכמים יש כוח אף "לשבור" את כללי המערכת.

ובעניין שיטת הרמב"ן אפשר לומר שהחיוב לעשות כדברי חכמים הוא אכן מסברה, ואע"פ שרא"ו לא קיבל דרך זו, נראה שרב שמעון שקאפ כן קיבלה (ש"י שער א' פ"ז). ולגבי השאלה של רב אלחנן ממה שמצאנו שגם סברה היא דאורייתא, כדאיתא "סברה היא למה לי קרא", אפשר לומר כדברי הצל"ח במסכת ברכות (לה:), ששם הגמרא אומרת שהחיוב לברך ברכות הנהנין הוא מסברה שאסור ליהנות מהעולם הזה ללא ברכה, והצל"ח כתב שם שאין בכוח הסברה הזו לחייב ברכות הנהנין מהתורה ובדבריו הוא מחלק בין "דין" ולבין "מצווה", והיינו שהגמרא שאומרת סברה היא למה לי קרא, עוסקת בדינים כגון ההלכה שהמוציא מחברו עליו הראיה או שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, והיינו שאין בכוח סברות אלו לחדש חיוב יש מאין על האדם אלא רק להכריע את הדין בדיני ממונות, ובהסבר דבריו חשבתי לומר שעל הדיין מוטל חיוב להכריע את הדין גם ללא סברות אלו והסברה אומרת רק לאיזה כיוון יש להכריע. ולפי"ז מובן שאין בכוח הסברה לחדש חיוב דאורייתא במצוות שאינם דינים, ובכל זאת יש לה חיוב חלש יותר והיינו חיוב מדרבנן. (ובשיטת רא"ו אפשר לומר שיסבור כמו הפני יהושע שם שכתב שהסברה בברכות הנהנין היא סברה דאורייתא והיינו שאין חילוק בין "דין" ל"מצווה").

ובשיטת רא"ו נראה שלמד שהסברה לעשות כדברי חכמים אינה סברה גמורה אלא סברה שמתגלה בפסוקים, והיינו ממה שרואים שמשה חידש ג' דברים מדעתו והקב"ה הסכים עמו ניתן ללמוד שהקב"ה מסכים לדברי החכמים, ואין בכוח הגילוי הנ"ל לחייב חיוב דאורייתא מפני שאין לשון של חיוב בפסוקים האלו אלא רק ניתן להבין מהפסוקים את הסברה לעשות כדברי חכמים. ובעניין ההבדל בין סברה גמורה לסברה הנלמדת מפסוקים אפשר לומר בדרך פשוטה שזו חמורה וזו קלה. ואפשר לומר בדרך אחרת והיינו שהחיסרון בסברה הנלמדת מפסוקים הוא שסברה זה אינה גילוי של רצון ה' באופן אקטיבי אלא פסיבי. וסברה גמורה היא חיוב גמור כמו חיוב מהתורה ואין לה חיסרון זה וההסבר בזה הוא שדבר שהשכל מחייבו הוא גם כן גילוי של רצון ה' באופן אקטיבי, מפני שהשכל הוא בריאה של ה' ודבר שכלול בתוך הבריאה הזו, היינו דבר שהבריאה הזו מחייבת אותו הוא חלק מהבריאה וממילא חלק מרצון ה' ולכן סברה שהשכל מחייבה, היא גם כן גילוי של רצון ה' באופן אקטיבי, אמנם סברה שהשכל אינו מחייבה, אינה חלק מרצון ה' אלא רק גילוי פסיבי של רצונו יתברך.

וראיתי את מה שכתבת בטור 443 שאפשר לומר שהלאו "לא תסור" הוא רק באופן שמורד בסמכות החכמים, ובאופן שאינו מורד אין לאו זה ובכל זאת למדים באופן עקיף שיש לעשות כדברי חכמים שהרי ההכרה בסמכותם מחייבת לעשות כדבריהם, והיות וזה חיוב עקיף אין כוחו חזק כמו מצוות דאורייתא ולכן מובן שהחיוב מדרבנן חלש יותר. ואשמח אם תחדד מדוע חיוב עקיף אינו גם כן חיוב דאורייתא שהרי אם בכלל הלאו ד"לא תסור" קיימת חובה לעשות כדברי חכמים כדי להכיר בסמכותם הרי בלי העשיה כדבריהם לא שייכת ההכרה בסמכות והיינו שהכל נכלל בלאו ד"לא תסור". וחשבתי שניתן לדמות את זה לחיוב לקנות מצה בפסח, שאע"פ שהתורה מצווה לאכול מצה נראה לי שבכלל הציווי הזה מונחת החובה שיהיה לאדם מצה וא"כ הציווי לאכול מצה מחייב את האדם גם כן לקנותה.

קשה עם האריכות הזאת. אענה בקצרה.

1. לא בהכרח המקור חזק יותר. אם התורה נתנה כוח לחכמים ב"לא תסור" אז כעת זה לאו דאורייתא לכל דבר. נכון שיש לא מעט מקומות שבהם רואים שזה חזק אבל אין הכרח בזה.
2. גם לרב חסדא לא אמרו בהכרח שהכוח של חכמים חזק יותר אלא שהוא מבטל את הציווי של התורה. זה יכול להיות הותרה ולא דחויה. כשחכמים אומרים לא לקיים אין חובה לקיים. זאת בעיקר מפני שביטולה זהו קיומה. כמו המנגנון של עבירה לשמה שאין לו מקור ובכל זאת פשוט מסברה שניתן לעשות עבירה.
3. הסברה שאמרתי שהסמכות של חכמים נחוצה לקיום התורה. זה גופא תשובה לשאלתך. פעמים שביטולה זהו קיומה. לכן מה שחכמים אמרו אינו שובר את כללי התורה אלא מקיים אותם.
4. לגבי סברה דאורייתא הארכתי בזה במאמרי על מעמדן של הסברות, וכתבתי כדבריך. אבל רא"ו אין זו שיטתו.
5. ההסבר בדעת רא"ו לא נראה לי. אם זו סברה שמתגלה בפסוקים עדיין ספיקה צריך להיות לחומרא (אלא אם כוונתך כמו שאני כתבתי. ראה בסעיף הבא). ולשיטתך עדיין אינה דוחה ציווי מפורש.
6. הסברתי שם מדוע איסור שמסתעף מהתורה הוא חיוב חלש יותר. התורה לא מצווה עליו בכלל. אלא רק יש ממנה ראיה עקיפה לקיומו.
7. הדוגמה של חיוב לקנות מצה ממש לא מובנת. אין שום חיוב כזה, ובוודאי שהוא לא ידחה לאו דאורייתא (כעשה שדוחה לאו). מה שידחה הוא שאם לא תקנה לא תאכל מצה ואז תבטל עשה, אבל זה לא בעידנא. אמנם במאמרי לשורש התשיעי הבאתי אפשרות שהכשר מצווה הוא תחילת קיום המצווה, אבל זה חידוש בפני עצמו, וגם שם לא מדובר בכל הכשר.