שבועה על תנאי – הלכה למעשה‎‎

הביאו האחרונים (ר חיים, הגרשש ועוד) ראיות רבות לכך ששבועה ונדר הם חלות התורה ולא חלות האדם (כלומר האדם פועל לשון שבועה והתורה מחילה), לאור זה יוצא שהתנאת תנאי בנדר היא אינה מדיני התנאים שהרי "כל דליתא בשליחות ליתא בתנאי" וכמובן נדר ליתא בשליחות, לפיכך תנאי בנדר אינו צריך משפטי התנאים כלל, ופועל מדין נודר לענין, כשם שאני יכול לנדור לא לאכול כיכר זו ביום חמישי כך אני יכול לנדור שלא לאכלה במציאות בה שני קרובי בחיים. לפי"ז הנדר לא חל כלל.

מאוד אשמח לתגובת הרב. שבת שלום.

בכלל לא בטוח. לכל הדעות התורה מחילה רק את מה שקבע האדם. ואם דיבורו מותנה בתנאי אז כאילו לא דיבר וממילא הנדר לא יחול. יתר על כן, אם לא הולכים כשיטת הרמב"ם אלא כפשט הגמרא אז משפטי התנאי (כמו תנאי כפול) מבררים את כוונתו ואינם סתם דין פורמלי. אם כן, הוא צריך לברר את כוונתו גם בנדר. ועוד לא נכנסתי לראיות המפוקפקות של אותם אחרונים, שאכ"מ.

מה תעשה עם הכלל כל דליתא בשליחות ליתא בתנאי

טוב, איבדתי אותך. אעשה כאן סדר כי נדמה לי שגם אתה איבדת את החשבון. אביא בקצרה שכן יש להאריך בכל סעיף כאן.

הכלל כל שישנו בתנאי ישנו בשליחות לא מדבר על משפטי התנאים אלא על עצם היכולת להתנות. מה שאינו בשליחות אי אפשר להתנות עליו, ולא שאפשר להתנות בלי משפטי התנאי.
עובדתית אפשר להתנות על נדר. הדבר מפורש בגמרא וברמב"ם בכמה מקומות. נדרים יד סוע"ב, כ ע"א, כג ע"ב, נזיר יא ע"א ועוד.
האם נדר ישנו בשליחות איני יודע לזה מקור ברור (פרט לתוס' נזיר יא ע"א). ניתן כמובן לדון בזה, לאור הקצוה"ח והמחנ"א הידועים בדברים שבגופו. למשל, הפרת נדרים כנראה ישנו בשליחות (נחלקו בזה בב"מ צג). אבל זה לא חשוב לענייננו, שכן פשיטא שישנו בתנאי וכנ"ל.
ובכל זאת, אם תרצה ליישב איך אפשר להתנות בנדר אם אינו בשליחות ניתן ליישב בכמה אופנים. למשל, לאור מה שכתבו תוס' בכתובות עד ע"א שהכלל כל שישנו בשליחות ישנו בתנאי נובע מכך שמה שאינו בשליחות אינו בשליטתו ולכן גם לא יכול להתנות. והרי כאן מה שאינו בשליחות (אם אכן אינו בשליחות) זה לא בגלל שהדבר אינו בידו אלא מפני שזה עניין שנעשה בגופו. אני לא תולה זאת ביסוד האחרונים שהבאת שהנדר הוא חלות בידי שמים, שכן לדעתי כפי שכתבתי אינו עניין לכאן וכאמור אני בספק רב אם זה נכון.
האם דרושים משפטי התנאים בנדר, מקובל שנחלקו בזה הראשונים. אמנם הדיוק ברמב"ם שלא הביא את משפטי התנאי בהלכותיו כשעסק בתנאי בנדרים הוא חלש לענ"ד. ייתכן שסמך על הפירוט בהל' אישות וגירושין. אמנם לפי ר"י בתוס' כתובות נד ע"א מה שבעינן משפטי התנאים הוא מפני שלא אתי דיבור ומבטל מעשה, ולפי זה נדר שהוא דיבור לא בעינן למשפטי התנאי, אבל יש לדחות שכן בנדר נוצרת חלות ולעקור אותה הוא כמו עקירת מעשה גם אם נוצרה בדיבור (ראה קו"ש ושטמ"ק בנזיר יא ע"א).
אמנם כמה אחרונים דנו שגדרי תנאי בנדרים שונים כפי שכתבת (ר"ש שקאפ והגר"ח המבוא במרן רי"ז הלוי רה"ל נזירות). לשיטתם ההתנייה כאן רק מגלה את כוונתו. אבל כפי שכתבתי זה תמוה, שהרי לשיטת כמה ראשונים משפטי התנאי נועדו לברר את כוונתו, אם כן גם היכא שצריך רק לברר את כוונתו נדרשים משפטי התנאי. יתר על כן, כפי שכתבתי גם היכא שנדרשים משפטי התנאי אם כוונתו ברורה הם לא נדרשים (כתוס' קידושין מט ועוד).
ואפילו לשיטת אותם אחרונים שההתנייה כאן רק מגלה את כוונתו, כפי שכתבתי בהתחלה כאן כוונתו ממש לא ברורה שכן מדובר במעשה מצווה ובמעשה שכל אדם סביר רוצה לעשותו גם בלי הנדר.

לסקירות, ראה למשל כאן: https://etzion.org.il/sites/default/files/2022-07/Maamar%20Haflaa%20039-46NederAlTnai.pdf
וכאן: https://asif.co.il/wp-content/uploads/2021/04/1-252-2.pdf