אתוס ההצלחה המערבי

לכבוד הרב מיכי שלום רב,

אני כותב מתוך נקודת מבט מורכבת: גדלתי בבית דתי לאומי וכיום אני לומד בישיבה חרדית ליטאית. החשיפה היומיומית לעולם החרדי הציפה אצלי תובנה מרתקת: קיים שם פער תהומי ביחס למושג ה"הצלחה" כפי שהוא נתפס במערב ובעולם הכללי.

בעוד בעולם המערבי (ובסביבה שבה גדלתי) קיים דחף מובנה להוכיח יכולת, לחתור להישגיות ולפרוץ קדימה, בעולם הישיבות – האתוס הזה פשוט לא בפרשה. למעט השאיפה הערטילאית והכמעט תיאורטית להיות "גדול הדור", אין כמעט רצון ממשי לביטוי עצמי, להצלחה מוכחת או להפגנת כישרון שמעבר לאמירת חבורה מוצלחת. לעיתים זה מרגיש כאילו העדר השאיפה הזו הוא אידיאל בפני עצמו.

לאור זאת, רציתי לשאול את הרב:

• מבט אישי: מתוקף היכרותך המעמיקה עם העולם החרדי (ובפרט עקב לימודך בכולל 'חזון איש'), האם נתקלת בתחושה הזו? האם זיהית שם את אותו "העדר שאיפה" להישגיות?
• והעיקר – מבט עקרוני: האם לגישה הזו יש מעלה רוחנית ממשית? האם השאיפה להצלחה והוכחת יכולת הן אכן "תרבות מערבית" זרה שיש להתרחק ממנה, או שמא מדובר בהחמצה של כוחות נפש וכישרונות שהקב"ה נתן לאדם, ודווקא מצווה עלינו לשאוף להצליח – גם אם זה "לא באופנה" בסביבה החרדית?

  האם ייתכן שדווקא השילוב בין לימוד תורה לבין שאיפה אקטיבית להצטיינות והשפעה הוא הדרך הנכונה, או שהשאיפה להצלחה מעצם טבעה פוגעת בעבודת ה'?

  אשמח מאוד לשמוע את דעתך המלומדת בנושא.

  בברכה

  פדהצור השרף