שווא נע ושווא נח

אז אסביר יותר:
לגבי דגש – דגש חזק מחייב שהשווא יהיה נע ולא נח, כי דגש חזק הוא בעצם הכפלה של האות. וכשיש שתי אותיות זהות, השנייה לא יכולה להיות בשווא נח.
לגבי תנועה גדולה וקטנה – בגדול התנועות מסודרות כך שהאורך שלהן יהיה שווה. ולכן כשיש תנועה קטנה, היא מסתיימת בשווא נח שסוגר אותה (ובעצם גם מאריך אותה). כשיש תנועה גדולה, היא לא מסתיימת בשווא נח (כי הוא יאריך אותה מידי), ולכן אם יש אחריה שווא הוא יהיה שווא נע, שהוא כבר מתחבר לתנועה שאחריה. לכן בעיקרון הכלל הוא שתנועה סגורה (בשווא נח) לא מוטעמת (לא נכנסתי כאן לפרט הזה) צריכה להקיות תנועה קטנה (בראשי תיבות: סל"ק – סגורה לא מוטעמת קטנה).
כיוון שכך, דהיינו הגדרת השווא נובעת מהדגש החזק או מאורך התנועה שלפניו, חוזרת שאלתי – אם אנחנו ממילא לא מקפידים על דגש חזק ועל תנועה ארוכה, מה הטעם להקפיד על השווא הנע.

מקווה שעכשיו הובנתי

אז תקפיד. אני עצמי התחלתי להקפיד כשהבנתי איך מבטאים דגש חזק.

ובהנחה שאדם לא מקפיד, או שאם הוא יתחיל לחלק בין תנועה ארוכה לקצרה הוא לא יסיים את התפילה (זו כנראה המציאות לפחות אצל חלקנו), האם יש עניין להקפיד על שווא נע ושווא נח (שזה יותר קל), כאשר החילוק ביניהם מבוסס על החילוק בין תנועה ארוכה לקצרה?

מבחינתי זה היה די אינטאוטיבי ברגע שהבנתי איך הוגים דגש חזק.

ומה לגבי תנועה גדולה וקטנה?

ואפשר להמשיך את השאלה למתג (בטעמי המקרא). אחד הסיבות להופעת מתג היא לפני חטף. בגלל שהתנועה של חטף קצרה מאוד (עוד יותר מתנועה קצרה רגילה), כדי שהיא לא תיבלע, הוסיפו מתג לפניה (המתג הוא חצי הטעמה).
אבל היום אין אף אחד (כמעט?) שמבחין בין פתח לחטף-פתח, בין סגול לחטף-סגול ובין קמץ קטן לחטף-קמץ-קטן.
אז האם אין ערך להקפיד על הגיית המתג (במקרים אלו)?

גם אני לא מקפיד על הדברים האלה. אצל הספרדים חלקם יש כאלו המקפידים. נראה לי שבשורה הסופית אם יש לך את ההבחנה אתה מחויב לה ואם לא אז לא.

ל-י.ד.
אני לא בטוח שהבנת את שורש השאלה. אשמח שתקרא אותה שוב. היא נוגעת בכך שכלל דקדוק א' נובע מכלל דקדוק ב', ואז השאלה אם יש משמעות להקפיד על א' כאשר לא מקפידים על ב'.

נראה לי שבכל מקרה עדיף שהמילה תהיה כמה שיותר קרובה למקור.