2019-04-22 – הגותו של הרב גדליה נדל – הלכה למשה מסיני – שיעור 1
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- נבואה וחוכמה לאחר החורבן
- חוכמה, בינה ודעת כתהליך אקסיומטי
- שני השעירים כפרוצדורת כניסה אל הקודש
- השעיר לעזאזל והמתח בין קורבן לשליחה
- הרמב״ן: סמאל, שוחד, והבחנה בין רצון הבורא לעבודת אלוהים אחרים
- המסלול ההלכתי של השעיר המשתלח כהתאדות קדושה
- קדושת הגוף, “נעשתה מצוותו,” והפער שמעורר שאלה
- התפקחות מחלום: כפרה דרך גילוי שאין “שם” כלום
- שעירים בקבלה ומחלוקת הרמב״ם והרמב״ן
- שוויון השעירים והגרלה: רבי יצחק הוטנר על מחיקת הבדלים לא רלוונטיים
- מן החטא אל החרטה: ללכת עד הסוף כדי לגלות את הריק
- חמישים שערי בינה, הגר״א, והלשם: מ״ט מול נ׳, וטומאה כהיפוך לבינה
- שערים וחדרים: בינה בלי חוכמה כשרשרת נסגרת בלי תכלית
- הוכחה, אקסיומות, ומתמטיקה: “ריקנות אנליטית” כמבנה ללא חדר
- פוסט־מודרניות ויחסיות: מקסימליזם של הוכחה שמסתיים בוואקום
- שער החמישים כרובד שאינו “שער”: הרמב״ן על השער שלא נברא
- מצרים, ספקנות, וליצנות: השער החמישים של הטומאה כאי־אפשרות יציאה
- חסימת פי “היווני” והרמב״ן: ללכת לקצה כדי להתעורר
- ביאליק: “הציץ ומת” כמסגור של השער שאין לו טרקלין
סיכום
סקירה כללית
הקטע מרחיב על האמירה בבבא בתרא בשם רב אבדימי דמן חיפה שמיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים, ומבאר שחוכמה קרובה לנבואה יותר מתבונה לוגית. הוא מפתח דרך מצוות שני השעירים ביום הכיפורים תפיסה של “מסע” הלכתי־רעיוני שמתחיל בקדושה ונגמר בהתפכחות מחלום, כדי לחשוף שעבודה לשעירים היא אשליה. הוא מחבר זאת למבנה של חוכמה־בינה־דעת, לשערי בינה וטומאה אצל הגר״א והרמב״ן, ולביקורת על תפיסות שמבקשות להסתמך רק על הוכחה והיגיון, עד שהן מתפרקות לריקנות וספקנות.
נבואה וחוכמה לאחר החורבן
הגמרא אומרת בשם רב אבדימי דמן חיפה שמיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים, ומפרשת שאף על פי שניטלה מן הנביאים מן החכמים לא ניטלה. הגמרא מניחה שבחוכמה יש מימד מסוים של נבואה, עד כדי כך ש“חכם” נתפס כסוג של “נביא” במובן הזה. ההבחנה נעשית בין חוכמה ראשונית לבין בינה שהיא הבנת דבר מתוך דבר והסקת מסקנות על בסיס הנחות מוקדמות.
חוכמה, בינה ודעת כתהליך אקסיומטי
הטקסט קובע שחוכמה איננה תבונה, אלא “כוח־מה” ראשוני שאדם משיג באופן בלתי אמצעי, בעוד בינה היא עשיית החשבון ההגיוני והסקת מסקנות. הבינה מולידה מסקנות רבות מן האמיתות היסודיות של החוכמה, וכך נוצרת הדעת ונוצרות הידיעות. התהליך מתואר כמחזור אינסופי שבו מסקנות הופכות לתשתית של חוכמה בתהליך הבא שממנו הבינה גוזרת עוד מסקנות.
שני השעירים כפרוצדורת כניסה אל הקודש
פרשת אחרי מות מוצגת כפרוצדורת הכניסה אל הקודש בעקבות מות שני בני אהרון, ולא כעבודת יום כיפור במובנה הראשוני, משום שהציווי נפתח ב“ואל יבוא בכל עת אל הקודש… ולא ימות” ומפרט כיצד “בזאת יבוא אהרן אל הקודש.” רק בסוף הפרשה מופיע הדין לעשות זאת אחת בשנה בעשור לחודש השביעי, כדי ש“ביום הזה יכפר עליכם.” בשם הגר״א נאמר שבמדבר היה אפשר לעשות את הפרוצדורה גם בכל יום אחר, אם מקיימים את סדר הכניסה כפי שנצטווה.
השעיר לעזאזל והמתח בין קורבן לשליחה
הטקסט מצביע על קושי מהותי: השעיר הפנימי מכפר רק על טומאת מקדש וקדשיו, בעוד השעיר שמכפר על “כל עוונות בני ישראל” איננו מוקרב כקורבן אלא נשלח לעזאזל בתהליך חריג. הוא מביא את האבן עזרא בשם רב שמואל ש“גם השעיר המשתלח הוא להשם” ודוחה זאת באמירה שאין צריך, משום שהמשתלח איננו קורבן כי לא יישחט. האבן עזרא רומז לסוד “אחר מילת עזאזל” ומצפין “בהיותך בן שלושים ושלוש תדענו.”
הרמב״ן: סמאל, שוחד, והבחנה בין רצון הבורא לעבודת אלוהים אחרים
הרמב״ן כותב “והנה רבנו אברהם נאמן רוח מכסה דבר, אבל אני הרכיל מגלה סודו,” ומייחס את הסוד לדברי חז״ל ולפרקי דרבי אליעזר. הרמב״ן מתאר נתינת “שוחד ביום הכיפורים” לסמאל כדי שלא יבטל את קורבנם, ומסביר את הגורלות כ“גורל אחד להשם וגורל אחד לעזאזל.” הוא קובע שהשעיר נשלח “לשר המושל במקומות החורבן” הראוי לו מפני שהוא בעליו, וש“מאצילות כוחו יבוא חורב ושממון… הדמים והמלחמות… והחורבן,” אך מדגיש שאין הכוונה שיהיה קורבן אליו חלילה אלא לעשות רצון בוראנו שציוונו בכך. הרמב״ן מסביר שהגורלות מונעים הקדשה בפה לעזאזל שתיראה כנדר לעבודה זרה, וששני השעירים עומדים “לפני ה׳” כמתנה לה׳. הוא מפרש את רמז האבן עזרא כקשור לפסוק “ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים” שמופיע ל״ג פסוקים אחר כך, ומוסיף את ההערה על “המתחכמים בטבע הנמשכים אחרי היווני” שמכחישים כל דבר זולת המורגש ומתגאים לדחות כל מה שלא השיגו בסברתם.
המסלול ההלכתי של השעיר המשתלח כהתאדות קדושה
הטקסט מתאר מעקב הלכתי אחרי השעיר לעזאזל שבו בתחילת התהליך יש לשני השעירים מעמד קורבני ברור והם צריכים להיות שווים בקומה, בדמים ובמשקל. הוא מתאר שאחרי ההקדשה ולפני ההגרלה מי שמעלה אחד מן השעירים בחוץ דינו כהעלאת קורבן בחוץ, ושגם השעיר המיועד לחוץ נשאר בעל קדושת קורבן ונאסר בעבודה. בהמשך מתוארת התערערות הדרגתית של המעמד: מתלשים בשערו בדרך החוצה ויש דיונים כיצד הדבר אפשרי, האיש העתי מותר באכילה ושתייה וביציאה חוץ לתחום ואף ב“חילול” מעשי של היום, ויש מחלוקות אם השילוח מעכב והדחייה ודאי “לא מעכבת.” הטקסט מביא שאחרי דחייתו אפשר לקחתו ולאכול אותו, ושנאמר שאפשר אף לשחוט ולעשות “על האש” במקום לדחותו, תוך הסתמכות על דברי רבנו תם ש“דחייתו זו שחיטתו,” והדבר יוצר תחושת מעבר חד מקורבן חמור בקדושתו לחולין גמור.
קדושת הגוף, “נעשתה מצוותו,” והפער שמעורר שאלה
הטקסט מציב את התופעה מול הכלל בנדרים על קדושת הגוף שאינה פוקעת בכדי, ולכן אי אפשר שקדושת קורבן תתאדה בלי מעשה הפקעה. הוא מזכיר את הכלל שאין דבר ש“נעשתה מצוותו ומועלין בו,” אך מקשה שכאן השילוח אינו מעכב והדחייה אינה מעכבת, ולכן לא ברור איזו מצווה היא שמפקיעה את הקדושה. השאלה המרכזית מתנסחת כהבנה מה פשר התהליך שבו הקדושה נראית כנמסה לאורך המסלול, עד שנותר “טלה ביד” בלי משמעות קורבנית.
התפקחות מחלום: כפרה דרך גילוי שאין “שם” כלום
הטקסט מציע שהמסע של השעיר המשתלח הוא תהליך של התפקחות מחלום שבו חטאי השנה נובעים מחיים בתוך בדיה. הוא מתאר “ניסוי מטפיזי” של שני שעירים זהים: אחד מגיע עד “לפני ולפנים” ואחד עד “המקום החורב והשיממון,” ובסוף מתברר שהכפרה ביום כיפור נקבעת דווקא על ידי השעיר לעזאזל ולא על ידי השעיר הפנימי. הוא מפרש זאת כהגעה “עד הסוף החוצה” כדי לגלות שאין שעירים ואין ישות ממשית, ולכן “לא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים.” הדימוי מושווה לסיפור חלום שמתפוגג כמו *Alice in Wonderland*, ובסוף התהליך האדם מגלה שהאובייקט שנשא עליו משמעויות קדושות־מאיימות אינו אלא בעל חיים רגיל.
שעירים בקבלה ומחלוקת הרמב״ם והרמב״ן
הטקסט מנסח שבשפה הקבלית “שעירים” הם יצורים בלי שורש בעולמות עליונים, ולכן הם מציאות חסרת יסוד. הוא מציין שהרמב״ם אינו מקבל קיומם של שדים ודברים כאלה, והרמב״ן כן, אך גם מי שמקבל את קיומם רואה בכך מציאות “וירטואלית” שאינה מציאות מלאה. השעיר המשתלח הופך לכלי לחשיפת חוסר השורש, ולכן הוא מתאים להבנה שהעבודה להם היא אשליה שמתפוגגת כשמוליכים אותה עד קצה.
שוויון השעירים והגרלה: רבי יצחק הוטנר על מחיקת הבדלים לא רלוונטיים
הטקסט מסביר בשם רבי יצחק הוטנר ב*פחד יצחק* על פורים שהיכולת להבחין בין שני דברים דורשת טשטוש הבדלים חיצוניים ולא רלוונטיים. הוא מדגים זאת בציורי ילדים של יעקב ועשו שמסיטים את תשומת הלב להבדלים חיצוניים במקום לבחירה מוסרית, ומציע שדווקא “תאומים זהים” מחדדים שההבדל נובע מבחירה. לפי זה שני השעירים חייבים להיות שווים כדי שלא ייחשב שאחד “טוב” בגלל מראהו, אלא שההבחנה נובעת מההגרלה כייצוג של הכרעה שאינה תלויה בחיצוניות.
מן החטא אל החרטה: ללכת עד הסוף כדי לגלות את הריק
הטקסט מתאר שהליכה “עד הסוף” עם הרע חושפת את הרע כשטות, בדומה לחרטה שמגיעה אחרי חטא כשמתברר שהאדם עבד על עצמו בהצדקות. הוא מחבר זאת למהלך של השעיר לעזאזל שמוליך את האדם לקצה שבו מתברר שאין יעד אמיתי ואין “מישהו” שם, ולכן החטא מתפרק. הוא משלב משלים על הודיה שנעלמת כשהצורך חולף ועל ייחוס הפרנסה, כדי לתאר כיצד האדם מתפתה להחליף מקור פנימי במנגנון חיצוני ואז להתפכח.
חמישים שערי בינה, הגר״א, והלשם: מ״ט מול נ׳, וטומאה כהיפוך לבינה
הטקסט מביא את הגר״א על “כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה” שמפרש נ׳ שערי בינה כנגד מ״ט שערי טומאה, וששַׁעַר החמישים יתגלה “עד ביאת הגואל” כסוד *עלמא דחירות*, בעוד לסטרא אחרא אין שער חמישים. הוא מביא את קושיות ה*לשם*: שיש מדרש על מ״ט שערי טומאה במצרים ושאם היו נכנסים לחמישים לא היו נגאלים, שהמבנה אינו “לעומת זה,” ושלא ברור מדוע ההיפוך לבינה הוא טומאה ולא כסילות. הוא מדגיש גם את הדימוי שחכם ורשע נתפסים כאנטיתזות אף שאינם הפכים פשוטים.
שערים וחדרים: בינה בלי חוכמה כשרשרת נסגרת בלי תכלית
הטקסט מנסח את מטפורת “שער” כמעבר ממקום למקום, ומקשה שלשרשרת של שערים בלבד אין משמעות בלי “חדרים” שאליהם השערים מובילים. הוא מציג שני מודלים: שרשרת סגורה שחוזרת על עצמה כמעגל, לעומת שרשרת פתוחה שמגיעה לחדר בקצה שמעניק משמעות לכל המסלול. הוא קובע שבינה בלבד היא מערכת של “אם־אז” בלי תשתית, ולכן היא נסגרת לריקנות, בעוד חוכמה היא האקסיומות וההשגה הבלתי אמצעית שמתחילה את המערכת ונותנת לה תוכן.
הוכחה, אקסיומות, ומתמטיקה: “ריקנות אנליטית” כמבנה ללא חדר
הטקסט טוען שמי שמוכן לקבל “רק דברים מוכחים” נשאר בלי כלום, משום שכל הוכחה יושבת על אקסיומות שאינן מוכחות במסגרת המערכת. הוא מדגים זאת בגיאומטריה דרך השאלה על סכום הזוויות במשולש, שתלויה בהנחות היסוד ואינה “אמת” מתמטית ללא בחירת מערכת. הוא מנסח את המתמטיקה כיכולת לגזור מסקנה מתוך הנחה אך לא לקבוע הנחות, ולכן ללא חוכמה ראשונית אין “דעת” אלא רק מבנה צורני ריק.
פוסט־מודרניות ויחסיות: מקסימליזם של הוכחה שמסתיים בוואקום
הטקסט מתאר תפיסה יחסית שמקבלת “כל שיח כשקול לשיח אחר” וחוסר יכולת להכריע בלי קנה מידה אובייקטיבי, ומייחס לה שורש היסטורי־פילוסופי בתביעה לקבל רק מה שמוכח. הוא מגדיר את התוצאה כוואקום שבו כל אחד “צודק” בתוך הנחותיו ואין דרך להכריע, ולכן נוצרת ספקנות וליצנות. הוא קובע שהדרך היחידה לשבור את האשליה היא ללכת איתה עד הסוף, להעמיד מראה שבה מתגלה שהשיטה עצמה אינה יכולה להציב גבולות מוסריים בלי לנטוש את טענת השקילות הכללית.
שער החמישים כרובד שאינו “שער”: הרמב״ן על השער שלא נברא
הטקסט מביא את הרמב״ן בהקדמה לבראשית שמביא מאמר חז״ל על חמישים שערי בינה שנמסרו למשה חוץ מאחד, ומציע שהשער הזה הוא בידיעת הבורא. הרמב״ן מוסיף “ואל תסתכל… כי על הרוב ידבר, והשער האחד לא נברא,” והטקסט מפרש זאת כהבחנה שהחמישים אינו שער אלא חדר שמעניק משמעות לשערים. הוא מזהה את שערי הטומאה כארבעים ותשעה שערים כשהם מנותקים מן ה“חדר,” ולכן הם נעשים “גופה” כמו מת שאין לו נשמה, והופכים את אותה מערכת עצמה מבינה לטומאה.
מצרים, ספקנות, וליצנות: השער החמישים של הטומאה כאי־אפשרות יציאה
הטקסט מפרש את “שער החמישים של הטומאה” כתפיסה שאין חדר בסוף ואין נקודת יסוד, ולכן אי אפשר לשכנע אדם שמקבל רק בינה והוכחה לשנות את יסודותיו. הוא משווה זאת ל“ליצנות” כספק שמגן מפני כל טענה ומונע דיאלוג, ומנסח שהגעה למצב כזה היא אובדן אפשרות הגאולה, משום שאין כלי להכניס “חוכמה” שמעל ההוכחה.
חסימת פי “היווני” והרמב״ן: ללכת לקצה כדי להתעורר
הטקסט מפרש את דברי הרמב״ן על “המתחכמים בטבע הנמשכים אחרי היווני” כמתייחסים לאנשים שמזהים אמת רק עם מה שנתפס בהיגיון ובמורגש, ולכן הם בונים מגדלים אינטלקטואליים חסרי משמעות. הוא מציע שהשעיר לעזאזל הוא ההמחשה: הולכים עם המבנה עד הקצה, ואז מתגלה שאין “שם” כלום, וההתפקחות חוסמת את הפה של הכפירה בממד שמעבר. הוא מציג זאת כתרגום מודרני לרמב״ן, גם אם אינו טוען שזה בדיוק מה שהרמב״ן התכוון במונחי זמנו.
ביאליק: “הציץ ומת” כמסגור של השער שאין לו טרקלין
הטקסט מסיים בציטוט שירו של ביאליק “הציץ ומת,” המתאר כניסה לפרדס עם “חמישים לפרדס שערים” וחתירה אל “שער החמישים.” השיר מתאר דרכים שמשתבשות ושאלה “ואי אחרון השערים? ואי עצם הטרקלין?” עד לרגע שבו דלתות השער נפתחות והמציץ נופל. הטקסט קושר זאת לרצון לוודאות מוחלטת בהנחות היסוד, לרצון “להציץ מעבר למסך,” ולתסכול שמוליד ספקנות כאשר השער החמישים אינו דבר שניתן להוכיח כשערים אחרים אלא מקור שמעניק משמעות ואינו נגיש כהוכחה.
תמלול מלא
בפעם הקודמת, את הפרק על הלכה למשה מסיני והיה שם קטע שעליו רציתי קצת להרחיב היום. יש שם בעמוד ל"ז, אני אולי אקרא את זה עוד פעם רק כדי להכניס את עצמנו לעניין ואז אני טיפה אפרוס את הדברים. בהמשך הסוגיה בבבא בתרא אומרת הגמרא, אמר רב אבדימי דמין חיפה: מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים. אטו חכם לאו נביא הוא? חכם הוא לא נביא? הכי קאמר: אף על פי שניטלה מן הנביאים מן החכמים לא ניטלה. זאת אומרת הגמרא מניחה שגם בחוכמה יש מימד מסוים של נבואה, כן? גם חכם הוא בעצם סוג של נביא. והנבואה מהסוג הזה, מהחכמים לא ניטלה, רק מהנביאים היא ניטלה. אז הוא כותב ככה: החוכמה קרובה במהותה לנבואה, חוכמה איננה תבונה. תבונה, בינה היא הבנת דבר מתוך דבר, הסקת המסקנות מתוך הנחות מוקדמות, עשיית החשבון ההגיוני. החוכמה היא ראשונית, חוכמה כוח-מה. דבר שהאדם משיג אותו באופן בלתי אמצעי. הבינה מולידה מסקנות רבות מן האמיתות היסודיות של החוכמה, וכך נוצרת הדעת, נוצרות הידיעות. אדם שיש לו ידיעות רבות הוא חכם יותר גדול, ואז הוא שוב חוזר ומבין וחוזר התהליך של חוכמה שאחריה בינה ואחריה דעת וכך לבלי סוף. זאת אומרת החוכמה זה האקסיומות? כן. זאת אומרת החוכמה זה הדבר היסודי שממנו העסק מתחיל, זה דבר שאנחנו תופסים אותו באיזושהו אופן בלתי אמצעי, הוא לא נגזר ממשהו שנמצא מחוצה לו, ועל בסיס החוכמה הזאת אנחנו יכולים לגזור עוד מסקנות. אחרי שאנחנו גוזרים את המסקנות הבאות, הן יכולות לשמש כחוכמה בתהליך הבא שממנו הבינה תגזור עוד מסקנות. אז העניין הזה באמת רציתי טיפה לדבר, זה פשוט הזדמנות קצת להרחיב את העניין הזה. הוא משווה את זה באיזושהי רמה לנבואה, נכון? מה? משווה את זה באיזושהי רמה ליכולת לנבואה. כן, זו כנראה החוכמה, זה החלק הנבואי שבעניין, לא הבינה. לכאורה, לכאורה בחוכמה זה היכולת שלך לראות משהו ובנבואה זה נותנים לך. זאת אומרת, זה תלוי מאיפה מה המקור. זאת אומרת, בנבואה הקדוש ברוך הוא בא וכאילו מתקשר, מספר משהו לנביא, נכון? בחוכמה לכאורה זה פשוט… יכול להיות שגם חוכמה זה משהו שנותנים לך. אני לא יודע איך אנחנו משיגים את החוכמה הזאת, אפשר לחפש פעם את המקור של התוספות באיזושהי מסכת שאומר שנבואה, הנביא מתנבא לא על מה שיהיה אלא על מה שראוי שיהיה. כן. אתה אומר שגם נבואה זה לא משהו שהוא מקבל אלא זה רק סוג של הסתכלות. הוא לא מנבא עובדות, מה שראוי שיהיה. תוספות שהלל וייטש מצטט אותו קבוע. אז העניין הזה של היחס בין חוכמה ובינה נדמה לי שהוא קשור למצוות שני השעירים ביום כיפור. שם בשני השעירים התורה בפרשת אחרי מות מתארת את כל התהליך. דיברתי על זה אני חושב פעם, אני לא זוכר כבר. בנביא אני חושב, לא? ביום כיפור, אני לא זוכר כבר. אני חושב שגם פה מתישהו. יש לך גם מאמר על זה. כן, מאמר שלא יודע באחד הספרים כתבתי על זה. נדמה לי שזה פה, רב פינצ'וק… לא מאמר שפורסם אני חושב, על מלאכי השרת. תשע שנות הצלה, שש הצלה של הרב. בסדר גמור בינתיים, אם אתה רוצה אתה כמובן מוזמן. טוב, בכל אופן אז התורה מצווה בפרשת אחרי מות, מדברת על שני השעירים כחלק מעבודת יום כיפור. ובעצם אם מסתכלים קצת על הפרשה אז רואים שזה אפילו לא מוצג כעבודת יום כיפור, זה מוצג ככניסה אל הקודש. וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרון בקרבתם לפני ה' וימותו. ויאמר ה' אל משה: דבר אל אהרון אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות, כי בענן אראה על הכפורת. בזאת יבוא אהרון אל הקודש: בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה, כתונת בד קודש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ואבנט בד יחגור ובמצנפת בד יצנוף, בגדי קודש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם, ואז פר ושעיר וכל העניינים האלה ושני השעירים וכל התהליך. אין כלום על יום כיפור. כי בענן אראה על הכפורת. בזאת יבוא אהרן אל הקודש, בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה. כתונת בד קודש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ואבנט בד יחגור ובמצנפת בד יצנוף בגדי קודש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם. ואז פר ושעיר וכל העניינים האלה ושני השעירים וכל התהליך, אין כלום על יום כיפור בינתיים, שום דבר. בזאת יבוא אהרן אל הקודש, זאת אומרת כך נכנסים אל הקודש. ואז והתוודה על כן על השעיר את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם על כל חטאתם, נתן אותם על ראש השעיר, שילח ביד איש עיתי המדברה וכולי. והייתה לכם, אז זה בסוף, והייתה לכם לחוקת עולם בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו, האזרח והגר הגר בתוככם. כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני השם תטהרו, שבת שבתון היא לכם ועיניתם את נפשותיכם חוקת עולם וכולי. אז מה הוא בעצם אומר? יש פה, הרי זה בא אחרי מות שני בני אהרן. שני בני אהרן מתו בגלל שהם נכנסו אל הקודש כנראה לא כמו שצריך לעשות את זה. אז התורה אומרת איך כן צריך לעשות את זה, איך נכנסים ולא מתים. כך, בזאת יבוא אהרן אל הקודש, כן זה מה שהוא אומר, דבר אל אהרן ואל יבוא בכל עת אל הקודש ולא ימות, שלא יקרה לו כמו שקרה לבניו. אז כך צריך להיכנס אל הקודש, אז זה בעצם מה שיש כאן זה פרוצדורת הכניסה אל הקודש. ובסוף הפרשה מופיע שיש דין לעשות את זה אחת בשנה. זאת אומרת להיכנס ביום כיפור, כן בעשירי לחודש השביעי, ביום כיפור לעשות את פרוצדורת הכניסה אל הקודש כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם. זאת אומרת אנחנו זה לא כמו שאנחנו מבינים את זה בדרך כלל שזאת עבודת יום הכיפורים, זה לא. זה פרוצדורת הכניסה אל הקודש, רק ביום הכיפורים יש דין שצריך לבצע, צריך להיכנס אל הקודש, זאת אומרת צריך לעשות את הפרוצדורה הזאת. באמת הגר"א כותב, הוא מדבר רק על המדבר אמנם מסיבות שונות לא משנה, זה רק במדבר ולא בארץ, אבל במדבר היה אפשר לעשות את זה גם בכל יום אחר. גם להיכנס לפני ולפנים, הכל. אפשר להיכנס אבל בפרוצדורה הזאת. זאת אומרת אם אתה עושה את כל הפרוצדורה הזאת אתה יכול להיכנס אל הקודש. זאת אומרת כל העסק הזה הוא לא קשור בהכרח ליום כיפור. יש דין ביום כיפור לעשות את זה אבל זה לא מוצג באופן הזה. טוב שני השעירים זה כמובן משהו שמעורר את דמיונם של המפרשים, דמיונם או לא יודע איך לקרוא לזה. והם תוהים ככה מה פשר העניין. זה דורש הסבר. כן. כן. מה פשר העניין הזה שעיר שהולך בכלל לעזאזל, שהוא לא מוקרב, והוא בכלל זה שמכפר על כל העבירות. השעיר הפנימי מכפר רק על טומאת מקדש וקדשיו, כלום על שני דברים. השעיר שמכפר על כל עוונות בני ישראל זה בכלל שעיר שלא מוקרב, זה לא קורבן, הוא הולך לעזאזל, דוחפים אותו שמה, מין איזה תהליך שאנחנו לא מכירים דוגמתו בהלכה, זאת אומרת חוץ מהעניין הזה. אז יש שם באבן עזרא כותב שם, ואמר רב שמואל אף על פי שכתוב בשעיר החטאת שהוא להשם גם השעיר המשתלח הוא להשם. ואין צריך. זאת אומרת האבן עזרא אומר כך מפרש רבנו שמואל אבל אין צריך, לא צריך להגיד את זה. כי המשתלח איננו קורבן כי לא יישחט. זאת אומרת לא צריך להגיד שגם המשתלח הוא להשם כי המשתלח הוא לא קורבן. זאת אומרת אני מניח שכן הוא כן מתכוון שזה לקדוש ברוך הוא עושים את זה בגלל המצווה של הקדוש ברוך הוא. אבל יש פה איזושהי בעיה כאילו של הקרבה לישות אחרת או משהו כזה. הוא אומר לא, זה לא קורבן וזה לא נגיד הכוונה של ה'לשמה' שנדרשת בקורבנות לשם שישה דברים הזבח נזבח, כן המשנה במנחות, לא קיימת בשעיר לעזאזל, הוא לא נזבח, כן הוא לא קורבן. ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מילת עזאזל, תדע סודו וסוד שמו, כי יש לו חברים במקרא. ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז: בהיותך בן שלושים ושלוש תדענו. כן זה הכתב חידה של האבן עזרא. אז הרמב"ן שם במקום כותב כך: והנה רבנו אברהם נאמן רוח מכסה דבר, אבל אני הרכיל מגלה סודו. כן, זה הולך רכיל, המשך הפסוק נאמן רוח מכסה דבר והולך רכיל מגלה סוד. שכבר גילו אותו רבותינו במקומות רבים ומפורש מזה בפרקי דרבי אליעזר הגדול. לפיכך היו נותנים לו לסמאל שוחד ביום הכיפורים שלא לבטל את קורבנם, שנאמר גורל אחד להשם וגורל אחד לעזאזל. גורלו של הקדוש ברוך הוא לקורבן עולה וגורלו של עזאזל שעיר החטאת. וכל לא קורבן חטאת זה נקרא שעיר החטאת. וכל עוונותיהם של ישראל עליו. אז זה מין איזה שוחד לשטן ביום הכיפורים שלא יקטגר או מן משהו כזה. והנה הודיענו שמו ומעשהו וזה סוד העניין, אני קורא את זה בדילוגים, כי היו עובדי אלוהים אחרים הם המלאכים עושים להם קורבנות והם להם לריח ניחוח. כן, עובדים עבודה זרה, אלוהים אחרים. והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלוהותם וכל עבודה להם, אבל ציווה הקדוש ברוך הוא ביום הכיפורים שנשלח… והשעיר במדבר לשר המושל במקומות, במקומות החורבן, והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו. כאילו החורבן, המדבר, השממון ראוי לשר הזה שמושל בו, כי הוא בעליו, ומאצילות כוחו יבוא חורב ושממון, כי הוא העולה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחורבן. כן, הוא אומר שהמדבר הוא, זה לא שהשטן או השדים, לא יודע מה, השעירים, כן, השעירים לשדים, שוכנים במדבר כי הוא מדבר. הוא מדבר כי הם שוכנים שם. זאת אומרת, מאצילות כוחם בא חורב והשממון. ואין הכוונה בשעיר המשתלח שיהיה קורבן מאיתנו אליו חלילה, אבל שתהיה כוונתנו לעשות רצון בוראנו שציוונו בכך. לא להביא קורבן לשר ההוא שמושל שמה במקומות ההם, אלא לעשות את רצון בוראנו. וזה טעם הגורלות, כי אילו היה הכהן מקדיש אותם בפה לה' ולעזאזל, היה כעובד אלוהים אחרים ונודר לשמו. אבל היה מעמיד אותם לפני ה' פתח אוהל מועד, כי שניהם מתנה לה'. רק שעושים גורל מי לפה ומי לשם, אבל זה הכל בעצם מכוון לקדוש ברוך הוא. והנה רמז לך רבי אברהם שתדע סודו כשתגיע לפסוק ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. איך הוא רמז על זה? כי זה הפסוק שמופיע ל"ג פסוקים יותר מאוחר. בהיותך בן שלושים ושלוש תדענו, הכוונה שלושים ושלושה פסוקים אחר כך כתוב ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. מה הכוונה? שאם תעשה את הפרוצדורה הזאת ותביא את שני השעירים, יותר לא יזבחו את זבחיהם לשעירים. זאת אומרת, זה בא לטפל ביצר הזה של העבודה זרה, בזביחה לשעירים. ולא, עכשיו בדילוג, ולא אוכל לפרש כי היינו צריכים לחסום פי המתחכמים בטבע הנמשכים אחרי היווני, כן זה אריסטו, אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו והגיס דעתו, כי נתגאה, לחשוב שהוא ותלמידיו הרשעים כי כל עניין שלא השיג אליו הוא בסברתו איננו אמת. כן, אלה שמסתמכים רק על ההיגיון שלהם, על הסברה שלהם, ולא מוכנים לקבל שום דבר מעבר לזה. איך זה קשור לעבודה זרה שהייתה קודם? מה, מה הקטע הזה עושה פה בכלל? לא ברור. כי זה אז כל סיפורי השדים האלה דורשים איזושהי הערת ביניים שלא ייראה לך יותר מדי מוזר אם אתה לא מצליח להבין את זה מעצמך. הוא בא ומספר לנו פה על שדים שיוצרים שממון במדבר, אז אולי הוא צריך להעיר כן, אבל תדע שזה בסדר, אתה לא צריך… לא בסדר. גם אם אריסטו חושב שזה לא נכון אני יכול לספר לך שיש שדים כי אני… אה, אתה אומר שזה סתם המהלך שלו, זה לא שזה מכוון נגד אריסטו אלא מה שהוא הסביר פה, יכול להיות שאריסטו לא יקבל. זאת הערת צדדית, זה לא אוקיי, יכול להיות, לא חשבתי על זה. אני חושב שיש פה משהו אולי אפילו גם יותר מהותי, אבל לא יודע, באמת יכול להיות שזה נכון. טוב, אז בעצם מה כתוב כאן? כתוב כאן שהשעיר לעזאזל הוא לא קורבן, הוא הולך לשר המושל שמה במקומות השממון, ובזה אנחנו נצליח לפתור את הבעיה של ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. ואז גם איכשהו זה אמור לסתום את פיו של המתחכמים, פיהם של המתחכמים בטבע, אלה שנסמכים רק על ההיגיון והמדע, אפשר לקרוא לזה בשפה שלנו. כי כל דבר שהוא זולתי המורגש לא קיים. גם את זה זה אמור לעשות באיזושהי צורה. אז פה אני לא איכנס לפרטים ההלכתיים של השעיר לעזאזל, אבל אפשר להראות דרך הסתכלות על המסלול שהשעיר הזה עובר שקורה שם תהליך מאוד מוזר, מוזר הלכתית. פעם ראשונה נתתי את השיעור הזה בירוחם, בישיבת הסדר, ואז אמרתי להם, זה היה באופנה ככה, בטח זה עדיין, לעשות טיולים, טיולים בשטח עם תנ"ך. יש כאלה שלוקחים עם מגדיות, צמחים או בעלי חיים. אז יואל בן נון וחבורתו, אז סיורים בשטח עם תנ"ך. אמרתי להם אנחנו נעשה סיור בשטח עם ר' חיים. נלך עם ר' חיים, נעשה סיור בשטח. אז הלכנו בעקבות השעיר לעזאזל וניסינו לעקוב אחרי המעמד ההלכתי שלו, ומתברר שקורה שם דבר מאוד מוזר. זאת אומרת, השעיר לעזאזל בהתחלה לוקחים את שני השעירים, צריכים להיות שווים בקומה, בדמים, במשקל, המשנה אומרת, זה לא מעכב אבל הם צריכים להיות שווים. עושים הגרלה. את ההגרלה הזאת, זאת אומרת אחרי ההקדשה, לפני הגרלה, אחרי ההקדשה ששני השעירים הם קורבנות, מי שמעלה את השעיר לעזאזל או אחד מהשעירים בחוץ, זה כמו העלאת קורבן בחוץ, זאת אומרת יש לזה קדושת קורבן. בסדר? אחרי זה מגרילים את זה, קובעים אחד לה' ואחד לעזאזל. יש שמה דיון ברש"י ובטור אבן וכל מיני איך בדיוק נעשית ההגרלה, אבל די ברור שזאת עבודה, זאת אומרת זה חלק מהקרבת קורבן. אחד מיועד לחוץ, אבל עדיין גם השעיר שמיועד לחוץ יש לו מעמד של קורבן. אפשר לראות את זה, אסור לעבוד בו, יש כל מיני הלכות שהגמרא מביאה שאסור לעבוד בו. זה באופן עקרוני צריך לעשות הכל בכהן, רק האיש עתי כשמשלחים אותו כבר יכול להיות גם לא כהן. אבל לכתחילה עושים את זה בכהן, אבל זה לא חייב להיות כהן. ואז משלחים אותו למדבר, איש עתי וכולי, הוא אמור לדחוף אותו מהצוק. בשלב הזה כבר מתחילות להתעורר מחלוקות ראשונים האם הוא קורבן או לא. למשל היו מתלשים בשערו בדרך החוצה אז כולם שואלים איך אפשר לעשות דבר כזה לקורבן, שלא לדבר על איך עושים דבר כזה ביום כיפור מבחינת תלישה. אבל אומרים טוב, בשלב הזה הוא כבר לא קורבן. ואז הוא מגיע לצוק, הולך את כל הדרך במדבר שמה ואגב האיש העתי הזה יכול לאכול ולשתות ולצאת חוץ לתחום, זאת אומרת הוא יכול לחלל את היום כיפור חופשי. מגיע בסופו של דבר לצוק ושמה הוא אמור לדחות אותו למטה. יש עשר סוכות בדרך, כמובן שיושבים שמה ויש לו אוכל שמה, זה חלק מהעניין שיש לו את האוכל שמה. ובסוף הוא אמור, השילוח. ודאי שזה כאילו בגלל תחום שבת אז כאילו מסוכה לסוכה, ככה אני זוכר פשוט. מסוכה לסוכה זה בן אדם ראשון, מסוכה שנייה לסוכה שלישית זה בן אדם אחר. יכול להיות, אני כבר לא זוכר אבל יש שם סוכות, אני לא זוכר אם קושרים את זה לעניין התחומין. המלווים שלו, לא הוא. הוא הולך אותו בן אדם… לא, הוא הולך, האיש העתי ודאי לוקח את האיש עתי אחד הולך את כל הדרך כמו שכתוב, הוא עובר על תחומין, מותר לו לאכול, הוא עובר על הכל. אבל הסוכות שמה אני לא יודע, אני לא זוכר כרגע אם קושרים את זה לעניין התחומין. אבל הוא אכל וכל מה שאמרתי. עכשיו השילוח יש מחלוקת אם הוא מעכב או לא. נורא מוזר. והדחייה כתוב בגמרא שהיא לא מעכבת. זאת אומרת אתה יכול להגיע לצוק ולא לדחוף אותו בכלל. אתה יכול לעשות את כל הפרוצדורה, לקשור לשון של זהורית ולא לשלוח אותו, לפי חלק מהשיטות. לא הבנתי, זה שעיר המשתלח. זאת אומרת כל מה שעשית פה זה רק בשביל בסופו של דבר לשלוח אותו ולדחות אותו מהצוק. יותר מזה, כתוב שם שאחרי שאתה דוחה אותו מהצוק אתה יכול לקחת אותו ולאכול אותו. אין שום איסור, לא זה קדוש, שמה הוא ודאי כבר לא קורבן. יותר מזה, אתה יכול… ואם הוא לא נשאר בחיים? לא, ואם הוא לא נשאר בחיים? ואם הוא לא נשאר בחיים אז אי אפשר לאכול, אי אפשר לשחוט. אין שחיטה, אפשר לאכול אותו בלי שחיטה. מותר בלי שחיטה? כן בטח. דחייתו זו שחיטתו. אפשר לאכול אותו בלי שחיטה. יש רבנו תם על זה, קצת בוויכוחים, אבל רבנו תם כותב את זה כדבר פשוט. והוא אומר יותר מזה, אם לא דחית אותו מהצוק, הרי הדחייה לא מעכבת, אתה מגיע לצוק, אתה יכול לעשות עכשיו על האש. זאת אומרת להגיע לצוק, לקחת את הדבר הזה, עכשיו לא דחית אותו אז אתה כן צריך שחיטה, הדחייה היא תחליף לשחיטה. אבל אם לא דחית, אז אתה צריך, אבל אין בעיה. זאת אומרת אתה יכול לשבת בצוק ובמקום לדחות אותו תעשה קומזיץ, זאת אומרת תשחט אותו, תעשה על האש ביום כיפור, לעשות מה שאתה רוצה. משהו פה נורא מוזר. זאת אומרת מה הולך פה? יש פה משהו שמעורר תחושה של איזשהו התפקחות מחלום. מין כזה, אתה מתחיל עם איזה קדושה שמי שמעלה את זה בחוץ אז הוא חייב מיתה וכל מיני דברים כאלה, קדושת קורבן, ומי שאסור לעבוד בו ואסור לסמוך עליו ולהישען עליו וכל מיני דברים כאלה, והולך ומתפוגג לאורך המסלול הזה ובכל שלב הלכתי אפשר לראות שיש יותר ויותר שיטות ויותר ויותר אספקטים שמראים שזה כבר מפסיק להיות קורבן פתאום. בהתחלה זה קדוש בקדושת קורבן ואחרי זה לא קורה שום דבר. זאת אומרת יש פה משהו מאוד מוזר. אנחנו גם יודעים שהכלל הוא, גמרא בנדרים מדברת על קדושת הגוף. אז יש שם מחלוקת בין אביי לבר פדא אם קדושת הגוף פוקעת בכדי או לא פוקעת בכדי. להלכה אנחנו פוסקים שקדושת הגוף לא פוקעת בכדי. מה זאת אומרת? שאם דבר קדוש בקדושת הגוף, נגיד משהו שקדוש לקורבן, אז אי אפשר להקדיש אותו נגיד לזמן קצוב, הוא יהיה קדוש לשבוע ואחרי שבוע ייפסק. אין דבר כזה כי קדושת הגוף לא יכולה לברוח מאליה אחרי שבוע, זה לא קורה לבד. אתה יכול לחלל את הקדושה אולי לפעמים, תלוי מה אתה עושה. אבל זה לא יכול לקרות לבד. אז אתה לא יכול לעשות קדושת הגוף לזמן, אתה לא יכול להתנות על קדושת הגוף, זאת אומרת להקדיש בקדושת הגוף בתנאי כך שאם לא יתקיים התנאי אז קדושת הגוף תפקע. אין דבר כזה, צריך מעשה כדי להפקיע קדושת הגוף, היא לא פוקעת בכדי. זאת אומרת בדיבור בלבד היא לא פוקעת. עכשיו פה, זה היה קדוש בקדושת הגוף, לא קרה שום דבר וזה נעלם, זה התאדה. אז ממילא אחרי שהוא נדחה מהצוק אז אפשר להגיד… נעשתה מצוותו. יש כלל בהלכה שאין לך דבר שנעשתה מצוותו ומועלין בו. זאת אומרת, גם דבר שקדוש בקדושת קורבן, ברגע שהמצווה בוצעה, אז גמרנו, אז קדושתו פוקעת. אבל כאן, מה? זה לא בכדי, זה נעשה מעשה. כן, בדיוק. אבל פה, השילוח בכלל לא מעכב לחלק מהדעות, הדחייה וודאי לא מעכבת, אז בעצם איזה מצווה בדיוק נעשתה פה? זאת אומרת אין פה, הוא מיועד למשהו שבכלל לא מתבצע, וזה עדיין לא מפריע לנו לראות אותו כחולין בסוף. והשאלה היא מה פשר העניין הזה? אז נדמה לי שבתמונה הכללית, אני כבר אקדים אולי את הסוף ואז אני אחזור לפרט קצת יותר, אני חושב שהתהליך הזה של השעיר המשתלח, והוא צריך להגיע גם לחוכמה ובינה בסוף, אני קורא לזה המסגרת, התהליך הזה שאותו עוברים זה סוג של תהליך שבאמת של התפקחות מחלום. אנחנו בעצם לוקחים, שולחים קורבן לשעירים. והמטרה של העניין הזה זה ליצור סיטואציה שבה יש שני שעירים שווים בקומה, במשקל ובדמים. אחד מהם מיועד להיכנס עד הסוף פנימה, לפני ולפנים, ואחד מהם עד הסוף החוצה, למקום החורב והשיממון והשעירים וכל העניינים האלה. זה מין ניסוי מטפיזי כזה, כן, זה ניסוי, בוא נראה מה יקרה. בוא ניקח, נלך עד הסוף פנימה לקודש, עד הסוף החוצה, פנימה אל החוץ, כן, ונראה מה יקרה. סוג של אפקט הפרפר כזה, יש שניים שהם אותו דבר לחלוטין, הכל הכל הכל זהה, אחד מגיע למקום הכי טוב, אחד מגיע למקום הכי גרוע. אפשר לראות את זה גם כך. ובסופו של דבר, בסוף התהליך, כשאתה נכנס לפני ולפנים, אז בסדר, אז אתה לא יודע, עולה במדרגות הקדושה, לא יודע, אתה מצפה ששמה עוונות יתכפרו והכל יהיה בסדר. אבל לא, זה קורה עם השני. השני נושא עליו את כל עוונות בני ישראל למדבר. בזה מתכפר, זה נפסק להלכה גם ברמב"ם וגם בגמרא. השעיר לעזאזל הוא זה שמכפר ביום כיפור, לא השעיר הפנימי. השעיר הפנימי זה רק על טומאת מקדש וקודשיו. אז מה קורה שם? נדמה לי שמה שקורה שם זה איזושהי אמירה שאומרת לנו שהחטאים שלנו לאורך השנה הם תוצאה של איזשהם חיים בתוך בדיון, בתוך חלום. והתהליך הזה מטרתו לעורר אותנו מהחלום הזה, לפקח אותנו מהחלום הזה. ברגע שאנחנו נתפקח, זה מה שמכפר על החטא, וממילא גם לא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. כי מה שקורה כשאנחנו נכנסים עד הסוף החוצה, אנחנו מגלים שאין שם שום דבר. תחשבו על הסיפור של לואיס קרול, אליזה בארץ הפלאות. אז היא מתחילה הרי עם כל הסיפורים עם מלכת הלבבות והכובען המשוגע וכל ההרפתקאות שהיא עוברת שם, ואז בסוף היא מתעוררת ליד הנחל וכמובן הכל היה חלום. אז גם פה אותו דבר. זאת אומרת אתה עושה תהליך, יש קדושה ואסור לעבוד עם השעיר הזה והכל, אתה מגיע עד הסוף, שם אתה בכלל לא צריך לעשות שום דבר, אתה מגלה שבעצם אין כלום. יש לך סתם טלה ביד, תאכל אותו אם אתה רוצה. אין לך כלום. זאת אומרת אתה לוקח קורבן לשעירים ואתה מגלה שאין שעירים, אין כלום. סתם, זה הזיות. אתה חי בתוך הזיות. העבודה זרה כמשל לחטא בכלל היא תוצאה של חיים בתוך בועה. שעירים אגב בשפה הקבלית, לפי זה גם עבודת הקודש היא עבודה זרה. למה? שניהם זה אותה אשליה. זאת אומרת יש לך את האשליה של העבודה לשעירים שבסוף אין שם כלום, אבל גם בעבודת הקודש. המצוות שלך והעבירות שלך בסופו של דבר אתה מתפקח ומגלה שאתה עושה שזה שום דבר. לפי המשל הזה. למה זה שום דבר? כי זה לא עשית את האפקט, אתה חי באיזשהו מה שאמרת תחושה של חלום כזה. אז מה שנכנס פנימה, מה קרה? הוא נשאר קדוש כמו כל קורבן אחר. מה קורה שם? לא קורה שם כלום. שזה עכשיו ילך ויכפר, העבודה הקדושה, התעלות הקדושה הזאת שאתה חושב שקורית, היא לא באמת קורית. למה היא קורית? למה לא קורית? לא הבנתי. שזה לא מה שכיפר, נכון? מה שכיפר זה הקדושה. לא קשורה הכפרה הזאת לקדושה. שני דברים שונים. אמרתי קודם, המטרה של כל העניין הזה זה כניסה אל הקודש בכלל. זה לא כפרה. הכפרה זה מה שעושים ביום כיפור. כניסה אל הקודש, כניסה אל הקודש. אתה נכנס אל הקודש, אתה מתעלה, הכל קורה. זה קורבן רגיל לכל דבר. אבל מה שבא בצד השני, מה שבא איתו, זה השעיר לעזאזל, ושם בעצם כשאתה מגיע בסוף אתה מתעורר, אתה רואה שהכל חלום. היה קדוש בקדושת קורבן והתאדה. אין שעירים, אין שום דבר. בשפה הקבלית שעירים, שדים, זה יצורים בלי שורש. זה נקרא שעירים. בדרך כלל בתפיסה הקבלית לכל יצור יש שורשים בעולמות הגבוהים יותר. זה משתלשל מעולם לעולם. שעירים זה לא, זה יצורים. יצורים שאין להם שורש בעולמות יותר גבוהים. הם נמצאים בעולם שהם נמצאים וזהו. הם שם, אין להם משהו מעליהם. אז במובן הזה השעירים, אתם יודעים שהרמב"ם לא קיבל את קיומם כמובן של שדים ודברים כאלה, הרמב"ן כן. יש ויכוח בין הראשונים איך להסתכל על זה, אבל גם מי שכן מקבל את קיומם זה סוג של מציאות וירטואלית במובן מסוים, זאת לא מציאות שבאמת קיימת. אוקיי, אז לכן בעצם מטרתו של המסע הזה זה לגלות את העניין הזה. ולכן אתה מתחיל עם הגרלה בין שני שעירים שהם צריכים להיות שווים בקומה, במשקל, בדמים ובכל המובנים החיצוניים. בשביל מה? אז מסביר רבי יצחק הוטנר, אז הוא אומר על פורים, בפחד יצחק על פורים, אז הוא אומר כתוב חייב אדם לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. למה? הרי כל העבודה של פורים זה כדי להבין את ההבדל בין ארור המן לברוך מרדכי. אלא להיפך, זה כל הרעיון שצריך להבין שזה ארור וזה ברוך ולהפיק את הלקחים. מה זה עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי? למה צריך להגיע למצב הזה? אז הוא אומר שכדי להבחין בין שני דברים אנחנו חייבים לטשטש את כל ההבדלים הלא רלוונטיים ביניהם. אם יש שני נגיד כמו בספרי ילדים שמציירים את יעקב ועשו, אז מציירים יעקב הוא פני מלאך ועשו זה רשע מרושע כזה מן בהמה כזאת שעירה עם כן ממש כמו הספרות האנטישמית רק לכיוון ההפוך אז זה מותר. הציורים האלה הם גם ציורים מזיקים, לא רק שהם לא נכונים. הציורים מזיקים כי הם בעצם מפנים את תשומת הלב להבדלים חיצוניים. בעצם עשו נתפס כמשהו שלא הוא לא דמות לחיקוי, הוא לא ראוי לא ראוי להיות בנאדם שלא כדאי ללמוד ממנו, למה? כי הוא נראה מן רשע כזה ושעיר, לא בגלל מה שהוא בוחר לעשות. עכשיו להיפך, אם אתה רוצה לחדד את ההבדל בין יעקב לעשו אתה צריך לצייר אותם כתאומים זהים. ואז להגיד אוקיי, והוא בחר בזה וזה בחר בזה וההבדל הוא תוצאה של מה שהם בחרו בו, לא איך שהם נראים ואיך שהם נולדו. מה זה רלוונטי איך שהם נראים? אז גם פה שני השעירים צריכים להיות שווים בקומה, במשקל, בדמים, ככה אומר רבי יצחק הוטנר, כדי לטשטש, כדי לטשטש את כל ההבדלים הלא רלוונטיים שלא נחשוב שהשעיר הזה הוא טוב כי הוא שמן, הוא מפוטם, הוא יותר טוב לכן הוא בעצם השעיר החשוב יותר. לא, הוא טוב בגלל שהוא נבחר להיות בפנים. הוא נראה בדיוק אותו דבר כמו ההוא שבחוץ, כל השאלה ההגרלה זה ייצוג, הרי כל המסע הרוחני הזה שאני מתאר כאן אז הכל מייצג בעצם דברים שאנחנו אמורים לעבור. השעירים הם רק, אתם יודעים כמו שרבי מאיר ידע משלי שועלים. מה זה משלי שועלים? אז נדמה לי שרש"י שם מסביר שכשאתה נותן לבנאדם משל, אתה מוכיח אותו, אל תדבר עליו. תספר לו סיפור על שועל. בא שועל שעשה כך ובא זה ועשה לו כך וזה, למה? כי אם אתה מדבר עליו הוא לא יקבל. מיד מתעורר אנטגוניזם. ספר לו סיפורים על שועלים. בסדר? הרבה פעמים כשמדברים כשאנחנו מסתכלים על עצמנו אדם לא רואה נגעי עצמו, כן כהן מדובר, לא משנה. אדם לא יכול לבקר את עצמו. אני נראה לי לעצמי בסדר בדרך כלל. אם אתה רוצה לעשות איזשהו מסע פנימי תלביש את זה על איזה שהם שני שעירים כאלה ותתבונן במה שקורה להם ואז תנסה להסיק את המסקנות לגביך. אז כאן אתה בעצם עושה הגרלה שההגרלה משקפת את מה שקורה לנו בשעת הבחירה. אנחנו בוחרים בין טוב לרע. זה בעצם מה שמתבטא על ידי ההגרלה בין השעיר למה שקובע את היחס לשעירים הוא ההגרלה, לא איך שהם נולדו ולא שום דבר, כמו שבבני אדם מה שקובע אם אנחנו כאלה או כאלה זה במה בחרנו, לא איך נולדנו ואיך אנחנו נראים. הגרלה ובחרנו זה דברים הפוכים קצת. מה? הגרלה ובחרנו. לא, ברור, שעירים לא בוחרים, מה לעשות. לא, שיבוא הכהן יבחר. לא, גם הכהן אין לו לפי מה לבחור. לפי מה הוא יבחר? סתם, זה יהיה הגרלה. בדיוק. זה שווייץ. זה הבחירות של שווייץ. זה הגרלה. אל תעשה כלום כי כי במשל זה קצת הורס. לא, זה לא הורס, הגרלה מטרתה אומרת לך זה לא המה שטבע העולם עושה אלא זה מה שמעבר. עכשיו שם זה הגרלה, אצלך זה בחירה. לא משנה אבל זה רק בא להיות משל, זה לא בא לייצג את זה אחד לאחד. ואז בעצם מה שקורה זה שהתוצאה של הבחירה שלך, אתה יכול בוחר בין טוב לרע ואתה נבחן על סמך הבחירה שלך. על סמך זה אתה נבחן. עכשיו כשאתה בוחר ברע ואתה הולך עם זה עד הסוף אתה מגלה שבעצם זה פשוט שטות. זה כמו שתמיד מתחרטים אחרי שעושים משהו שהוא לא בסדר. אז בהתחלה כשאנחנו עושים את זה אנחנו מסבירים לעצמנו באלף צורות למה בעצם זה טוב וזה נכון ואין בעיה והזדמנות וזה, אחרי שעשינו את זה אנחנו מבינים היטב שזה שטויות, שעבדנו על עצמנו. ובמובן הזה זאת ההתפקחות של השעיר לעזאזל. אתה בוחר ברע, בוא נעשה ניסוי עד הסוף, נלך עד הסוף, תהיה רשע גמור כביכול, כן, תלך עד הסוף למקום. חורב ושממון, תביא קורבן לשעירים. בסדר? ואז תראה שאין שעירים. הכל שטויות. כשאתה מגיע שם למקום שאליו אתה הולך, אתה רואה שאין שם שום דבר. וזה מה שכתוב שם בסוף, ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. אז ברגע שאתה עושה את הניסוי הזה, אז אתה בעצם מגיע למצב שאתה מבין שאין מה לזבוח זבחים לשעירים. או בנמשל, שהחטאים הם תוצאה של שאנחנו עובדים על עצמנו. וזה כמו שאומרים, מישהו מאוד חולה מגיע לרופא. אז הרופא מטפל בו, הוא מתרפא, הוא אסיר תודה. תודה דוקטור, תגיד כמה אני חייב לשלם לך? אז הוא אומר: כמה שהיית רוצה לשלם לי לפני שעה. ואתה, אחרי שאני בריא זה כבר פחות. כמו הפריץ ומשה. הפריץ אומר למשה: עזוב, אתה אומר שהקדוש ברוך הוא מפרנס אותך, הרי אני מפרנס אותך. אז משה אומר לו: לא לא, הקדוש ברוך הוא שולח לנו את פרנסתנו, אנחנו מודים לו כל בוקר. אז הפריץ אומר לו: אתה יודע מה משה, בסדר, אם זה מה שאתה חושב, אז אני גוזר עליך עכשיו ללכת ליער, בלי קשר עם הציביליזציה, ובוא נראה אם הקדוש ברוך הוא יפרנס אותך. הולך ליער, מסכן, לא יודע מה לעשות, מתפלל לקדוש ברוך הוא. בינתיים הפריץ אומר לעוזר שלו: שים לו סל עם אוכל כל בוקר ליד העץ. כשהוא יחזור הוא יגיד לי וואו, איזה נס, הקדוש ברוך הוא פרנס אותי, אני אגיד לו, הנה תראה מי פרנס אותך. כמובן הוא שם לו את הסל והבחור ממש מתפעל מאיזה נס נעשה לו. הוא חוזר שמח וטוב לב. שואל אותו הפריץ: נו מה קרה משה? היה לך מה לאכול? אומר: בטח, הקדוש ברוך הוא שלח לי סל כל בוקר. אז אומר לו הפריץ: מה אתה עושה צחוק? הוא קרא למשרת שלו, אומר לו: תגיד לו, מי שם שמה את הסל כל בוקר? אז הוא אומר: כן, אני, הפריץ אמר לי לשים שמה. נו, בסדר גמור, ככה הקדוש ברוך הוא פרנס אותי. אומר: דרכך. אז זה עוד פעם אותן אשליות שמתפכחים. וזה נכון, כן? טוב, בכל אופן אז יש פה איזושהי סכנה באגדות האלו. יש איזה סכנה באגדות האלה כי עד לפני כמה דורות שאדם היה חולה לא היה הרבה מה לעשות, אפשר היה להתפלל עד שהרופא שולף איזה אנטיביוטיקה ובן אדם בריא. אז מה זה אומר? הקדוש ברוך הוא או הרופא? אתה מכיר את זה שמישהו נתקע באמצע המדבר? שוב פעם אנחנו בסיפורים. הוא נתקע באמצע המדבר, מתפלל לקדוש ברוך הוא שישלח לו איזה… לא יודע מה, איזה אורחת גמלים או מישהו שיוציא אותו מפה, לא יודע מה לעשות, איך יוצאים מפה. ובאיזה שלב הוא רואה שעוברת שמה איזה אורחת גמלים, הוא אומר: אם תשלח לי אני אחזור בתשובה, אני אגמור את הש"ס, אני אעשה מה שאתה רוצה. ואז מגיעה האורחת גמלים ככה עוברת… אין צורך הקדוש ברוך הוא, הסתדרתי כבר. הכל בסדר. אוקיי, בכל אופן אז לענייננו, אז יש פה בעצם איזשהו סוג של מסע התפכחות, נקרא לזה ככה. זה העניין של שני השעירים ולכן לא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. עכשיו לענייננו, אם אני רוצה ליישם את זה לגבי חכמה ובינה ולהבין מה זה קשור ליווני ותלמידיו שמה ברמב"ן, אז ניתן לזה איזושהי פרשנות טיפה יותר מודרנית. וכאן אני מגיע לחכמה ולבינה. בינה בעצם במהותה זה להבין דבר מתוך דבר. וחכמה זה מה שאמר רב דליה, זה הדברים שאותם אנחנו תופסים באופן בלתי אמצעי, באופן ישיר. אוקיי? עכשיו אנחנו יודעים שיש… חז"ל אומרים שיש חמישים שערי בינה בעולם. חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולי, יש איזה כל מיני כמה מקורות שמביאים את זה. אבל יש במשלי פסוק: "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה". אז הגר"א על הפסוק הזה כותב כך: ואמר כל פעל ה' וכולי, כי חמישים שערי בינה נבראו בעולם, ושער החמישים לא נתגלה עד ביאת הגואל שהוא סוד עלמא דחירות, שהוא סוד עולם החירות. והיינו כי לסטרא אחרא אינו רק מ"ט שערי טומאה, ושער החמישים אין לו. וכאשר נתמלא כל המ"ט שלו, אז יתבער הוא מן העולם, כי יבער כאשר יבוער הגלל עד תומו. ולכן יתגלה שער החמישים ויתבער הוא מן העולם. וזהו "כל פעל ה' למענהו", נ' שערי בינה, חמישים. "וגם רשע" גימטריה הוא מ"ט שערי טומאה ליום רעה, כי בפרוח רשעים וכולי להישמדם עדי עד. מה הוא מתכוון לומר? כתוב בפסוק כל פעל ה'. כל פעל השם למענהו וגם רשע ליום רעה. כל זה חמישים בגימטריה. וגם, ו', ג', מ', זה ארבעים ותשע. אז הוא אומר: כל פעל השם למענהו, יש חמישים שערי בינה, אבל כנגדם יש רק ארבעים ותשעה שערי טומאה. וגם רשע ליום רעה זה השערי טומאה. יש הבדל, זה חמישים וזה ארבעים ותשע. ועוד הוא אומר שמה ששער החמישים, כשמתמלא כל המ"ט שערי טומאה הוא מתבער. זאת אומרת, אין שער חמישים בעצם, כן? אוקיי, אז מה פשר העניין הזה? איך זה עובד? יש כמה קשיים. ה'לשם' מביא את הגר"א הזה והוא מקשה עליו כמה קשיים. הוא אומר א', יש מדרש שאומר שבני ישראל כשהיו במצרים הם שקעו בארבעים ותשעה שערי טומאה, ואז הקדוש ברוך הוא דילג על ההרים, קיפץ על הגבעות והוציא אותם מוקדם. למה? כי אם הם היו שוקעים בשער החמישים אי אפשר היה להוציא אותם. אז רואים שיש שער חמישים. אז איך הגר"א אומר שיש רק ארבעים ותשע? זה נקודה אחת. נקודה שנייה, למה יש פה חמישים ופה ארבעים ותשע? בדרך כלל זה לעומת זה עשה אלוקים. למה פה זה חמישים ופה זה ארבעים ותשע? זה אמור להיות באותו מבנה. ודבר שלישי, למה ההיפך משערי בינה זה שערי כסילות? זה לא שערי כסילות, זה שערי טומאה. למה טומאה זה הפוך מבינה? בינה מול כסילות, טומאה מול קדושה. אבל למה בינה וטומאה? זה קצת מזכיר את החכם והרשע בהגדה של פסח. איכשהו זה תמיד מצטייר שהחכם והרשע הם שתי אנטיתזות. אבל חכם ורשע זה לא הפכים. יש צדיק ורשע, או חכם וטיפש. זאת אומרת, למה חכם הוא ההיפך של רשע? ואמנם לא כתוב שמה שזה ההיפך, אבל ככה זה מצטייר. עם נבל ולא חכם. כן, חכמה בהרבה מאוד מקומות בתנ"ך וגם אצל חז"ל מוצגת כאנטיתזה של רשעות או של נבלות. וחוץ מזה שהרשע שם נשמע די חכם. מה? חוץ מזה שהרשע שם מצטייר די חכם. הוא אולי חכם אינטלקטואלי, ודאי. זהו, שאלה מה זה חכם, כן. אז זה מה ששואל בעל הלשם על הגר"א. איך, מה פשר התמונה הזאת שהוא מתאר? אז פה אני חושב שאפשר להסביר את זה כך. השאלה הראשונה שאותה אולי אפשר לשאול זה למה בעצם המטאפורה שבה אנחנו משתמשים… אני אסגור בסוף את הכל, יש פה קטעים שונים אבל אני אנסה לסגור את זה בסוף. למה המטאפורה שבה אנחנו משתמשים זאת מטאפורה של שער? שערי בינה. למה שערים? שער בדרך כלל זה משהו שמוביל ממקום למקום. נכון? שער מהחוץ פנימה, מחדר לחדר, לא משנה, אבל זה מוביל אותנו ממקום למקום. אז בינה, שמשמעותה זה בעצם להבין דבר מתוך דבר, המטאפורה הרלוונטית שמה זה שער. נכון? יש שערי בינה. הבעיה ששרשרת שהיא כולה שערים אין לה שום משמעות. שער אמור להוביל ממקום למקום. זאת אומרת, אם אין איזהשהו מקום שאליו הוא מוביל או מקום שממנו הוא יוצא, אין לזה שום משמעות. ולכן בעצם ברור שבין השערים אמורים להיות חדרים. זאת אומרת, יש שער, חדר, שער, חדר, שער, חדר. אוקיי? כמה חדרים יש? יש ארבעים ותשעה שערים. חמישים ואחד? לא. חמישים שערי בינה. חמישים. לא. אם יש חמישים שערים יש ארבעים ותשעה חדרים. ארבעים ותשעה שערים. חמישים ואחד? חמישים חדרים? כולל הראשון והאחרון? לא, תלוי איך אתה חוסם את זה. אם התחלה וסוף זה שער או התחלה וסוף זה חדר. כן, אני הייתי מצייר את זה אחרת. זה בעיית קצה שפה, מה שנקרא במתמטיקה. השאלה איך אתה סוגרת את השרשרת. אם אתה סוגר אותה על עצמה בעיגול… אז זה אותו מספר. אותו מספר, נכון. אז ארבעים ותשעה חדרים. אבל אם אתה משאיר את זה כשרשרת פתוחה, אז חמישים חדרים, נכון? יש חדר אחד יותר. זה שני המודלים שעליהם אנחנו מדברים, שרשרת סגורה ושרשרת פתוחה. שרשרת סגורה יש לה ארבעים ותשעה שערים וארבעים ותשעה חדרים. שרשרת פתוחה יש לה ארבעים ותשעה שערים וחמישים חדרים. ובעצם המשמעות של העניין היא המשמעות הבאה. כשאתה גוזר דבר מתוך דבר, זה מה שנקרא בינה, בסופו של דבר אתה יכול להישאר עם כלום. כי כל מה שאתה יכול באמצעות הבינה לדעת זה שאם זה נכון אז גם זה נכון, ואם זה נכון אז גם זה נכון. כמו בלוגיקה או במתמטיקה. נגיד מי שבמתמטיקה נגיד למד גיאומטריה. ונגיד שהוא אומר שזאת שאלה שפעם שאלתי תלמידים, מה יותר נכון בגאומטריה, המשפטים או האקסיומות? המשפטים יש הוכחות, לאקסיומות אין. בסדר, אז השאלה מה יותר נכון. אז רובם לא נפלו בזה, רובם הבינו, היו כאלה שכן. ברור שהמשפטים לא יותר נכונים מהאקסיומות, כיוון שהוכחה פירושה להעמיד את המשפט על האקסיומה, על האקסיומות. אבל השאלה אם הם נכונים במידה שווה גם כן שאלה. אם ההוכחה היא תקפה, אז אני חושב שכן. אבל בסדר, זה כבר טיפה יותר טיפה טיפה טיפה יש מקום לדון. אבל היא בנויה על האקסיומות, אבל יש פה עוד כמה הנחות, עוד כמה דברים שיכולים לקרות. לא, אני אומר, תיקח את כל ההנחות ותבנה טיעון תקף. אם הטיעון הוא תקף, אז לא יכולה להיות נפילה בעוצמת ההוכחה. יש גרירות, בהוכחה יש גרירות. למה? אולי אין. אה, אולי היא לא נכונה. עליה אני מדבר. היא לא שקולה. היא לא תקפה ב-100% באותה רמה. היא טיפה פחות. אם ההנחה היא שהיא נכונה. זה כמו מתמטיקה לא מפריכים. במתמטיקה לכל היותר מוצאים טעות. בפיזיקה אתה יכול להפריך תזה. אתה עושה ניסוי ואתה מגלה שהתזה לא נכונה. במתמטיקה אי אפשר להפריך, לכל היותר יש טעות בהוכחה. אז זה הכל. אני מדבר בהנחה שאין טעות בהוכחה, אז בעצם זה אותו דבר. אוקיי? אז זאת אומרת שכל המבנה הזה בסופו של דבר יונק את משמעותו מהאקסיומות. אם אתה מקבל את האקסיומות, אז כל התיאורמות, כל המשפטים שנגזרים מהאקסיומות מלמדים אותך עוד ועוד דברים. אבל אם אתה לא מוכן לקבל את האקסיומות, אלא רק דברים מוכחים, כאילו רק את המשפטים, אז אתה לא יודע כלום, אז אתה לא יכול לקבל כלום. אתה לא יודע שום דבר, נכון? אז במילים אחרות, אם נתרגם את זה לתרגום פילוסופי רחב יותר, אם יבוא מישהו ויאמר אני מחזיק בעמדה שאך אני מקבל אך ורק דברים מוכחים. מה שקראתי בספרים עמדה אנליטית. אך ורק דברים מוכחים. אז כמובן הוא נשאר בלי כלום. הוא לא מקבל שום דבר, נכון? כי אין שום אמת. כן, כי הוכחה תמיד יושבת על אקסיומות, ואם אם אתה לא מקבל דברים שהם לא מוכחים, את האקסיומות אתה לא מקבל, מה עוזרת לך ההוכחה? הוכחה יכולה לעזור אם אתה מקבל את האקסיומות, אתה יכול ללמוד מהם עוד דברים. הרי אתה לא מקבל את האקסיומות, אז ההוכחות לא יעזרו. אז לכן מי שחושב שהוא יקבל אך ורק דברים מוכחים, בסופו של דבר נשאר בלי כלום. כן, המקסימליסט נשאר בסופו של דבר בלי שום דבר. לעומת זאת, אם מישהו מקבל את האקסיומות, אז כל מה שהוא מוציא מהן באמצעות כלים לוגיים, מתמטיים, הבינה מה שנקרא, להבין דבר מתוך דבר, מקבל משמעות. אם נחזור למטאפורה של השערים והחדרים, אז אם יש לי נגיד יש לי שרשרת של שער חדר שער חדר שער חדר, בסוף אמור להיות איזה שהוא חדר שאליו אני אמור להגיע. אם בסוף אין חדר כזה אלא זה נסגר על עצמו, חזרת לשער. כן, אז בשביל מה ללכת את כל המסלול הזה? לא התקדמת לשום מקום. מעיגול לא מתקדמים. בסדר? אז המעגל שנסגר על עצמו מדמה בהקשר שלנו בעצם מישהו שמקבל רק בינה בלי חוכמה. מישהו שמקבל רק את הלוגיקה, רק את האם אז, בלי לקבל את התשתית הראשונית שעליה יושב הכל. מי שמדבר על שרשרת פתוחה, לא על שרשרת שנסגרת בעיגול, הוא בעצם מניח שיש בקצה איזה שהוא חדר שנותן משמעות לכל מה שלפניו. מההתחלה. כן. בהתחלה כן, אבל נגיד זה המקום שבו אני עומד. עכשיו אני מתחיל ללכת. אז אני עובר שערים, אבל כל המשמעות של השערים זה שבסופו של דבר אני אגיע לאיזה שהוא חדר. תחשבו כן על מוזיאון ענק עם כל מיני שערים וחדרים ומבטיחים לך בסוף יהיה פלאי פלאות, כדאי לך לעבור את כל הטרטור הזה שיש שמה, כי בסוף יש שמה איזה משהו בלתי רגיל. ואז אתה מגיע לסוף, ואתה לא מגלה שום דבר. אז מה הטעם לכל ההליכה שהלכת? רק אם יש בסוף באמת איזה שהוא חדר, איזה שהוא משהו שיש לו משמעות, שאתה יכול ללמוד ממנו או לקבל ממנו משהו, זה נותן איזה שהיא משמעות לכל המבנה שעוטף אותו. וכך גם בלוגיקה. בלוגיקה אם אתה מקבל את הנחות היסוד, אז אתה יכול לדבר על כל מה שאתה לומד מהן באמצעות הבינה. יש לזה משמעות. אם אתה לא מקבל את הנחות היסוד, אז אין משמעות לכל המבנה. לכן בעצם בינה שאין ביסודה חוכמה היא אין לה שום משמעות. זה סתם שטויות. עכשיו יש אנשים שחיים בתוך ההזיה הזאת שאומרת אנחנו נקבל רק דברים מוכחים. אותו יווני ותלמידיו הרשעים שהגיסו בדעתם לחשוב כן שמה שלא מורגש בשכלם הוא לא אמת. את זה הם מקבלים. מן האריסטו מייצג את התפיסה הזאת. אבל בעצם כשאתה נכנס עד הסוף עם התפיסה הזאת אתה מגלה שאין שם שום דבר. זה שטויות. אתה יכול לעשות מבנים מופלאים ובסופו של דבר אתה נושף בהם ואין כלום. זה סתם אשליה כל המבנה הזה. רק אם יש- זה מסתדר עם אריסטו? זה לא כל כך מסתדר עם אריסטו. מה? זה מסתדר עם אריסטו? מושכל ראשון, הנחות יסוד. אמרתי שזה תרגום מודרני למה שהרמב"ן אומר. אצל הרמב"ן אריסטו היה זה שקיבל את מה שהוא השיג בדעתו. השגה בדעתו זה לא הוכחה. אני מתרגם את זה בתרגום המודרני כי אני עוד רגע אסביר איפה זה נוגע לעולם שלנו, על התפיסה של היחסיות והפוסט מודרניות והנרטיביות וכולי. אז הגישה הזאת שאומרת שאני מקבל אך ורק דברים מוכחים היא בעצם גישה שיכולה לבנות מגדלים אינטלקטואליים מאוד מרשימים שבעצם לא אומרים שום דבר, אין להם שום משמעות. ולכן בן אדם שרוצה להיות מתמטיקאי צרוף לא יודע כלום על שום דבר. כי אם אתה לא יודע את ההנחות אז אתה גם לא יודע את אף אחת מן המסקנות. ואם אתה מתמטיקאי אחראי, נקרא לזה כך, ואני אשאל אותך מה סכום הזוויות במשולש? אתה אמור להגיד לי לא יודע. תלוי מה הנחות היסוד שלך. אם יש לך הנחות יסוד אוקלידיות, אז מאה שמונים. אם במרחב אחר, אז הסכום הוא אחר. אוקיי? אתה לא בכובעך כמתמטיקאי אתה לא יכול לענות על זה. המתמטיקה לא יכולה לטעון שום טענה. מתמטיקה רק יכולה לגזור מסקנה מתוך הנחה. זה מה שמתמטיקה יכולה לעשות. ואת ההנחות זה לא המנדט של המתמטיקאי. זה כל אחד יאמץ את ההנחות כמו שהוא מבין. ולכן בעצם המתמטיקה היא ריקה. זה מה שנקרא ריקנות אנליטית. עכשיו הרבה אנשים לא חשים בזה. חושבים שזה מאוד רווח. אם אני מתרגם עכשיו את התרגום לעולם שלנו, בעולם שלנו יש איזושהי שניות, אבל זה שתי פנים של אותה מטבע. מצד אחד נגיד בתפיסה פוסט מודרנית, תפיסה יחסית כזאת, תפיסה שמוכנה לקבל כל שיח כשקול לשיח אחר, זה בעצם תפיסה שאומרת שכל אחד והנחות היסוד שלו וצורת השיח שלו וההגדרות שלו, ואין דרך לשפוט ולהחליט, אין קנה מידה אובייקטיביים שקובעים מי צודק יותר ומי צודק פחות. והשורש אבל של התפיסה הזאת הוא משהו שנראה הפוך. כי זאת תפיסה שכאילו אומרת הכל אפשרי, הכל פתוח. אבל השורש של התפיסה הזאת גם היסטורית אגב וגם פילוסופית, השורש זה תפיסה הפוכה. זו תפיסה שדרשה מקסימום הוכחה כסף קבילות. זאת אומרת אני לא מוכן לקבל שום דבר שלא מוכח בצורה מוחלטת. אלא מה? זה היה החלום ושברו. שברו של החלום הזה שאם אתה לא מוכן לקבל שום דבר אלא אם כן יש לו הוכחה, אתה לא תקבל שום דבר. אז כל אחד יש לו הוכחות, תלוי מה הנחות היסוד שלו. אם רק ההוכחה מבחינתך היא כלי לבדוק רעיונות, אתה לא תוכל לבדוק רעיונות. אתה תוכל לכל היותר לגלות חוסר עקביות אצל מישהו. אם מישהו לא עקבי, תוכל להראות פה גזרת לא נכון, מסקנה לוגית לא נכונה. אבל בדרך כלל אנשים לא נופלים על חוסר עקביות לוגית, אלא יש ויכוחים על הנחות יסוד וכולי. ובוויכוחים האלה אין לך שום דרך להכריע. לכן דווקא התפיסה המקסימליסטית הזאת שדורשת הוכחות מכל דבר, אבל רק הוכחות, מגיעה בסופו של דבר לוואקום. ואם אני חוזר רגע לשערי הבינה ושערי הטומאה, אז הרמב"ן בהקדמה לספר בראשית, הוא כותב "כבר אמרו רבותינו חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולן נמסרו למשה חוץ מאחד, שנאמר ותחסרהו מעט מאלוהים. ומספרם מקובל להם לחכמים על הקבלה שהם חמישים חוץ מאחד. ואפשר שיהיה השער הזה בידיעת הבורא יתעלה שלא נמסר לנברא. ואל תסתכל באומרם נבראו בעולם חמישים שערי בינה נבראו בעולם, כי על הרוב ידבר, והשער האחד לא נברא". השער הראשון הוא לא נברא. או בשפה שלי אני אגיד השער הראשון הוא לא שער, הוא חדר. חמישים שערי בינה זה לא חמישים שערי בינה, זה ארבעים ותשעה שערי בינה ועוד חדר. בעצם חמישים חדרים שביניהם יש ארבעים ותשעה שערים. בסדר? זה נקרא חמישים שערי בינה. עכשיו מה היו השאלות ששאל הלשם על הגר"א? זה אומר למה א' למה לא עשו זה כנגד זה? למה ההפך מבינה זה לא כסילות? למה ההפך מבינה זה טומאה? ואם שערי טומאה גם נבראו? הנון שערי טומאה גם לא נבראו? רגע, אני כבר אסביר את זה גם עוד שנייה אחת. אז מה היו השאלות? א', למה זה לא זה כנגד זה? זה ארבעים ותשע, זה חמישים. למה ההיפך מבינה זה טומאה ולא כסילות? ומה קורה עם המדרש הזה כן, שבני ישראל במצרים כשהיו שוקעים שמה בשער החמישים לא היו יכולים לצאת? עכשיו אפשר להבין את זה. החמישים שערי בינה הם לא חמישים. הם ארבעים ותשעה שערים. שערים יש רק ארבעים ותשעה. חמישים זה החדר. יש חמישים חדרים. החדר האחרון הוא חדר, הוא לא שער. בסדר? עכשיו מה קורה? שערי טומאה, מה זה טומאה? אבי אבות הטומאה זה מת. נכון? מה זה מת? מת באופן עקרוני, יש לו את הגוף כמו שיש לנו, רק אין את הנשמה שמחייה את הגוף הזה, שנותנת לו שורש. אין לו, אין מה שמחיה אותו, מה שהופך אותו לאורגניזם. הוא מאבד את משמעותו בלי הנקודה שנותנת לו את כל המשמעות שלו. שערי טומאה, זה תפיסה של שערי בינה בלי חדר בסוף. זה נקרא שערי טומאה. אז שערי טומאה זה אותם שערים כמו שערי בינה, זה לא כנגד, זה אותם שערים עצמם! אבל הם הופכים לשערי טומאה במקום שאתה לוקח רק את הגוף בלי הנשמה, שאתה לוקח רק את האימאז', רק את הבינה בלי החדר שיש בסוף, רק את הגזירות בלי האקסיומות שנותנות להם את כל המשמעות. אז זה מה שנקרא טומאה. זה גופה. הדבר הזה הוא גופה. זאת אומרת זה עכשיו זה מעורר רושם מאוד גדול, זה גוף מתוחכם וזה הכל, אבל אין לו שום משמעות, הוא לא אומר כלום. אתה לא יכול, אתה לא יודע בעקבותיו שום דבר. אז לכן בעצם באמת יש כאן זה כנגד זה. זה כנגד זה כי יש ארבעים ותשעה שערי בינה וארבעים ותשעה שערי טומאה. השער החמישים הוא לא נברא. השער החמישים הוא לא שער, הוא חדר. בסדר? ולכן הוא נמצא שמה, הוא לא חלק ממערכת הבינה, אלא אם אתה מחזיק בארבעים ותשעה שערים ואתה מבין שיש חדר שם בסוף, השערים האלה הם שערי בינה. אם אתה כופר בזה שיש חדר בסוף, אז השערים האלה הם שערי טומאה. זה אותם שערים עצמם. כשאתה מצרף חכמה אז הבינה הופכת… זה הופך לדעת! זאת אומרת אם יש חכמה בהתחלה אז הבינה הופכת לדעת. למה? כי אז אתה יודע שסכום הזוויות במשולש זה מאה שמונים מעלות. אבל אם אתה יודע את כל הגאומטריה אבל לא מקבל את האקסיומות, אתה לא יודע שסכום הזוויות במשולש הוא מאה שמונים מעלות, אתה יודע שאם תניח את זה אז זה. אז אין לך ידע. אתה לא יודע כלום. לכן החכמה פלוס הבינה יוצרת את הדעת. דעת יכולה להיות, לא יכולה לצאת רק מבינה, חייבת להיות בתשתית חכמה. ריקנות אנליטית? כן, בדיוק. ולכן כשהחכמה זה האקסיומות. איך מגיעים לאקסיומות אם זה לא מוכח? זה מה שהוא אומר אימדיליה, זה מין איזושהי החכמה היא ראשונית, דבר שאדם משיג אותו באופן בלתי אמצעי. זאת אומרת אתה לא יכול, זה לא בא משער, זה חדר, כי זה לא בא ממקום אחר שאתה יכול לגזור הוכחה לחכמה. החכמה זה תחילת התהליך, זה האקסיומה. אז היא לא באה על סמך הוכחה קודמת. היא לא יושבת על בינה, היא חכמה. אין שער שמוביל אליה. היא מתחילה את כל העניין, היא נותנת את המשמעות של כל העניין הזה. עכשיו אתה יכול להתחיל לעבוד עם שערים. בסדר? אז עכשיו, אז אם ככה אז יש כאן זה כנגד זה. הבינה זה באמת הפוך מטומאה ולא הפוך מכסילות, כי לא מדובר פה על טיפשים מול חכמים, מדובר פה על תפיסות עולם. השאלה אם בבינה יש ביסודה חכמה או שיש רק בינה ואין חכמה, ואז זה בעצם שערי טומאה. וכשבני ישראל עמדו להיכנס לשער החמישים שערי טומאה, הכוונה שעמדו להיכנס לתפיסה הזאת שהשערים הם שערי טומאה שאין שער חמישים. זה השער חמישים של הטומאה. התפיסה שאין שער חמישים זה שער חמישים של הטומאה, מזה אי אפשר לצאת. לכן הם לא היו יוצאים ממצרים. למה? כי תנסו לשכנע מישהו שמקבל רק בינה. זאת אומרת הוא מקבל רק דברים מוכחים. עכשיו, תנסו לשכנע אותו במשהו עלי אדמות? אי אפשר לשכנע אותו בכלום. נכון? ליצנות זה מגן המשוח בשמן, חז"ל אומרים. זה בעצם פסוק. אבל ליצנות זה ספק בלשון חז"ל. אז לץ תכה ופתי יערים זה עמלק. הליצנות פירושו לעשות צחוק מהכל, כי יכול להיות זה, יכול להיות ההיפך. אתה עושה צחוק מכל דבר, אז אין שום דבר שבאמת אתה מתייחס אליו ברצינות, כי הוא יכול להיות זה ויכול להיות היפוכו. מה, שום דבר לא נראה לך יותר חשוב או יותר אמיתי מאשר משהו אחר. ברגע שאתה כזה אין דרך לדבר איתך. זאת אומרת איך אני אשכנע אותך שלא תהיה ליצן, שלא תהיה ספקן? הרי אי אפשר לשכנע ספקן לא להיות ספקן, איזה טיעון תביא לו? מה תעשה? לכל היותר אתה יכול להגיד לו ומה עם הספקנות, בה אתה לא מטיל ספק? כן, אני מטיל ספק גם בזה. בסדר. לא יודע מה זה אומר, אבל… היסטורית פחות נראה שהם היו נגיד ביציאת מצרים הם היו כאלה של ספק, להיפך, אולי הם האמינו בהכל, לא לא האמינו בכלום. להאמין בהכל ולא להאמין בכלום זה אותו דבר. ללכת אחרי כל… לא אבל זה לא להגיד שזה להגיד שהכל חכמה אולי, זה כאילו להחזיק רק בחכמה בלי בינה. בינה ובלי… לא, אבל להחזיק בכמה חוכמות שונות… אבל זה בטח לא רק התהליך של השערים לכאורה לא… להחזיק בכמה חוכמות שונות זה לא להחזיק בכלום, זה בדיוק הנקודה. כשאתה עובד עבודה זרה לאליל ההוא ולאליל ההוא וגם לקדוש ברוך הוא וגם לזה וגם לזה, אתה בעצם לא מאמין באף אחד מהם, כי זו סתירה, אתה לא יכול לקבל שני הצדדים שלה. אז אתה בעצם לא מקבל. זה בדיוק אותה אשליה פוסט מודרנית. האשליה פוסט מודרנית, אנשים יכולים לכתוב על זה ספרים. לא יכולים, הם כותבים לצערי, כותבים ספרי ספרים על העניין הזה. והכול נורא מלומד ו… הם לא אומרים כלום, זה לא ייאמן כי יסופר. אתה יכול להניח את ההנחות האלה ולהגיע לשם, ותניח הנחות הפוכות ותגיע לשם. אבל הם אומרים את זה… מקשקשים, מבלבלים את המוח וזה נראה לך כמו… בסיפור של אני לא… אתה לא באמת יכול להניח את ההנחות… לא משנה מה תספר לך… אבל הם אמרו אחרת, הם אמרו תקבל רק את ההנחות האלה… אבל התודעה שלהם לא. תשאל, תדבר עם אנשים, אתה תראה את זה. לא, התודעה שלהם בדיוק כזאת. אנחנו מה פתאום? וודאי, אין אצלנו… שאין נכון. זה כשאתה מעמיד אותם אל הקיר. מה החוויה שלהם? החוויה שלהם בוודאי, יש המון חוכמה והמון… יש לנו תפיסת עולם ויש לנו זה, ורגע, אבל אתה הרי טוען שבעצם שום דבר… כן, אבל הנכון עכשיו מקבל משמעות אחרת. זה לא אמת במובן הקלאסי של נכון מול לא נכון, אלא זו אמת באיזשהו מובן אחר. והם בונים לעצמם איזשהו מגדל שלם שהוא פשוט חסר פשר. אבל החוויה שבתוכה הם חיים היא חוויה של ריבוי אמיתות, לא של חוסר אמת. של ריבוי אמיתות. ולכן קשה לי נורא כשאני מתווכח ככה עם אנשים, מיד עולות הטענות האלה. מה פתאום, אנחנו יש לנו המון אמיתות… אתה מנסה להגדיר רגע, בוא נגדיר רגע את המושג אמת, מה זה אומר כשאתה מאמין במשהו. מדברים רק על החוויה. מדברים רק על החוויה, מסכים, אבל הופכים את החוויה לסוג של אמת. זו האשליה שנוצרת. והדבר היחיד שיש זה החוויה. ובמילא זה אמת, זה המושג אמת. זה המושג אמת. הם מגדירים מחדש… אתה יודע, הכול משחקי מילים. אז מגדירים עכשיו מחדש את זה כאמת, ועכשיו יש להם ריבוי אמיתות, ואני מנסה להסביר להם שרק החלפתם מילה, סך הכול לקחתם כדור כזה או לקחתם כדור אחר. אתם לא מדברים על שום דבר, אתם חיים על כדורים. בסדר, קשה מאוד להוציא את האנשים מהתפיסה הזאת. אתה מנסה לנסות לקחת אותם באיזושהי מערכת סיסטמית מסוימת. תראה, אני מדבר עם תלמידי הרב שג"ר למיניהם, הם כולם שם. הם כולם שם, אתה לא יכול לדבר איתם. אי אפשר לדבר איתם, הם לא מבינים כלום, לא מבינים מה אתה מדבר איתם. זה כל מיני משחקי מילים וזו האמת המורכבת ומפה ומשם, פלפולי מוח, הם לא אומרים שום דבר, זה אוסף קשקושים חסרי פשר. שטויות פשוט, באמת אוסף שטויות, לא ייאמן כי יסופר. יש ב… דיברתי שם בירושלים, יש בספרים שלו דברים מעניינים מאוד, הוא היה איש חכם, הרב שג"ר, אבל הפילוסופיה שלו היא פשוט וואקום. אין שם כלום, דברי שטויות כאלה שזה לא ייאמן כי יסופר. הוא לא אומר כלום בפילוסופיה, בתשתית, הוא לא צריך את הפילוסופיה לרוב הדברים שהוא אומר. ובדברים האלה יש בהם דברי טעם רבים. אבל העוגן המושגי שבו הוא מכניס את כל העניין הזה, זה פשוט אוסף הבלים שעכשיו תופס את ה… לא יודע מה, נהיה כזה פולחן חדש, כן, הוא נהיה הרב אדמו"ר של דורנו, זהו כבר. בכל אופן, אז לענייננו, הטענה שאני רוצה לטעון, כן, זה מין איזה מדרש מודרני על הרמב"ן, כן, לא שחשבתי שהרמב"ן התכוון לכל… אבל אני חושב שזה תרגום לא רע למציאות שלנו היום. שכשאנחנו מדברים על כניסה עד הסוף פנימה וכניסה עד הסוף החוצה, פירושו, אתם יודעים מה, אתם חיים בעולם… בוא נלך עד הסוף. בסדר? כמו שהרב שג"ר פותח את הספר שלו, נדמה לי, בסיפור רצח על כבוד המשפחה, כן? הכנס כנען, תיאוריה וביקורת, עסקו בזה הרבה. היה רצח על כבוד המשפחה ודני רבינוביץ' שכותב וכתב ב"הארץ", בעיתון "הארץ" שם, כתב על זה: מה אתם רוצים? מה אתם מגנים? וזו התרבות שלהם, אל תכפו עליהם את התרבות שלכם. וזה עורר הרבה כעס והרבה רעש בעיתון "הארץ" וגם… כי זה בעצם העמיד מולם מראה. אבל אף אחד לא מוכן לקבל שזה באמת מראה. מה פתאום, אנחנו לא שם, בדיוק אותה אשליה שדיברתי קודם, מה פתאום? זה פסול, זו זוועה, הרי כל ריבוי האמיתות נועד כדי שאני אתייחס בסובלנות אחד לשני. ומה זה… אוקיי, אבל בסוף הוא ירצח אותך, גם כן, תתייחס בסובלנות, זו גם עמדה. עכשיו, פעם אחת מישהו שם… זה לא כל כך מתוחכם אגב, זה טיעון נורא פשוט. אבל הם בנו מערכת כל כך מופרכת, כל כך שלובה בתוך עצמה, מסובכת בתוך עצמה, שהם לא מצליחים להבין דברים נורא פשוטים. ולכן היה צריך… והרב שג"ר ממשיך למחזר את הסיפור הזה ולעשות ממנו לא יודע, ריבוי אמיתות ומעבר, מעל השכל וצריך להבין שזה לא יודע מה, כל מיני שטויות כאלה. והנקודה בסופו של דבר… לא הבנתי אותו בשיטה שזה גם תרבות שלהם וזה… הוא אומר לא, אבל זה משהו שהוא מעל השכל כי אי אפשר… מיסטיקה, כי אי אפשר בשפה פילוסופית באמת להתמודד עם העניין הזה. טוב, לא משנה זה. בסופו של דבר אני חושב שהוא הרבה פעמים מתכוון לדבר הנכון והפילוסופיה שבה הוא משתמש הורסת הכל, זאת אומרת, זה פשוט הכלי הלא נכון לבטא את מה שהוא רוצה להגיד. אני חושב כך, אם אני מבין נכון את מה שהוא רצה להגיד. באמת, הוא היה איש חכם, זאת אומרת, אני חושב שהוא היה איש חכם, תינוק שנשבה. זאת אומרת, איש חכם שנשבה בתוך מערכת מושגית שהילכה עליו קסם ופשוט שבתה אותו. זאת אומרת, אין לי הסבר אחר למה שקרה שם. אז מה שאני רוצה לומר שיש פה איזשהו סוג של אשליה מאוד חזקה, וכשאתה הולך עד הסוף, הדרך לפתור, הדרך היחידה לפתור את העניין הזה, זה ללכת איתו עד הסוף. הדרך היחידה שאתה יכול להעמיד מראה מול אנשים, נגיד להם: חברים, כן, אז אני רוצח אותך, רוצח על כבוד המשפחה. יש לך ביקורת על זה? על סמך מה? זו התרבות שלי, בסדר? זו התרבות שלך, וזאת… יש כבוד המשפחה, יש היום דאעש וזה? כן, נורא פשוט, זה לא איזה מהלך נורא מתוחכם, כן? זאת אומרת, זה לא, אבל העובדה שכשאתה מעמיד את האנשים האלה מול מראה, אתה רואה פתאום איזה כנסייה פנאטית. פתאום נגמר, הפוסט-מודרניות נגמרת. למה? כי הם פתאום מבינים… הלכו עד הסוף והם הבינו שזה הכל כלום, התעוררו מהחלום. כי אתה הולך עד הסוף, כי אם אתה לא הולך עד הסוף, אתה יכול לחיות בתוך החלום הזה וזה נראה לך חיים מלאים. אבל את זה הוא לא חייב לקבל, את השטות הזאת… מה? את הרצח הוא לא חייב לקבל. מה זאת אומרת? אני אומר, הוא יכול להגיד: כל אחד יכול להחזיק בדעתו, אבל הוא לא יכול לעשות מעשים שסותרים את היכולת… אבל אם דעתי זה לעשות את המעשה הזה, זאת דעתי, למה אני לא יכול להחזיק בדעה הזאת? זה אין לך… אבל זה סותר את כל האפשרות להתקיים. אז מה? בסדר, מי אמר שצריך להתקיים? דעתי שאתה לא תתקיים, אני אתקיים, אתה לא. זו דעתי. אי אפשר להתמודד עם זה. אתה תצטרך לעצור את זה, לא, אתה יכול להגיד: אני פוסט-מודרני עד כאן. בסדר, אבל אז זה כבר לא פוסט-מודרניות. לא, כל אחד יש לו מרחב שבתוכו… יש כאלה שהם מקבלים הרבה מאוד, נניח בחברה הערבית הם מוכנים לקבל המון דברים עד פה, עד נקמה. לא, אבל אני אומר, יותר מזה, אני רוצה לטעון, האשליה הפוסט-מודרנית היא שאין לזה גבול. זה בדיוק העניין. ברגע שאתה כבר מגיע לגבול, אז אתה כבר מבין, אוקיי, אז לך יש גבול כזה ולי יש גבול כזה, אתה כבר יכול יותר להבין את הדוגמטיות שלי, כי גם אתה נעצר איפשהו. האשליה הזאת שאומרת לא, אני לא נעצר, כל אחד הוא עקבי עם שלו, זאת אשליה. אתה לא באמת. אז בוא הדרך לפתור את הבעיה הזאת זה ללכת עד הסוף פשוט. וזה מה שעושים עם השעיר לעזאזל ושעיר להשם, נכנסים עד הסוף ומגלים שאין שום דבר, חייתי בבועה. חייתי באשליה, מתפכחים. וכך חוסמים את פיו של אותו יווני ותלמידיו הרשעים, כן? שחושבים שהכל זה רק הלוגיקה או הבינה, ובסופו של… אוקיי, בוא נלך עם זה עד הסוף, בוא נראה לאן אנחנו מגיעים. אם אין חסד בסוף, אנחנו נסתובב במעגל כל הזמן. השערים האלה, אנחנו לא נדע איפה אנחנו נמצאים בכלל, אנחנו לא למדנו שום דבר, זה פשוט להתעורר מחלום, אין דרך אחרת להתמודד עם העניין הזה. עכשיו, מי שאצלו זה לא חלום אלא אמיתי, הוא באמת לא יתעורר, הוא ילך עם זה עד הסוף, אבל כמובן האבולוציה המבורכת תכחיד אותו מן העולם, כי הוא לא יוכל להתגונן כנגד אלה, וזה בסופו של דבר, זאת לא תזה עמידה, היא תיכחד, היא תיכחד בסוף. מה? זה לא ממש מה שהרמב"ן התכוון. אמרתי, זה מדרש מודרני על הרמב"ן. אני חושב אבל שזה תרגום לא רע לעולם שבו אנחנו חיים. אני לא חושב שהרמב"ן תפס דברים כך, הוא לא חי בעולם כזה, אבל יש שם משהו שבתרגום להיום נדמה לי הוא הרבה יותר חד. אז אני יכול היום להגדיר את זה בצורה יותר חדה. אצל הרמב"ן עוד לא היו התפיסות האלה בצורה כל כך חדה. לא, אבל התפיסה הזאת באמת אריסטו משהו לא הבין, לא קיבל, פחות או יותר. לא, נכון, אבל זה מה שהיה נקרא אז הוכחה. אנחנו היום מבחינים בין הוכחה לוגית לבין תצפית לבין… הרמב"ן הרי אומר חוכמת התכונה והתשבורת, בהקדמה למלחמות, שכן שאין תורתנו… הוא תופס את התכונה ואת התשבורת אותו דבר. מבחינתו תשבורת ותכונה שניהם זה מדע. למרות שתשבורת זה מתמטיקה, זה חשבון, ותכונה זה מדע אמפירי. אבל הוא מבחינתו זה אותו דבר, אין עוד הבחנה מאוד חדה בין מדע לבין מתמטיקה, בין חשיבה מופשטת לבין תצפית או לבין מדע. לא הייתה להם ההבחנה הזאת היום אותו דבר. נכון, אז לכן אני אומר שהעולם המושגי של הרמב"ן לא היה מספיק כדי לחדד את זה עד הסוף. אני כן חושב שזה נאמן למקור במובן- זה מדרש מודרני על מה שהרמב"ן עושה. כך נדמה לי לפחות. אם הוא היה חי היום, אני חושב שזה מה שהיה אומר. נדמה לי. טוב, בכל אופן, אז הניסוי המטאפיזי הזה שאותו עושים, זה ניסוי שבו בוא נראה מה קורה אם אנחנו הולכים רק עם בינה בלי חוכמה. זה שערי טומאה. אז למה אנחנו מגלים שמה? את כל השעירים, יצורים בלי שורש. זה השעירים. מה זה יצורים בלי שורש? בינה בלי חוכמה. זה שערי טומאה. הם גם שעירים נחשבים, כמקומות הטומאה השממה וכל הדברים האלה. זה שערי הטומאה. וכשהשעיר הפנימי הולך עד הסוף לפני ולפנים, קודש הקודשים הוא בעצם החדר שבקצה השרשרת הזאת, זה שערי בינה. והצד השני הולך עד הסוף כשבסוף אתה מתעורר מהחלום ויש לידך טלה שאתה יכול לעשות עליו מנגל. התחלת עם קדושה וקורבנות וזה, ויש לך משנה סדורה, אם אני מתרגם כן לנמשל וכולי, אתה מתעורר בסוף עם שום דבר, עם טלה נחמד שאתה יכול לשחוט אותו ולעשות עליו מנגל. זה הכל, אין כלום. אתה מתעורר מזה שחיית בחלום, עם כל העסק הזה לא קיים. ואז לא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. כי אז בסופו של דבר אתה מבין ששעירים הם יצורים בלי שורש, הם לא באמת קיימים, זה יצורים וירטואליים. הם לא באמת קיימים. וכל הדמיונות האלה שלוקחים אותנו לכל מיני מקומות, אנחנו יכולים להתפקח מהם אם ניקח אותם פעם אחת לפחות בשנה, נרשה לעצמנו לקחת אותם עד הסוף. וזה מה שמכפר על כל החטאים ביום כיפור גם. כי בסופו של דבר אתה מבין מאיפה, שנייה אחת, מאיפה שורש החטא. ושורש החטא בא מהחיים בתוך האשליה הזאת, בתוך הדמיון הזה. אתה בונה לעצך כל מיני עולמות, לא יודע, מחשבתיים מושגים שכשמתעלה איתם עד הסוף אתה רואה שזה לא, זה לא באמת קיים. אולי העניין זה לא הסוף, זה ההתחלה? כלומר השער החמישים אולי זה החדר החמישים, אולי זה החדר הראשון לא האחרון? תלוי מאיזה צד אתה מסתכל. כשאתה הולך אחורה ואתה לא מגיע לחדר בהתחלה, אתה מגיע לחדר בסוף שבו אתה בונה משהו כזה ש… כן. שזה תמיד הראשון, זה השורש, הכי הכי. ברור, אבל השאלה עוד פעם, הרי תחשבו על תהליך של מחקר מדעי. כשאנחנו צופים בתופעות ומהן אנחנו מוצאים את החוקים הכלליים שעומדים ביסוד התופעות, אז מי קודם למי? החוקים קודמים לתופעות, הרי החוקים הם ביסוד התופעות, נכון? בגלל החוקים יש תופעות. אבל איך אנחנו מתקדמים במחקר המדעי? אנחנו מתחילים מהתופעות ומהן מגיעים לחוקים. זאת אומרת, יש הבדל בין איך הדבר בנוי לבין השאלה איך אני מגלה אותו. זה שני דברים שונים. אני את המסע מתחיל מהסוף להתחלה. ברור שהחדר הוא ההתחלה, אבל אני כשאני הולך אני הולך אחורה. זאת אומרת, אני צריך ככה אני מגלה זה, אני לא מתחיל, הקדוש ברוך הוא התחיל מלמעלה, כשהוא ברא את העולם הוא ברא אותו יש הנחות יסוד, מסקנות, כן, כביכול כן, למין איזה מבנה שמתחיל מלמעלה. אבל אני כשאני עולה, אז אני עולה מלמטה למעלה. זאת אומרת אני נמצא למטה. ואני צריך לנסות להבין מה קורה שם למעלה. אז המסע בהגדרה הוא תמיד הפוך לכיוון הטבעי של הדברים, הכיוון של איך שהדברים בנויים באמת. ולכן אני חושב שמה שהוא אומר פה, שהחוכמה בלי הבינה זה בעצם אין לבינה שום משמעות בלי החוכמה הראשונית הזאת. אולי זה מה שגדליה אומר, אני מתכוון. אולי מעניין לסיים, זה מנחם פינקלשטיין פעם שלח לי שיר של גלובינסקי לא נמצא פה אז זה בסדר, אנחנו הולכים על בטוח. שיר שנקרא הציץ ונפגע של אלתרמן, הציץ ומת, סליחה. נקרא לכם כמה שורות. מה? ביאליק אולי. לא של… בביאליק? כן, בביאליק, נכון, יפה. ביאליק. אז זה בסדר, עם גלובינסקי אין לנו גם בעיה. הוא היה יכול להיות. הוא נכנס אל גנזי הפרדס ובידו לפידו, וחמישים לפרדס שערים. ובכל נתיבותיו חתחתים, תהומי תהומות והררי הרים. ולהט החרבות בשערים ואחריה המזוזות הנחשים למו ארב, ארב באלף כן. והוא עבר שלום בין כולם, פסוח על נחשים וחמוק מתחת לחרב. לפני ולפנים נחפז לבוא ולפניו לפידו. משתאים מחרישים נסוגו תרשישים, אז נפש היערס לבוא עד שער החמישים. הוא יערוס ויבוא אל גנזי הגנזים, לא דרך עוד זר שם. ויחתור עד גבולות אין גבולות, מקום ההפכים יתאחדו בשורשם. כן הבינה והחוכמה, החדר הוא חדר אחד, אין שני חדרים. ויוסף ויחתור וימצא הישר בשבילים העקום, ויט בו, כן העקום הוא השביל הכי ישר. ויט בו ויבוא באחד הזמנים עד מקום אין זמן ואין מקום. עד קלות אור עם חושך הגיע עד אפסי התוהו לא שלטה בו עין. ובשער החמישים האחרון אה אל מסתתר מה רחוק עדיין. ודועך הלפיד ודועך, הדרכים משתבשים, השבילים מתעקלים, וכולם רק פרוזדור לפרוזדור ואי אחרון השערים? איפה השער האחרון? ואי עצם הטרקלין? זאת אומרת איפה הטרקלין שאליו הולכים השערים? זה יפהפה אני חושב, אם ככה אני לא יודע למה הוא התכוון אבל… אולי ביאליק היה בשיחות בחורשים עם הרמב"ן. אולי אני לא יודע אם הוא התכוון לכל זה, אבל אני חושב על הרקע הזה שזה נורא יפה. וכבר עייפה נפשו מחתו לא נאמן אור עיניו ורוחו לא נכון, ויהי כי לא יכול עוד לכת על שתיים קוממיות ויזחל על גחון. ובלחכו עפר על שפתיו עוד תחינה אחרונה… לו אבוא עד שער החמישים, אחרי גלו אציץ מעבר למסך. הרי כל הבעיה, מה הבעיה עם שער החמישים? אין לנו הוכחה עבורו. למה כולם מערערים על קיומו? האנשים של הבינה, כן, הנאורות, כי אין לנו הוכחה עבורו. איך אני אגיע לתכלית? למה הוא לא התגלה למשה רבנו? מה זה לא התגלה? למשה רבנו ניתנו הנחות היסוד, אבל הם ניתנו לו כהנחות יסוד. אין לו את השכנוע שזה נכון כי אין לו את, אין לך את ההוכחה לדבר הזה, וזה מה שמוביל הרבה מאוד אנשים לכפור בקיומו של שער החמישים. אין לך ודאות במאה אחוז. בדיוק. אז מכאן מתחילה כל הספקנות כי הדבר הזה הוא חדר ולא שער, אין לנו הוכחה עבורו. אז זה מה שהוא אומר: לו אבוא עד שער החמישים, אחרי גלו אציץ מעבר למסך. התפילה נשמעה וטרם הלפיד הדועך עד קיצו יגיע ושער החמישים כליל אבני השיש הטהור לפניו הופיע. כן, זה כמובן הארבעה שנכנסו לפרדס עם אבני שיש לבן, אבני שיש טהור פה זה הלבן. רועדת היד מוקד זוהר העין לדפוק, עוד רגע יתאפק ופתאום התחזק ויעז ויקום מזחול ויתדפק. אז יכבה הלפיד ודלתות השער נפתחו ויצץ שם פנימה, ותצנח גופתו ובצידה אוד עשן ותגהר על מפתן הבלימה. כן? זאת אומרת, כאילו אתה לא באמת יכול להיכנס לשער הזה, כי להיכנס לשער הזה פירושו שיהיה לך ודאות בהנחות היסוד כמו שיש לך ודאות בהוכחה. ואין את זה. אנחנו לא יכולים. זה מה שמתסכל אותנו כל הזמן: איך נדע שזה נכון? אולי ההיפך? וזה השורש של כל ספקנות. והרצון הזה להיכנס לשער החמישים, לחדר החמישים, הוא בעצם רצון לא לדעת את הנחות היסוד – אני יודע שבשתי נקודות עובר קו ישר אחד, אבל תוכיח לי שזה נכון. איך אני יכול להיות בטוח? כמה פעמים שמעתי את השאלה הזאת. אנשים אומרים לי: רגע, איך אני יכול להיות בטוח? כן, גם אני מסכים, התחושה שלי היא כזאת. איך אני יכול להיות בטוח? אז זה הרצון הזה להיכנס לשער החמישים. טוב.