האם תשובה היא מצווה?

דרך חיים – תשס”ט

בס"ד ער"ה התשס"ט

הרמב"ן בפירושו לספר דברים (תחילת פרק ל) קובע כי ישנה מצווה לעשות תשובה.[1] מצווה זו נלמדת מהפסוק (שם): "ושבת עד ה' א-להיך". לעומתו, הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ז, ה"ה) כותב שהפסוק הזה הוא הבטחה של הקב"ה שסוף ישראל לעשות תשובה. האם גם לשיטת הרמב"ם יש מצווה לעשות תשובה?

המנ"ח (מצווה שסד) ועוד אחרונים כבר הצביעו על סתירה לכאורה בנקודה זו. מחד, בספר המצוות (מצווה עג) כותב הרמב"ם:

היא שציוונו להתוודות על החטאים והעוונות שחטאנו לפני הא-ל יתעלה ולאמר אותם עם התשובה.

אין כאן ציווי לעשות תשובה. עניין הוידוי מוזכר כאן כמצווה מותנית: אם אדם עושה תשובה, עליו לומר וידוי עם ביצוע התשובה (וכל זה עם הבאת הקרבן). עצם עשיית התשובה אינו נראה כאן כמצווה (כמו שבשחיטה, מי שרוצה לאכול בשר חייב לשחוט כדין. השחיטה היא מצווה מותנית, אבל אכילת בשר כשלעצמה ודאי אינה מצווה)[2].

מכאן מסיק בעל מנחת חינוך (מצווה שסד), שאם אדם חוטא לא שב, אין לו עונש כלל על כך שהוא לא עשה תשובה (הוא נענש רק על העבירה שעבר). הוא מוסיף, שגם אם עשה תשובה ולא התוודה, הוא לא ביטל מצוות עשה דוידוי, שכן זו אינה מצווה חיובית (זוהי מצווה 'קיומית', שהעושה אותה יש לו שכר, אולם העובר עליה ולא עשאה לא ביטל מאומה).[3]

לעומת כל זאת, במניין המצוות שלפני הלכות תשובה כותב הרמב"ם כך:

מצות עשה אחת, והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתוודה.

מכאן עולה לכאורה תמונה שונה. האדם שחטא מצווה לשוב ממעשיו הרעים, ובנוסף לכך הוא מצווה גם להתוודות. כאן התשובה מוצגת כמצות עשה, ויש בה שני רכיבים: לעשות תשובה ולהתוודות.[4] זאת בסתירה למה שראינו בדברי הרמב"ם בספר המצוות. בביאור שיטת הרמב"ם נאמרו כיוונים שונים, ולענ"ד הם אינם מעלים ארוכה של ממש לסתירה זו. אנו נציע כאן כיוון אחר, בהסתמך על הבנת תפקידו של ספר המצוות והבנת עניינה של התשובה.

כפי שעולה מעיון בי"ד השורשים שמקדים הרמב"ם לספר המצוות שלו, הרמב"ם מכניס למניינו אך ורק מצוות שיש עליהן ציווי מפורש בתורה. מצוות שנלמדות מדרשה (ראה שם בשורש השני), או מסברא, או מהלמ"מ, לא נמנות במניינו. אם כן, יכולות להיות חובות מדאורייתא שאינן מוזכרות בספר המצוות. המסקנה היא שהעובדה שמצווה כלשהי אינה מופיעה שם, אינה אומרת בהכרח שזו אינה מצווה מה"ת.[5]

האם לגבי מצוות תשובה יש ציווי מפורש בתורה? ראינו למעלה, שלפי הרמב"ם הפסוק "ושבת עד ה' א-להיך" הוא הבטחה ואינו ציווי. ובכל זאת, ביד החזקה הרמב"ם מביא את החובה לעשות תשובה כחובה גמורה. הפתרון לכך הוא שאמנם יש חיוב, אלא שמקורו הוא מסברא ולא מקרא, ולכן הוא אינו מופיע בספהמ"צ. לעומת זאת, ביד החזקה הרמב"ם מביא את כל החובות ההלכתיות שלנו, בין מן התורה, בין מדרשה, ובין מדרבנן או ממנהג, ולכן שם מופיעה גם החובה לעשות תשובה.

נמצאנו למדים שלפחות לפי הרמב"ם החובה לעשות תשובה מבוססת על סברא. אם אכן ישנו ערוץ שהקב"ה יצר עבורנו בכדי לשוב אליו ולכפר על חטאינו, אזי פשוט מסברא שעלינו להשתמש בו (ראה במדרש שמופיע בריש שערי תשובה לר"י, על המחתרת שחתורה בבית הכלא, שכל אסיר אמור לצאת דרכה).

זוהי גם הסיבה לכך שבהל' תשובה הרמב"ם אינו רק מפרט הלכות, אלא גם מתאר את תהליך התשובה, ומתפייט על מעלת בעל התשובה (ראה שם פ"ז ה"ד-ו, ועוד), ואף דן בבחירה החופשית (בפ"ה-ו) שעומדת בבסיס האפשרות והחובה לעשות תשובה. בקבצי ההלכות האחרים של הרמב"ם לא נמצא את סוג הכתיבה הזה. מסתבר שכל אלו נועדו לשכנע אותנו שיש לעשות תשובה, ושאפשר לעשות זאת. הסיבה לכך שהרמב"ם בספרו ההלכתי מנסה לשכנע אותנו לעשות מצווה, היא שעל מצווה זו (=התשובה) אין ציווי בתורה. יסודה הוא בסברא, ולכן על הרמב"ם לשכנע אותנו שבכל זאת יש חובה לעשות זאת, וזו אף אחת המצוות החשובות ביותר (וראה לח"מ פ"ג ה"ג, שכתב שמי שלא עשה תשובה בעשי"ת ייתבע על כך, והוי חטא כשלעצמו. בניגוד לדברי המנ"ח הנ"ל שאי עשיית תשובה ודאי אינה עבירה. ואולי יש לחלק בין עשי"ת לשאר השנה).

בשולי דברינו נעיר כי בדרך כלל היעדר ציוויים לגבי חובות הלכתיות נובע מכך שהן לא מספיק חשובות כדי להיכלל בהלכה דאורייתא. אך ישנן מצוות שהיעדר הציווי לגביהן נובע דווקא מחמת רוב החשיבות והיסודיות שלהן. במצוות שהן יסודות בעבודת ה', התורה מקפידה דווקא לא לצוות אותנו, כדי שנעשה זאת מתוך איתערותא דלתתא.

הראי"ה באגרותיו כותב יסוד דומה לגבי עבודת המידות. הוא מבאר שם שבדברים יסודיים בעבודת ה' נותרה על כנה התפיסה הראשונית שגדול מי שאינו מצווה ועושה. מסיבה זו התורה לא ציוותה אותנו עליהם.[6] חובת התשובה היא דוגמא מרכזית לכך.

אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלמה לפניך.

אני מאחל לכל בית הישיבה, לראש הישיבה שליט"א, לצוות המסור, לכל לתלמידים היקרים ולמשפחותיהם בכלל כל בית ישראל, כתיבה וחתימה טובה בספרן של צדיקים. יה"ר שתהא זו שנת הצלחה ונחת דקדושה. שנת בריאות (בפרט לנער היקר ישראל יוסף בן רות בן טולילה ולכולנו). שנת עלייה בתורה ובעבודה, והצלחה בכל מעשי ידינו.

[1] וכן הוא בחיי אדם, ובשערי תשובה לר"י בכמה מקומות (שם הוא כותב שלקראת יוה"כ יש מצווה נוספת מקרא ד"לפני ה' תטהרו").

[2] אמנם הגריפ"פ בפירושו לספר המצוות של רס"ג, מסביר שלשיטת רס"ג יש מצווה לאכול בשר כאשר מצבנו טוב, שנלמדת מהפסוק: "והיה כי ירחיב ה' גבולך ואמרת אוכלה בשר…". אך זוהי שיטה יחידאית, ובודאי שדין שחיטה קיים גם במצב בו אדם סתם רוצה לאכול בשר, אפילו כשגבולו אינו רחב ואין מצווה באכילתו.

[3] ראייתו פשוטה: אם אכן תשובה בלי וידוי היתה חטא, כלומר ביטול עשה, כי אז מצבו של מי שחטא ועשה תשובה ללא וידוי הוא גרוע יותר ממי שחטא ולא עשה תשובה כלל. זה בלתי סביר כמובן.

[4] יש דוגמאות רבות למצוות שכוללות כמה פרטים. לדוגמא, מצוות ארבעה מינים, או מצוות ציצית (תכלת ולבן). ראה על כך בשורש יא לרמב"ם.

[5] יש שהסבירו כך את היעדרה של מצוות ישוב א"י ממניין המצוות, אף שיש כמה ראיות לכך שגם הרמב"ם מסכים שזוהי מצווה מה"ת.

[6] ראה על כך גם במאמרי 'תרומה וחלה: בין מצוות לרצון ה' ', צהר כז (ושם הבחנתי בין שני סוגים של מצוות כאלו).