מסע אל ההלכה או בתוך ההלכה – על מסע אל ההלכה

מסע 'אל ההלכה', או: מסע 'בתוך ההלכה'.

(סקירה על הספר 'מסע אל ההלכה: עיונים בין-תחומיים בעולם החוק היהודי', עורך: עמיחי ברהולץ, ידיעות ואחרונות ו'בית מורשה', תל-אביב 2003)

הספר 'מסע אל ההלכה' הנו אסופת מאמרים שמתייחסים להלכה היהודית במגוון זוויות ופנים. מגמת הספר, כפי שכותב העורך בהקדמתו, היא לנסות ולעזור למתעניינים בעלי רמות היכרות שונות עם העולם ההלכתי, לעמוד על טיבה של ההלכה, ללמוד כיצד היא מתייחסת לעולם ולעצמה, וכיצד היא מתמודדת עם אתגרים שונים מחוץ ומבפנים.

כתוצאה מן המגמה הזו, שולבו בספר, כלשונו שם, מאמרי מבוא ביחד עם מאמרים ניתוחיים. הספר מחזיק (כולל הערות בסוף)[1] 576 עמודים, והוא בהחלט אינו קל לצליחה, גם עבור מי שאמון על הנושא. אמנם, כפי שכותב העורך בהקדמתו, כל קורא יכול לבחור לו את מסלול ה'מסע' כרצונו, ואין הכרח לעבור על כל המאמרים, שכל אחד מהם עומד ברשות עצמו.

הספר מחולק לארבעה מדורים עיקריים:[2] 1. דיוקן ההלכה – שעוסק במרחב שבו פועלת ההלכה ובתשתית הרעיונית שלה. 2. בית המדרש והחיים – שעוסק ביחס הדיאלקטי בין ההלכה הכתובה לבין העולם, או ה'חיים'. 3. פילוסופיה ומחקר ההלכה – שעוסק בתיאולוגיה של ההלכה, ובשאלות מטא-הלכתיות. 4. אתגרי ההלכה – שעוסק בשאלות השעה (גיור, מדינה, יחס לנשים).

אקדים לדבריי שלוש התנצלויות:

·        ראשית, פרופורציה. בהמשך הדברים אפרט יותר, מטבע הדברים, דווקא בנקודות החוסר שבספר, אולם אין בכך כדי להאפיל על חשיבותו וחיוניותו, ועל החיוב הרב שבו. ככלל, זהו בהחלט ספר מרתק, שמכיל זוויות שונות ומגוונות של הנושא, והוא מומלץ מאד לכל מי שמתעניין בעולמה של ההלכה.

·        כאשר אדון בנושאים שחסרים בספר, יש להתחשב במגבלה של אורך הספר, ובכך שלא ניתן לכסות את כל הנושאים הקשורים להלכה בספר יחיד. על אף זאת, למיטב תחושתי הבחירה והיחס בין הנושאים בספר, לא תמיד משקפים את חשיבותם המהותית.[3]

·        היקפו הגדול של הספר אינו מאפשר התייחסות מפורטת לתוכנם של המאמרים המתפרסמים בו, ועל כן אתרכז בדבריי בעיקר בנקודות כלליות. בסוף אנסה להתייחס באופן קונקרטי יותר למדגם זעיר בן כמה נקודות ספציפיות, אך אופייניות, משני מאמרים שמופיעים בספר.

כפי שכבר העירו רבים, השיבה ל'ארון הספרים היהודי', הן בהקשר של ספרי יהדות שונים שיוצאים לאור, והן בהקשר של בתי מדרש חדשים שנפתחים חדשות לבקרים, היא חלקית בלבד. כוונתי לכך שהיא מתאפיינת בעיקר בהתעניינות בחלקים הלא-הלכתיים של היהדות.

יש לכך כמה סיבות: מקורות לא הלכתיים בדרך כלל נגישים יותר לקורא בן זמננו, שבדרך כלל אינו אמון על השפה, על הספרות, על המתודה ועל צורת החשיבה ההלכתית. בנוסף לכך, מקורות לא הלכתיים נראים רלוונטיים יותר עבור לומד שאינו מחוייב לקיום ההלכה. הם ניתנים לפרשנות גמישה יותר, ועל כן מאפשרים ללומדים מגוונים יותר למצוא לעצמם נתיב הולם בעולם היהודי. ולבסוף, ההלכה היא התחום המנותק ביותר מעולמו של אדם חילוני, שכן היא מניחה מחוייבות בלתי מתפשרת אליה (על אף מאמרו של שי ע' ווזנר בספר, שלכאורה מציע גישה מעט שונה לנושא של המחוייבות להלכה. ראה על כך להלן). מחוייבות כזו, מעבר לכך שהיא אינה מקובלת על המתעניינים שאינם שומרים מצוות, פעמים רבות היא גם אינה מובנת להם.[4]

אולם, כפי שנהג ישעיהו לייבוביץ[5] המנוח לציין, לפחות במישור האמפירי ניתן לקבוע ללא ספק כי התשתית הבסיסית ביותר ליהדות, ולתורה כולה, היא ההלכה והמחוייבות אליה. הסיווג של זרמים שונים לאורך ההיסטוריה נעשה כמעט אך ורק לאור יחסם להלכה. בעוד שביחס להגות ולשאר תחומי היהדות ניתן לקבוע שקיימת פתיחות לא מעטה לגישות שונות, הרי שביחס להלכה הדבר אינו כן (לפחות לגבי המחוייבות העקרונית. כמובן שישנן מחלוקות רבות גם בתחומי ההלכה). השכבות הנוספות (כמו מוסר, תנ"ך ופרשנותו, מחשבה ועוד), דווקא בגלל גמישותן שצויינה לעיל, אינן יכולות ליצור מסגרת הדוקה דיה כדי להגדיר ולבסס זהות יהודית (אורתודוכסית).

על כן, ישנו חלל של ממש במסלולי השיבה המודרניים ליהדות, שבדרך כלל מוצאים עצמם מנותקים מאותה תשתית יהודית בסיסית. השיבה ל'ארון הספרים היהודי', אינה יכולה להיות שיבה ליהדות עצמה, אלא אם היא כוללת התייחסות כלשהי להלכה. על כן, יש להקדים ולומר שספר שמטרתו להרחיב את ההיכרות של הלומד המודרני עם העולם ההלכתי, הוא בהחלט דבר בעתו.

דווקא בגלל כל האמור לעיל, ניתן היה לצפות שיושם דגש רב יותר על טיפול בהלכה עצמה, ובדרכי התנהלותה, למשל דרך הדגמה של אופן טיפולה של ההלכה בנושאים שונים (לאו דווקא אקטואליים). דוגמא טובה אחת לכך היא מאמרו של הרב בני לאו, שמתאר את השתלשלותו ההלכתית של איסור 'חדש', תוך התייחסות לבעיות אקטואליות שהתעוררו בתחום זה.

כמו כן, חסרה היתה לי התייחסות ליחס בין פורמליזם הלכתי לבין הטעמים של המצוות וההלכות והפרשנות שלהן (הערות על כך ישנן במאמרו של הרב ברנדס, בעיקר בסופו). מאמר על הערמות בהלכה, למשל, יכול היה להציג את התחום הזה מזווית הלכתית חשובה. נושא זה הוא אשר עומד ביסודן של רוב הדילמות שבפניהן עומדת כיום (ועמדה מאז ומתמיד) ההלכה. אמנם מאמרו (המאלף!) של מנחם פרידמן מחביא מאחוריו (בלי להתייחס לכך ישירות) היבט מסויים של עניין זה, בהקשר של השיעורים בהלכה. אולם המאמר אינו עוסק בשאלת הפורמליזם כשלעצמה, ועל כן הוא אינו יכול להוות צוהר משמעותי להיכרות עם המשמעות (החשובה מאד) של הפורמליזם ההלכתי.

מאמרו של פרידמן מציג גם מצב מרתק של דילמה בין שיקולים של מסורת לבין חישוב משיקולים ענייניים, שבו ידו של החישוב על העליונה. מוצג שם ניתוח שהוא בעיקרו סוציולוגי (הציבור 'החדש' שנוצר בארץ ישראל מנותק ממסורת אבותיו, ועל כן הוא היה מוכן לקבל חידושים מנוגדים למסורת), ולאו דווקא הלכתי, של התהליך שבו מנצח 'שיעור חזון איש' את השיעור של ר' חיים נאה. למיטב הכרתי, לכל תיאור סוציולוגי כזה, ישנו מישור מהותי מקביל, וחשוב להתייחס גם אליו. זוהי תופעה מאפיינת של התייחסות מחקרית, שמתרכזת בקונטכסט, ולא במהות עצמה. נראה עוד כאלו בהמשך.

מעבר לכל זה, הבעיה המוצגת במאמר חריפה מאד, ובהחלט אמיתית. אולם דווקא בגלל הביקורת, לעיתים סמויה ולעיתים גלויה, חסרה מאד לקורא שמנסה לערוך היכרות עם התחום הצגה שיטתית של העמדה המסורתית (שבדרך כלל מתרכזת במהות ולא בסוציולוגיה). לא סביר לערוך היכרות ראשונית עם תחום כלשהו דרך ביקורת עליו.

כאשר ניגשים לעריכתו של ספר מסוג זה עומדות בפני המערכת כמה אסטרטגיות. ניתן לעשות מיפוי אפריורי של הנושא הנדון, ולבקש מכותבים שונים מאמרים בתחומים השונים לפי המפה ששורטטה. המחיר של גישה כזו הוא שאיכותם וטיבם של המאמרים שיתקבלו אינה בשליטת המערכת. מאידך, כדי לפתור בעייה זו, ניתן לאסוף מאמרים קיימים, שפורסמו כבר בבמות אחרות, ושאותם ניתן לבחור לפי איכותם. כמובן שגם לגישה זו יש מחיר, והוא המגבלה של נושאי הדיון לתחומים שקיימים בהם מאמרים רלוונטיים ואיכותיים. חלק מהנושאים לא יידונו, מהיעדר מאמרים רלוונטיים שעוסקים בהם.

החלטתו, הנבונה לטעמי, של עורך הספר, היתה לשלב מאמרים חדשים עם מאמרים קיימים (כמו אלו של בלידשטיין, אבי שגיא ועוד), שחלקם מעובדים לקראת הוצאתם לאור במסגרת הקובץ הנוכחי (כמו מאמריהם של שי ווזנר, הרב שרלו ומנחם פרידמן). אולם דווקא מחמת הגישה הברוכה הזו, היעדרם של כמה נושאים יסודיים מהספר אינו מוצדק.

מעבר לכך, אינני יודע האם נושאי המאמרים החדשים היו מוזמנים, או שמא רק הכותבים הוזמנו, והנושאים ניתנו לבחירתם. נראה בעליל שהאפשרות השנייה היא הנכונה, ולו רק מחמת העדרם של כמה נושאים יסודיים, והופעתם של כמה דיונים יותר ספציפיים. אם אכן כך הדבר אזי יש כאן אי מיצוי משווע של הפוטנציאל הגלום בהחלטה המערכתית הנ"ל, שכן ישנם כמה נושאים מאד יסודיים שאינם מכוסים בספר.

מעבר לנאמר לעיל, חסר היה לי מאמר שעוסק ישירות בשאלת היחס בין ההלכה לבין מערכות חוק אחרות. מאמרים רבים נזקקים לשאלה זו מזוויות שונות, אולם מעטים מאד מביניהם עוסקים בה ישירות. חשוב מאד לבאר מדוע לא תמיד נכון להשוות בין התייחסויות משפטיות רגילות לבין התייחסויות הלכתיות. דומה כי נקודה זו עומדת במוקדן של אי הבנות רבות שעלולות להטריד לומד מודרני במפגשיו הראשוניים עם ההלכה.

כמו כן חסרות מאד בספר התייחסויות לסוגיות יסודיות נוספות, כמו הלכה ומוסר, משמעותן של מחלוקות בהלכה, משמעותה של פסיקת הלכה (נושאים שזכו בעת האחרונה לכמה וכמה טיפולים רחבי היקף), מנהגים בהלכה ועוד, וליחסן של סוגיות אלו לרעיונות שונים של פלורליזם ופתיחות, או לגמישותה של ההלכה ('שהרבנים יארגנו כבר משהו, הרי בין כה וכה הם יכולים לעשות מה שהם רוצים' – בהקשר זה, ראה מאמרו של חגי בן ארצי בספר) וכדומה.

בהמשך למה שצויין למעלה, חסרות מאד בספר התייחסויות רבניות קלסיות (ישנות גם חדשות) לתחומים הנדונים בו. גם מתוך האגף הרבני של הכותבים (שלושה מתוך תשעה עשר!!!), אף אחד אינו מייצג את 'הגרעין הקשה' של האורתודוכסיה הרבנית (בודאי לא החרדית, שנעדרת ממנו לחלוטין). בלי כל כוונה לזלזל או לפגוע במי מהם, היכרות עם תחום כלשהו אמורה להתחיל בהיכרות עם הזרם המרכזי והמסורתי של אלו העוסקים בו. כאמור לעיל, נראה בבירור שהמערכת הזמינה את הכותבים לתרום לקובץ מפרי עטם, ודווקא לאור זאת בהחלט היה מקום יותר לגוון מבחינה זו.

לפי מיטב הבנתי, כל הכותבים בספר (כולל האגף הרבני), על אף הבדלים מסויימים ביניהם, שייכים כולם לפלח צר יחסית של היהדות ההלכתית, וכולם מאופיינים בגישה מודרנית, במידה זו או אחרת, להלכה. ניתן היה לצפות מספר כזה לפריסה מלאה יותר של ההתייחסויות להלכה. נגזרת בולטת מאד מעובדה זו היא, למשל, בחירתם של הנושאים שאיתם מתמודדת ההלכה, כפי שמשתקף מהמאמרים במדור הרביעי. כידוע, את האורתודוכסיה המודרנית מעניינים בעיקר הנושאים של מודרנה, מעמד האישה, מדינה וכדו', ואלו אכן הנושאים שמופיעים במדור הרביעי, בעוד שההלכה כשלעצמה עומדת בפני אתגרים רבים נוספים. על נקודה זו עמד הרב שרלו (בעצמו אחד הכותבים בספר) במאמרו בגליון ז' של אקדמות.

עוד הערה כללית. כותרת הספר מדברת על עיונים 'בין-תחומיים' בהלכה, אולם דומני כי נכון יותר היה לכנות אותם עיונים 'רב תחומיים'. ההלכה נבחנת בספר מכמה וכמה זוויות, אולם לא מצאתי בו התייחסויות שבאמת משלבות באופן משמעותי בין כמה תחומים, או מוציאות מסקנות שלשילוב התחומים יש עבורן ערך מוסף של ממש. אגב, גם בהקשרים אחרים לגמרי, ישנו בשנים האחרונות תהליך מתמשך של זילות של המושג 'בין-תחומיות', ואין כאן המקום לכך.

כאמור, היקפו של הספר ושל הנושאים הנדונים בו הוא גדול מאד, ועל כן קשה מאד להתייחס במסגרת זו באופן פרטני יותר לתוכנם של המאמרים. אולם מכיון שכבר אמרו רבותינו: 'פטור בלא כלום אי אפשר', נסיים את הסקירה בהתייחסות תמציתית לכמה נקודות ספציפיות, שעולות בשני מאמרים. נקודות אלו ישקפו חלק מן ההערות הכלליות שהוזכרו למעלה. מעבר לכך, כפי שאעיר להלן, נקודות אלו אופייניות בהקשרים רחבים יותר (בספר, ומחוצה לו).

1.       מאמרו של שי ע' ווזנר מציע התייחסות חדשה למצבים שבהם ישנו קונפליקט בין מערכת נורמטיבית אחרת לבין ההלכה. הוא מציע גישה פולינורמטיבית (שמחוייבת לכמה מערכות נורמטיביות במקביל). עיקר טענתו היא שההלכה אינה מבטאת את מכלול השיקולים בנושאים השונים. לפי הצעתו, ייתכן שמסקנת הדיון ההלכתי תהיה אחת, אולם אנו נבחר לנהוג באופן אחר, וזאת משיקולים חוץ-הלכתיים.

ווזנר מציע את עמדתו בניגוד לגישות המסורתיות המקובלות שמנסות לתפוס את כל ההכרעות כאילו הן נעשות בתוך תחומי ההלכה, ומשיקולים הלכתיים. מאמר זה הוא בעל חשיבות רבה, שכן לדעתי הוא משקף עמדות נפוצות מאד באורתודוכסיה המודרנית, על אף שלא כל האוחזים בהן מודעים למלוא המשמעות שלהן.

ישנה אי בהירות מסויימת בדבריו של ווזנר, שכן לא ברור האם כוונתו לומר שהמערכות הנורמטיביות המקבילות להלכה כלל אינן משקפות את רצון הקב"ה, ועל אף זאת על כל יהודי (ואדם) לנהוג כך, או שמא כוונתו לומר שרצון הקב"ה אינו בא לידי ביטוי מלא בהלכה, וישנם סוגי נורמות נוספים, שגם הם מבטאים את רצונו.

אם כוונתו תתפרש באופן הראשון, אזי מדובר כאן בעמדה לחלוטין לא קבילה משום בחינה שהיא. זהו סוג מסוים של תפיסה דואליסטית, שלדעתי לא תהיה מקובלת על אף אחד מבעלי ההלכה, כולל כל אלו שהוא עצמו מביא במאמר. להציע לכל יהודי להיות דואליסט, זו כמובן הצעה אפשרית, ואפילו לא חדשה, אולם אין כאן, בשום מובן שהוא, הצגה של פן אפשרי ביהדות ההלכתית. מעבר לכך, אם נחזור למגמתו הכללית של הספר, זו בודאי לא עמדה שממנה כדאי להתחיל את ההיכרות עם היהדות ההלכתית ועם המחוייבות שלה להלכה.[6]

מאידך, אם כוונתו לומר שעקרונות מוסריים ואחרים, שהם חיצוניים להלכה, יכולים לבטא את רצון ה' במקביל להלכה, דומה כי אין בכך כל חידוש, והפעם גם בתוך המערכת של יהדות ההלכה. אמנם חשוב להביא זאת לידיעת הקוראים שרוצים לעשות היכרות עם ההלכה, אולם אין כאן חידוש קונספטואלי, כפי שמשתמע מדבריו במאמר.

החזון אי"ש, למשל, שהוא מן המייצגים הנאמנים של בעלי ההלכה החרדיים בדור הקודם, מדבר על 'החלק החמישי' של השולחן ערוך. בתלמוד עצמו, ובודאי בפוסקים ישנן התייחסויות (ווזנר עצמו מזכיר אותן במאמרו) שמעצבות הלכות לפי שיקולים כמו: 'דרכיה [=של התורה] דרכי נועם', כלומר שהתנהגות כלשהי אינה ישרה ומוסרית, ועל כן היא לא יכולה להתקבל כרצון ה', ויש להורות הלכה בצורה שונה. ישנן עוד דוגמאות רבות מאד לעקרונות כאלו (כאמור, חלקן מובאות במאמר עצמו), ואין כאן המקום לפורטן.

ניתן להתווכח האם האמירות הללו, של ה'חזון אי"ש' ו/או של חכמי התלמוד, שייכות לתחום ההלכה, כלומר: האם הם ממליצים על קבלת החלטות לא-הלכתית, או שהם פשוט מרחיבים את תחומיה של ההלכה עצמה. אולם דיון זה הוא סמנטי בלבד, ואין לו כל משמעות מהותית. בכל מקרה ברור שכוונתם לומר שגם השיקולים הללו משקפים את רצון ה'.

אעיר עוד כי דיון שיטתי ביחס בין מוסר והלכה, ודיון שיטתי שיעסוק בקשר ובהבדלים בין מערכות משפטיות אחרות לבין ההלכה, אם היו מובאים בספר, בהחלט יכולים היו להבהיר יותר את הנקודות העמומות הללו, כמו גם את מידת החידוש, הלגיטימציה והרלוונטיות, בהצעתו של ווזנר, כמו גם בהקשרים נוספים.

2.       אבי שגיא הוא מן הבולטים שבחוקרי ההלכה כיום, ובודאי מן הפוריים שבהם. הוא בעל יכולת אנליטית מרשימה, ועל כן יש עניין מיוחד לדון במאמר משלו. מאמרו של שגיא המופיע בקובץ שלפנינו עוסק בשאלה האם ההליך ההלכתי יוצר את ההלכות או חושף אותן (ומי שיצר אותן הוא הקב"ה עצמו). ישנם כמה מאפיינים מתודולוגיים בולטים בדיון שלו, והם אופייניים לניתוחים רבים שהוא עורך גם במקומות אחרים.

הראשון שבהם הוא טיפוסי לחיבורים נוספים שלו, ושל חוקרים אחרים: מניתוח אפריורי (גם אם הוא לא תמיד מוצג בגוף המאמר) מחולץ כל מגוון האפשרויות שניתן להעלות ביחס לסוגייה הנדונה. החיבורים עצמם עוסקים בעיקר בשיבוץ ההוגים השונים על עץ האפשרויות שנוצר.

כתוצאה ממגמה זו, שאופיינית מאד לחוקרי יהדות ולאנשי האורתודוכסיה המודרנית (והפוסטמודרנית) בכלל, פעמים רבות הניתוח הוא מוטה ומגמתי. חשוב להבין שהמגמה אינה בהכרח לכיוון מסקני מסויים. זוהי מגמתיות מסוג שונה: מגמתיות אנטי מגמתית. זוהי מגמה להראות שכל משבצת בגרף האפריורי מאויישת על ידי מישהו (ובדרך כלל גם אין התייחסות למעמדו ההלכתי-הגותי של ההוגה הנדון). כתוצאה מכך, מתבקשת לכאורה המסקנה שכל האפשרויות הן קבילות בעולם ההלכה וההגות היהודית, ומכאן ניתן בקלות להסיק שאין כל בעיה לאמץ את מי מהן שנרצה. זהו הפלורליזם במיטבו, ואם הוא יוצא ממחקר היהדות, אזי לבטח הוא מאפיין אותה, ואף נדרש מן ההולכים בדרכיה ('דרכיה דרכי נועם', כזכור).

זוהי מתודה נפוצה של המחדשים ההלכתיים. במקום לתקוף את העמדות המסורתיות, ניתן להראות את ההיפך: עמדות אלו הן דווקא אפשריות, אלא שגם היפוכן אפשרי. זהו היבט מובהק של הקשר הקיים בין פלורליזם לפוסטמודרניזם.

בניגוד לכך, באופן ההתייחסות הקלסי, זה שרווח יותר בעולם הישיבות (שכאמור, נעדר כמעט לחלוטין מן הספר), ישנה מגמה לקרב בין העמדות השונות. יש לציין שבדרך כלל לא כל כך קשה לעשות זאת, ולדעתי האישית בדרך כלל זה גם מניב תוצאה סבירה יותר. בשפת ההלכה יש הקוראים לכך: 'אפושי מחלוקת לא מפשינן [=לא מרבים מחלוקות מעבר להכרחי]', ובשפה הפילוסופית ניתן להסתמך כאן על גירסה מסויימת של עקרון התער של ויליאם מאוקאם (שלא מרבים בהנחות מעבר להכרחי).

אם נחזור לניתוח של שגיא, טענתו (כנגד גישתו של שלום רוזנברג) היא שהרמב"ם אינו תומך במודל של חשיפה אלא של יצירה. אולם כפי שיתברר לכל המעיין בפרטי הדברים, לא מובאת לכך כל ראיה מדברי הרמב"ם. שגיא מראה, לכל היותר, שהרמב"ם אינו רואה את ההלכה כהליך לוגי-דדוקטיבי (וזוהי טענה טריביאלית, כמובן).

דומה כי בנקודה זו שגיא שוגה בטעות נפוצה שמזהה חשיפה עם דדוקציה (ראה למשל בסוף סעיף 3 של פרק א, ועוד הרבה). לשון אחר: שאלתו האם ההלכה היא תהליך של חשיפה או של גילוי, אינה זהה לשאלה האם ההליך ההלכתי הוא דדוקטיבי או לא (אנלוגי, או אינדוקטיבי).[7]

אולם, כפי שניתן בקלות לראות, יכולים בהחלט להיות תהליכי אנלוגיה ואינדוקציה, שאינם יוצרים את המסקנה אלא דווקא חושפים אותה. לדוגמה, בתהליך המחקר המדעי אנו משתמשים באינדוקציה כדי להכליל תופעות פרטיות שאנו צופים בהן, אולם בהחלט ניתן (ואף נכון) להתייחס לחוק הכללי שהתגלה בדרכים כאלו כחוק שמתאר את הטבע עצמו. לדוגמא, גם אם לא ראיתי את כל הצפרדעים כולן, המסקנה האינדוקטיבית שלי שכולן בעלות צבע ירוק, היא מסקנה על העולם. כלומר מסקנה זו היא בבחינת חשיפה של אמת קיימת, ולא יצירת אמת חדשה.

באותו אופן, גם במקרא ובמקורות ההלכה השונים, ניתן להשתמש במתודות אנלוגיות ואינדוקטיביות של פרשנות, ובכל זאת להתייחס למסקנותינו כחשיפה של מה שמצוי בטכסט עצמו. ייתכן שנקודה זו עומדת במוקד מחלוקתם הידועה של הרמב"ם והרמב"ן בשורש השני (שמוזכרת במאמר), ועל כן ייתכן שבדעת הרמב"ם עצמו הדברים ניתנים להיאמר, אולם זו ודאי אינה זהות הכרחית (הרמב"ן, למשל, ללא שום ספק לא סבר כך).[8]

המאפיין השני נוגע למגרעת אחרת של ניתוח מחקרי, שבהחלט קשורה לזו הקודמת. פעמים רבות ניתוח מדוקדק יותר מגלה שהשאלות המחקריות שעל הפרק הן מדומות, או כמעט מדומות. דומני כי הדבר נכון, למשל, ביחס לדילמת א'ותיפרון (שגם היא חביבה מאד על שגיא, ונדונה בכמה מחיבוריו), ואין כאן המקום לדון בכך. דוגמה נוספת לכך ראינו לעיל בדיון על מאמרו של ווזנר.

גם הדילמה המוצגת כאן נראית מדומה במידה רבה. ההבחנה החדה בין יצירה לחשיפה יכולה להיטשטש אם מבחינים בין רצון ה' שניתן מפורשות למשה רבנו בסיני, לבין רצונו העקרוני של הקב"ה. בהחלט ייתכן שהקב"ה לא מסר למשה בפועל את כל ההלכות בסיני, אולם הוא בהחלט התכוין אליהן, ואולי משה יכול היה אפילו להבין זאת מתוך הדברים שנמסרו לו. על כן גם במודל של חשיפה אנו לא בהכרח חושפים את מה שניתן לנו בסיני, אולם מסקנותינו בהחלט יכולות עדיין להיות חשיפה של רצון הקב"ה, ולאו דווקא יצירה יש מאין. כעין מה שראינו בהערה הקודמת, המתודולוגיה היא תהליך של יצירה, אולם המסקנה שעולה ממנה נחשפת, ולאו דווקא נוצרת, בתהליך הזה.

דומני כי תחת כנפיה של השקפה כזו ניתן להכניס כמעט את כל מי שכתב משהו בסוגייה זו. אעיר עוד כי העובדה שהשאלות הן מדומות, אינה אלא ביטוי נוסף להערה הקודמת, שגם המחלוקות אינן כל כך קוטביות כפי שנוהגים חוקרים שונים להציג אותן. במקרים רבים ניתן בהחלט להציג עמדה כמעט אחידה בין ההוגים השונים.

המאפיין השלישי, וגם זו נקודה אופיינית מאד לגישה מחקרית, הוא הדיכוטומיות של השאלה המוצגת. לא ברור לי מדוע לא ניתן לראות חלק מהפעילות ההלכתית כחושפת, וחלק אחר שלה כפעילות יוצרת. השאלה שנדונה במאמרו של שגיא מוצגת בצורה גורפת, ואינני רואה לכך הצדקה. גם אם ישנה כזו, דומני כי היא אינה מוצגת במאמר.[9]

כאמור, ניתן היה לאזן מעט יותר את צורות ההתייחסות הללו, שהן דומיננטיות כל כך בספר, באחת משתי צורות: 1. על ידי גיוון של הכותבים, והבאת עמדות הלכתיות מסורתיות-קלסיות בצד אלו המחקריות. 2. על ידי דיון השוואתי בשתי המתודות הללו עצמן (ראה במאמרו של אביעד סטולמן בספר, שעוסק באספקטים מסויימים של המחקר ההשוואתי הזה, ובמאמרי באקדמות ט').

על אף נקודות הביקורת, חשוב לחזור אל הפרופורציה. המסע אל ההלכה שנערך בספר הזה הוא מסע מרתק ומגוון, והוא נוגע בכמה וכמה סוגיות מרכזיות במחשבת ההלכה. אמנם לא ניתן לכלול הכל בספר אחד, אולם ייתכן שאם היו משולבים בספר עוד כמה מסלולי מסע 'בתוך ההלכה', בנוסף למסלולים 'אליה', הוא היה יכול להיות שלם יותר. בכל אופן, בהחלט מומלץ בחום לכל אחד להצטרף לפחות לחלק מהמסע.

[1] הדפסת ההערות בסוף, בפרט בספר שהוא אסופה של מאמרים נפרדים, היא החלטת עריכה שמקשה מאד על קוראים יודעי ח"ן, שמתעניינים בהערות לא פחות מאשר במאמרים עצמם (ולפעמים הרבה יותר).

[2] חלוקת המאמרים בין המדורים השונים לא תמיד היתה מובנת לי. למשל, מאמרו של רוזנק, על הלכה ואגדה, שייך בעיקרו למדור הראשון. דוגמה נוספת היא מאמרו של הלינגר, על מודרנה הלכה ודמוקרטיה, ששייך יותר למדור האחרון, ועוד.

[3] ייתכן שעדיף היה להביא בפני הקורא המתעניין ספר שמתרכז בתחומים מסויימים בהלכה בלבד, במקום הלקט, האקלקטי משהו, שבספר. כך ניתן היה לערוך דיון שיטתי יותר, ולמצות את הנושאים הנדונים.

[4] לעניין זה מומלץ לעיין במאמרו של יעקב יהושע רוס, 'למה יש חובה לציית למצוותיו של הקב"ה', בתוך הקובץ בין דת למוסר, דניאל סטטמן ואבי שגיא (עורכים), בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן. ולשם השוואה בספרו של חיים גנז, ציות וסירוב, הקיבוץ המאוחד.

[5] יש לציין שישעיהו לייבוביץ, שאני בהחלט נמנה על מוקיריו, נדון בספר בצורה לא פרופורציונית, לדעתי. ראה במאמריהם של חנה כשר ושל משה הלינגר שעוסקים ישירות בו, ובכמה מאמרים נוספים שמתייחסים אליו. זהו מאפיין בולט של קבוצת ההתייחסות שעליה נמנים רוב הכותבים בספר. ראה על כך בהמשך.

[6] המאמר הנ"ל של רוס נראה בעיניי רלוונטי הרבה יותר, על אף הביקורת שיש לי גם לגביו.

[7] בניגוד להשקפה ה'אקטואליסטית', כפי שמכנה אותה זאב בכלר בספרו שלוש מהפכות קופרניקניות, בפילוסופיה של המדע, ששוגה בשגיאה דומה, והדקונסטרוקציה בביקורת ובפרשנות ששוגה גם היא בגירסה אחרת של אותה שגיאה.

נושא זה יידון בהרחבה בחלקה השני של הטרילוגיה שלי, שתי עגלות וכדור פורח, שעתיד לצאת לאור בעז"ה בקרוב.

[8] הלברטל פירש כך את דעת הרמב"ם, מתוך המשפט הידוע שלו בשורש השני, בו הוא מתאר את המידות שהתורה נדרשת בהן שמוציאות הלכות מן המקרא 'כענפים היוצאים מן השורשים'. ראה על כך את מאמרי בגליון טו של כתב העת התורני צהר. במאמרו של שגיא לא מופיע כל נימוק מסוג זה.

[9] אמנם בהערה 4 שלו, שגיא מעיר על כך, אולם נקודה זו חשובה גם לכל אורך הדיון עצמו.