על 'ארץ ושמים' ומה שביניהם – על ארץ ושמים

בס"ד

על 'ארץ ושמים' ומה שביניהם (סקירה על ספרו של דניאל שליט, 'ארץ ושמים: ספר ראשון – פרקי טבע, מדעי הטבע ודמות האדם', הוצאת תואי, 2009)

הקדמה והתנצלות

את ידידי דניאל שליט פגשתי לראשונה בשבת מרתקת לפני כעשר שנים, בה הוא התארח בישיבת ההסדר בירוחם, ועסק במוסיקה ובמשמעותה, אך גם בשאלות כלליות יותר שנוגעות לתרבות המערב. כבר שמעתי קודם את שמעו בעקבות סדרת המאמרים המאלפת שלו בנושאים אלו שהופיעה ב'נקודה'. אינני יודע אם הוא זוכר זאת, אך בעקבות השיחה הראשונה, בליל שבת, שאלתי אותו מדוע הוא נוהג להתמקד במשמעות הקיומית של הרעיונות ובקשרים ביניהם, וכן ברדוקציות והשלכות שונות של האידיאות הללו (מה הן מבטאות), ולא תוקף אותם ישירות בטיעונים ובכלים פילוסופיים ואנליטיים? הוא ענה לי שאני צודק, אך לדעתו ברוב המקרים הצבור עמו הוא מדבר ואליו הוא כותב אינו מוכן לדיון במישורים הללו. הנהייה לקיומיות שמאפיינת את התרבות בה אנו חיים (שאולי נובעת מייאוש מן השכל), מכתיבה את המסגרת ואת אופן הדיון.

במאמרים ובספרים שלי, שנכתבו כמעט כולם אחרי הפגישה ההיא, הגישה היא שונה, אולי בגלל הנטיות הפילוסופיות האנליטיות (והאנטי-אקזיסטנציאליסטיות) שלי. כעת, מפרספקטיבה של כמה שנים, וגם כמה ספרים ומאמרים, אני מבין יותר טוב שיש ממש בדברים שהוא אמר לי אז. יסלח לי הקורא, וגם דניאל עצמו, על כך שמעבר לסקירה כללית על הספר המאלף והמרתק הזה, שתהיה קצרה בגלל מגבלות המערכת, אני מנצל את הבמה המצומצמת הזו כדי לחזור שוב לנקודת הראשית ההיא.

על רדוקציוניזם ו'דילוג'

דניאל שליט, כדרכו, עושה שימוש בספרו זה בידע רחב בפילוסופיה, במדע (בעיקר ביולוגיה ופיסיקה), בתרבות, באמנות, בספרות ובספרות החסידות והנסתר. עיקרו של הספר הוא העמדה של שתי אלטרנטיבות, זו מול זו: הרדוקציוניזם המדעי, מול הסתכלות יהודית, חסידית (בעיקר חב"ד, וגם ר' הלל מפאריטש), שמכילה גם פרדוכסים אינהרנטיים. בלשונו: הסתכלות של נקודה (סטטית) מול הסתכלות של קו (דינמית).

הרדוקציוניזם המדעי מנסה להעמיד את כל מישורי המציאות והמדע המתאר אותה, זה על גבי זה. באופן גס ניתן לומר שהגישה הרדוקציוניסטית מעמידה את ההיסטוריה והסוציולוגיה על הפסיכולוגיה, ואת זו על הפיזיולוגיה, ואת זו על הביולוגיה, ואת זו על הכימיה, וכולן יחד עומדות על הפיסיקה. גישה זו תופסת את המציאות כחומר בלבד, שיכול לעבור תהליכי הרכבה והכללה, שיוצרים תחומי דיון שונים, שדורשים לפעמים גם כלים שונים. אך לעולם זהו שינוי בכלים, ולא במהויות הנחקרות. באופן עקרוני, הכל ניתן להעמדה על הפיסיקה. כמובן שלא כל איש מדע דוגל בתפיסה כזו, אך ישנם לא מעטים כאלה, ומה שיותר חשוב, שכאשר המדע הופך לתפיסת עולם, ולא רק כלי אחד מתוך כמה להבנת המציאות, או אז עולה בהכרח תמונה רדוקציוניסטית.

עיקר הספר מוקדש לתיאור הדילוגים שקיימים בתמונה הרדוקציוניסטית (בעמ' 237 הוא מביא מפה של כל הדילוגים הנדונים בספר, עשרה במספר). דילוג הוא פער בין שני תחומים שגובלים זה בזה, שמרמז על כך שהרדוקציה בין שניהם היא בעייתית. לדוגמא, במעבר מן הדומם לצומח מופיע האורגניזם, שאי אפשר להעמיד אותו על הפיסיקה והכימיה של הדומם. מן הצומח לחי מופיעה תופעת החיים. מן החי למדבר מופיעה ההכרה והמודעות. הדרגה החמישית של הכוזרי, כנראה תידון בחלקים הבאים.

שליט מודע היטב לכך שלפחות חלק מהדילוגים הללו מוצאים הסבר מדעי-רדוקציוניסטי (לא כולם. לדוגמה, בניגוד למיתוס הרווח בין אנשי מדעי החי למיניהם, כולל אנשי מקצוע, אין שום הסבר ידוע להופעת הרגשות, השיפוטים, החשיבה, הרצון, ובכלל החוויות השונות שלנו כבני אדם, מתוך מכלולים ביוכימיים, או פיסיולוגיים). אך לטענתו גם במקום שהם קיימים, ההסברים המדעיים עדיין לא מספקים, שכן התחושה שלנו כבני אדם, התפיסה מן הזווית שלנו, רואה שיש כאן דילוג.

בעמ' 115 הוא מביא תופעה מופלאה של יצור חד-תאי מימי שמגלה פירור מזון ומתקרב אליו על ידי חתירה בשוטונית שלו. לעין רגילה זה נראה כמו פעולה תכליתית, שאינה מתאימה ליצור כה נחות, והיא בודאי שונה מהותית מן הצומח או הדומם, אך הביולוגיה מסבירה שהפירור הזה משנה את הרכבם הכימי של המים, ואלו משפיעים על קולטנים שמצויים בשפת התא שמגיבים בהפרשת חומרים, שמזיזים את השוטונית, בתנועה של 'מדחף' לכיוונו של פירור המזון (חד גדיא). האם זהו הסבר מספק? מבחינה מדעית בהחלט ייתכן שכן, אך שליט טוען שהפליאה שלנו עדיין מחייבת הסבר שמתייחס למשהו מעבר לביולוגיה. אמנם לא סביר שהחד תאי עצמו מציב לעצמו תכליות ופועל על פיהן (טעות נפוצה אצל שוללי הטלאולוגיה), אך נראה בעליל שיש כאן מישהו אחר שמציב אותן בפניו וגורם לו לפעול כך באמצעים הביו-כימו-מכניים הללו. נראה כי שליט מסכים שהויטליזם (=אמונה בקיומה של סובסטנציה נוספת, רוחנית, מעבר לזו החומרית) כבר אינו נחוץ במובן המדעי כדי להבין את הביולוגיה, אך משהו דומה עדיין נחוץ, במובן אחר (ראה הערתי להלן).

וכך הוא כותב בעמ' 123:

מבחינת הביולוגיה המולקולרית נתבטל כל הבדל שהוא בין הצומח והחי, ומזכירים את החלוקה בין בוטניקה לזואולוגיה רק בתור מורשת עתיקה, אולי תאונה היסטורית מצערת, שיכלה לקרות רק בשל אי ידיעת המכניזמים של התורשה, הזהים בצומח ובחי. אבל היות ואנו כאן כבר איננו מתביישים במה שעין האדם רואה, כלומר בצומח ובחי כשיאים הנראים לעין של שני מבני התפתחות נבדלים…

שליט טוען שהסבר רדוקציוניסטי לא נותן מענה לתחושת 'הפליאה המלומדת' (=פליאה שנובעת מידע מקיף יותר, ולא מהיעדר מידע. מוטו שמופיע כבר בדש האחורי) הזו.

הספר הוא מאלף, כתוב בבהירות ובזהירות, על אף ההיזקקות לפירוט מדעי (לפעמים מפורט מדיי לטעמי), ובהתאם למדיניותו הנ"ל של שליט הוא אכן עומד בציפיות של הקורא המשכיל, גם אם הוא אינו איש מקצוע בתחומי המדע השונים הנדונים בו. הוא עושה סינתזה מעניינת מאד בין כמה וכמה תחומים, ומציג תמונה רחבה ומקיפה, עד כמה שניתן במסגרת כזו, של המבנה המדעי העדכני (הספר גם עבר בקרה של אנשי מדע בתחומים השונים, ומשולבות בו כמה הערות שלהם), ושל משמעויותיו.

הערה בשולי הדברים

כאן המקום לחזור לנקודת המוצא של הסקירה הזו. חסרה לי מאד בספר ההבחנה בין המישור המדעי לבין המישור הפילוסופי. לא תמיד ברור היכן ה'דילוג' הנדון הוא בעייה ברמה המדעית, כלומר שבנקודה זו התיאוריה המדעית (עדיין?) אינה מספקת, והיכן הדילוג מהווה בעייה רק ברמה הפילוסופית. לא תמיד קל לעשות את ההבחנה הזו, אך לטעמי היא אקוטית לדיון כזה, ואסביר מדוע.

בלתי סביר בעיניי לתבוע מהמדע להכניס את אלוהים (או אפילו נשמה, ורוחניות בכלל) לתוך ההסברים שלו. לפלס טען שהוא אינו צריך את ההיפותזה הזו, והוא צדק. אלוהים אינו מיועד לפתור בעיות שהמדע לא מצליח להסביר. בעבר היו יותר בעיות מדעיות, וכיום הן כבר פתורות. אז אולי גם הבעיות הנוכחיות הן רק היעדר זמני, ולא נכון להסיק מהן מסקנות? מאידך, אם באמת אלוהים אינו פתרון לבעיות מדעיות, אז מדוע חשוב להצביע על הדילוגים הללו כבסיס לטיעון התיאיסטי? בהנחה שהמדע בסופו של דבר ימלא את כל הדילוגים הללו, אזי קיומו של אלוהים אמור להיות נחוץ ברובד אחר לגמרי. גם לאחר שאנחנו מבינים את המורכבות במלואה, ויש בידינו חוקים מושלמים לתיאורה, עדיין ניתן לשאול, כמו אברהם אבינו, "מי ברא אלה?".

נכון הוא שחשוב לערער את הטיעון האתיאיסטי (נוסח זה של דוקינס, בספרו יש אלוהים?), ש'מוכיח' מתוך קיומו של הסבר מדעי ומתוך חוסר הנחיצות בהנחה אודות יש טרנסצנדנטי, את אי קיומו של יש כזה. טיעון זה הוא בעייתי בדיוק כמו הטיעונים שמוכיחים את קיומו של יש כזה מתוך לאקונות מדעיות. אלו כמו אלו טועים בכך שהם משרבבים את אלוהים לתוך השרשרת הסיבתית המדעית. בה במידה שלאקונות במדע אינן יכולות להוכיח את קיומו של אלוהים, ידע מדעי אינו יכול להפריך זאת. קיומו או אי קיומו של אלוהים צריך להידון במישור הפילוסופי. לצורך הדיון נניח לרגע שהמדע יגיע להסבר רדוקציוניסטי מושלם של כל תחומי הידע, ויעמיד את כולם על הפיסיקה. האם זה ימעט את הצורך בהנחה אודות אותו יש טרנסצנדנטי? מערכת מורכבת וקוהרנטית מעוררת בי תחושה של 'מנהיג לבירה' עוד הרבה יותר מאשר מערכת כאוטית ומפוררת, שאין חוקים ברורים ואחידים ששולטים בה.

כל זה בהחלט מופיע בספר (ראה, לדוגמה, פסקת המעבר בעמ' 77-8), אך דומני כי היה מקום לחדד זאת יותר, ולהקדיש לשאלות הללו מקום בפני עצמן. החסר הזה קשור לנקודה בה פתחתי. מעבר להעמדת הדברים ותיאור המשתמע מהם, לדעתי חשוב מאד להתמודד חזיתית עם הטיעונים, בכלים פילוסופיים ואנליטיים. האלטרנטיבה של האבולוציה, שחופפת על רוב הספר, אינה זוכה לדיון ישיר. ושוב, לא מדובר על האבולוציה כתחום מדעי, אלא על התפיסה הפילוסופית שמלווה רבים ביחס אליה ולמסקנותיה.

זוהי נקודה אחת, שאינה אמורה להעיב על חווית הקריאה בספר המומלץ מאד הזה. לאחר תום הקריאה אני מצפה בקוצר רוח לשני החלקים הבאים אותם מבטיח לנו שליט, זה שעוסק בהיסטוריה ובאדם, וזה שעוסק בישראל.