אינתיפאדה וגזענות (הארץ – 2000)

שתי נקודות למחשבה:

א. מאמר המערכת (11.10) גינה את התופעה ה'גזענית' של יהודים התוקפים ערבים. ברצוני למחות על השימוש הדמגוגי החוזר ונשנה במונח 'גזענות' בהקשר זה. אלימות כלפי חפים מפשע בהחלט אינה קבילה, ואף מגונה מוסרית וחוקית, אולם אין כאן כל גזענות. הגזענות, למשל בהופעותיה כלפי יהודים, מאופיינת בהיטפלות ליהודים אך ורק בגלל היותם יהודים. אלימות כלפי ערבים ככלל לא באה משנאת ערבים, אלא מתחושה שהציבור הערבי, כציבור (כמובן לא כל היחידים המרכיבים אותו), מסכן ואף עויין אותנו. הרקע לאלימות זו היה אלימות של הערבים, בעוד שלהיטפלות אנטישמית על יהודים בדרך כלל לא נדרש כל רקע. כדאי להעיר בהקשר זה שהטרור הערבי (לפחות כלפי ישראלים) גם לא יכול להיחשב כגזעני, בדיוק מאותה סיבה.

ב. תופעה מדאיגה בדף הפובליציסטי של 'הארץ'. בעוד הציבור, לגווניו השונים, מתחיל להרהר אודות הנחות היסוד שלו בדבר הסיכוי ליצור דו-קיום של שלום עם הציבור הערבי (מחוץ ומבפנים), אין לכך כל ביטוי בפובליציסטיקה של כתבי 'הארץ'.

בהחלט לגיטימי להישאר בעמדה קודמת על אף שינוי בנסיבות, אולם סטטיסטית לא סביר בעיני שאף לא אחד מכותבי 'הארץ' מבטא הרהור כזה, בעוד שהציבור הרחב בהחלט חצוי. האם לא ייתכן, אפילו תיאורטית, שנפלה טעות כלשהי בעמדות שנקטנו? אני מאד מודאג מהדיסוננס הקוגניטיבי הפנאטי והמאובן הזה (המצוי בשמאל וגם בימין).