מהי 'התמודדות'? (צהר – 2007)

כיצד 'מתמודדין'

(תגובה למאמרו של אריה כ"ץ 'התמודדות עם ביקורת המקרא בשיחות הרצי"ה')

אריה כ"ץ מתאר במאמרו את התמודדותו של הרצי"ה עם ביקורת המקרא כגישה מקורית וחדשה, שונה במהותה מזו של הרד"צ הופמן (=התמודדות מקומית עם כל טענה ביקורתית) ושל הרב מרדכי ברויאר ז"ל (בעל שיטת הבחינות, שהיא התמודדות כוללת עם השיטה הביקורתית).

לא מצאתי בכל דבריו מאומה חדש ושונה משתי השיטות הללו, ולמעשה מאומה מעבר לטריביאלי. ה'התמודדות'[1] של הרצי"ה, אליבא דכ"ץ, מתמצה בכך שאם רואים את התורה כמכלול אין היגיון לבחון אותה קרעים קרעים. זהו כמובן משפט טאוטולוגי[2], שהרי על כך גופא ניטש הוויכוח (האם התורה היא שלמות אחת או מורכבת מטלאים). כיצד הוא מתמודד עם גוף הטענה הביקורתית לפיה התורה אינה שלימות אחת? גם אם היתה כוונה כזו, הדבר אינו מובהר במאמר.

טיעונים כגון זה טובים, אם בכלל, כאשר הם נאמרים בתוך בית המדרש, כלפי משוכנעים בלבד. אבל כיום כבר חלק גדול מהציבור מודע לטענות מפורטות, וידוע הוא שעצומים כל הרוגיהן. כמעט כל מי שנפגש ברצינות עם הטענות הביקורתיות מתאר בעיות חמורות שהן מעוררות אצלו. לכן דרושה כאן התמודדות, ולא 'התמודדות' כגון זו שתוארה במאמר.

המאמר מתאר את ה'התמודדות' של הרצי"ה עם הביקורת דרך שתי תזות: 1. לכל חומש יש תפקיד שונה, ולכן יש לקרוא פרשיות בחומשים שונים בהתאם לתפקידו של החומש הנדון. 2. הפרשיות מופיעות בצמדים שמציגים פנים סותרות של אותו עניין. אעיר על כך כמה הערות (דווקא כקורא שכלל אינו מתמצא בביקורת המקרא):

1.   לאורך כל המאמר לא מובאת אפילו דוגמא אחת לטענה של הביקורת (בהערה 9 יש התנצלות שמכיון שאינו רוצה לתת מקום לדעות אפיקורסיות הוא אינו מפרט את הטענות), וגם לא לתשובות עליהן. קשה לי לראות 'התמודדות' עם משהו שממאנים להתייחס אליו. מי שלא רוצה להתייחס למשהו שלא יאמר (וגם לא יחשוב) שהוא מתמודד עמו. אי אפשר לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלימה.

2.   מה שיש במאמר הוא רק סיסמאות כלליות (שיש בהן ריח חריף של התנשאות), נוסח משפט הסיכום של המאמר:

כאשר אנו רואים [איך? איפה?] את המבנה הסיסתמאטי של התורה בשלמות, שוב הניסיון לגזור אותה לחתיכות המודבקות בצורת טלאים טלאים, נראה שטות גמורה.

לא ראיתי בדבריו את 'המבנה' שעליו הוא מדבר, ושאת קיומו הוא מניח מבלי להביא לכך ראיות. לכן אינני מצליח לראות את השטות שבביקורת. למעשה, לאור הדברים הללו, עלול להתעורר בקורא צורך של ממש לראות במה דברים אמורים, ועם כלי 'התמודדות' מן הסוג הזה דומני שסיכוייו לצאת בשלום קלושים למדיי.

3.   שתי התזות הנ"ל מתוארות ברמה כללית ולא מחייבת. הכותב לא מביא כל הוכחה לטענות הללו. גם הטענות עצמן הן תזות עמומות, כלליות, ולא מחייבות). מעבר לכך, לא הבנתי גם את החידוש שבדברים (שעל פניהם נראים טריביאליים).

4.   ככל הידוע לי, ביקורת המקרא אינה מחלקת דווקא בין חומשים אלא בין מקורות (שהם לפעמים מעורבבים בחומשים השונים), ולכן לא ברור לי מדוע טענה אודות תפקידם של החומשים מתמודדת עמה. להיפך, לאור דבריי אלו התמונה המוצגת במאמר רק מחמירה את הקושי.

5.   ודאי שסתירות 'ביקורתיות' לא מתגלעות רק בין פרשיות צמודות. והיפוך ההיבטים אינו אלא נוסח חלקי מאד ולא קונקרטי של תורת הבחינות של הרב ברויאר.

6.   עיקר הבעייה שמעוררת ביקורת המקרא אינה נעוצה בטענה זו או אחרת, אלא בהצטברות שלהן. למיטב הבנתי, המכלול כולו הוא אשר מעמיד בסימן שאלה של ממש את השלמות של התורה, ולכן התייחסות מקומית (כמו זו של הרד"צ, להבדיל מזו של הרב ברויאר) לא תועיל כאן. ידועים דברי ר' חיים (על סוגיית שוטה בריש חגיגה) על כך שניתן להביא תירוץ מקומי אחד, או שניים, אבל שלושה כבר לא. אם יש שלוש בעיות (ויש הרבה הרבה יותר) יהיה קשה מאד לפתור אותן בתירוצים מקומיים.

7.   לא מצאתי כאן גישה שלישית, כפי שטוען הכותב. ישנה כאן התייחסות (עקיפה מאד ומבלי להביא ראיות) לבעיות שוליות ולא חשובות בלבד, אשר ביסודה ממחזרת חלק משיטת הרב ברויאר (אך בניגוד אליו ללא כל פירוט וללא ניסיון להציע תמונה ומבנה כללי).

למען האמת, אינני יודע כלפי מי להפנות את הביקורת שלי: כלפי הרצי"ה עצמו? אני לא בטוח שהוא בכלל התכוין להתמודד עם ביקורת המקרא.[3] כלפי כותב המאמר, שטיעוניו נראים שייכים לתקופה של לפני שלושים שנה, ופונים לכל היותר כלפי קהל משוכנע בתוך בית מדרש מאד מסויים (שאליהם לענ"ד אין טעם להפנות דברי ביקורת על ביקורת המקרא). ואולי כלפי המערכת, שאפשרה פרסום מאמר כגון זה? ייתכן שההערצה והאהבה (לרצי"ה) קלקלה את השורה.

ללא קשר לקביעת נמען הביקורת שלי, עולה כאן תמונה עגומה למדיי לגבי יכולת ההתמודדות של עולם הישיבות המסורתי עם הרוחות החדשות (בעצם כבר לא כל כך) שסביבנו. האקדמיה מציגה שיטה שמנסה לבסס ולהגדיר את טענותיה (כמובן בלולה בלא מעט שטויות וספקולציות, כדרכם של 'מדעי' הרוח), וכנגדה נכתבות הצהרות ללא השקעה בשיטתיות והתייחסות לנשואי הביקורת, וללא טיעונים ונימוקים. ההערצה לרב אינה מהווה תחליף לטיעונים, ומה שטוב בתוך בית המדרש אינו בהכרח טוב להתמודדות כלפי חוץ.

עברנו כבר מזמן את התקופה ש'ליצנותא דע"ז' (=הלצות, ללא טיעון ונימוק, שפונות בעיקר כלפי פנים) היתה מספיקה כדי להתמודד עם רעיונות. הזלזול ביריב (כמו גם הקטלוג האוטומטי של כל מה שבחוץ כ'יריב') כבר הביא עלינו, ועדיין מביא, חורבנות לא מעטים. הגיעה העת להשתחרר מהגישות האנכרוניסטיות והמזיקות הללו.

אני מציע לשאול סטודנטים שמגיעים ללמוד מקרא באוניברסיטה, עד כמה 'התמודדויות' כאלה מועילות להם ולחבריהם במפגש עם מה שהם שומעים שם. לענ"ד נזקן רב על תועלתן. התייחסויות כאלו מעוררות רושם שדברי הביקורת (=המקרא) אכן מבוססים, ובאמת אין לעולם המסורתי אפשרות של ממש להתמודד נגדם. ישנם היום כבר כמה וכמה כיוונים טובים ופוריים יותר, ואיני רואה כאן תרומה ייחודית כלשהי למאמץ החשוב הזה, וחבל.

[1]    שתי הבהרות חשובות:

א. המרכאות לא מיועדות לבטא ציניות, אלא את עיקר טענתי שאין בדברים הללו כל התמודדות. ביטוי זה נועד לחדד את העובדה שאינני מנסה כאן לחלוק על צורת ההתמודדות, אלא להצביע על היעדרה.

ב. הטענות שלי במאמר פונות כנגד התיזות שיוחסו על ידי אריה כ"ץ לרצי"ה, ולא כנגד הרצי"ה עצמו, שכן אינני מכיר את כתביו וגם לא את שיטתו בנושאים אלו. יוצא הדופן היחיד הוא הערת השוליים שעוסקת בהתמודדות של הרצי"ה עם הנצרות, כפי שפורסמה ב'צהר' ב.

[2]    פירוש: משפט שאינו טוען מאומה, אלא מציג הגדרה (או זהות) בחזות של טענה.

[3] אמנם גם ביחס לביקורתו של הרצי"ה על הנצרות, כפי שהובאה ב'צהר' ב, תחושתי היא שקשה לראות בה התמודדות של ממש. הוא תוקף את הנצרות בטיעונים פנים תורניים והלכתיים, וטיעוניו מניחים את המבוקש ולכן פונים לקהל משוכנע. הוא גם מאשים את הנצרות באבסורדים שבהחלט ניתן למצוא כמותם גם אצלנו (הכל שאלה של אמפתיה, ומוכנות לקבל). מעבר לכך, לא ברור לי מה טעם בכלל להתמודד עם הנצרות? האם היא מהווה איום כלשהו בימינו? אנו רואים כאן תופעה של טעינת טענות שמניחות את המבוקש כלפי קהל משוכנע, וגם שם אם יהיה מישהו שינסה לבחון ברצינות את הדברים הוא עלול להגיע למסקנות הפוכות בתכלית, דווקא בגלל ה'התמודדות' הזו עצמה. אגב, לפחות שם ישנה התייחסות מפורטת יחסית (אם כי רחוקה מלהיות שיטתית) למושא הביקורת, ואין את החשש מהצגת עמדות בעייתיות בפני הקורא, בניגוד לדרכו של אריה כ"ץ במאמר הנדון כאן.

לא תמיד תלמידי חכמים, חשובים, חכמים ומשפיעים, ככל שיהיו, יכולים להתמודד בהצלחה עם רעיונות שמצויים מחוץ לבית המדרש. לפעמים עיקר חשיבותם הוא בהכוונה כללית לתלמידים ותלמידי תלמידים, שיעשו זאת טוב יותר מהם.