אמונה – שיעור 27
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:01] שלושת טיעוני קאנט בקיצור
- [2:46] טיעונים חושפים וההפך הלוגי
- [4:27] האמונה לפני הטיעון – דוגמאות
- [9:59] דוגמת הרכבת לסקוטלנד של טיילור
- [14:08] מערכת הראייה כטיעון פיזיקו‑תיאולוגי
- [17:26] אמון בחושים דורש אי‑הקשר מקרי
- [28:26] מחשב חוץ‑אדמה – צורך באינדיקציה בלתי‑תלויה
- [29:48] האמון במערכת החישה כמחשב
- [34:08] ביקורת על הפרגמטיזם בפילוסופיה
- [42:28] הטיעון הלוגי על אלוהים והחושים
- [45:14] קשר בין אלוהים למוסר תקף
- [49:59] הבדיחה על אברהם והכובע כטיעון
- [57:25] סיום וברכת שבת
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מסכם את שלושת סוגי הראיות לקיום אלוקים במיון של קאנט בביקורת התבונה הטהורה, וטוען שקאנט דוחה אותן רק בכך שהוא מראה שאינן הכרחיות או ודאיות, בעוד השאלה החשובה היא סבירות ההנחות שלהן. לאחר מכן מוצג מעבר לטיפוס חדש של טיעונים שנקראים טיעונים חושפים, שבהם לא מנסים להוכיח שיש אלוקים מן העולם אלא להראות שהאדם עצמו כבר מניח בפועל אמונה באלוקים דרך האמון שלו בחושים, בהכרה ובמסקנותיו. הטקסט מדגיש את ההבחנה בין טיעון כזה לבין פרגמטיזם, ומסיים בכך שטיעונים חושפים אינם מוכיחים את קיומו של אלוקים אלא חושפים את האמונה החבויה של בן השיח.
שלושת סוגי הטיעון אצל קאנט
הטקסט קובע שעד עכשיו עברו על שלושת סוגי הטיעון במיון של קאנט: הראיה האונטולוגית שמנסה להוכיח קיום אלוקים מתוך ניתוח מושגי, הראיה הקוסמולוגית שמסיקה שמכך שמשהו קיים יש כנראה מה שיצר אותו, והראיה הפיזיקו-תיאולוגית שמסיקה מתכנון ומורכבות העולם שיש יוצר. הטקסט מגדיר שכל טיעון מניח מושג אחר של אלוקים: העצם המושלם, מקור המציאות, והמהנדס המושלם, ומציע שאפשר לראות את שלוש ההגדרות כמתייחסות לאותו יש טרנסצנדנטי, ואף להביא כתמיכה את התער של אוקם שמעדיף פתרון פשוט. הטקסט טוען שקאנט אינו מקבל את הטיעונים הללו, אך ההפרכות שלו חלשות משום שהן רק מראות שהטיעונים אינם הכרחיים או ודאיים.
מעבר לטיעונים חושפים והבדיחה על פילוסוף ותיאולוג
הטקסט מציג היפוך לוגי שנקרא טיעון חושף או טיעון תיאולוגי במירכאות, בניגוד לטיעון יוצר, ומנסח בדיחה שלפיה הפילוסוף מניח הנחות וגוזר מסקנות והתיאולוג מניח מסקנות וגוזר הנחות. הטקסט טוען שהאמונה קדמה לטיעונים אצל תיאולוגים, ומביא את אנסלם שפותח את הראיה שלו בתפילה כדי להראות שהאמונה קדמה לביסוס הרציונלי. הטקסט מסביר שהבדיחה היא בדיחה משום שמאז קאנט ברור שכך גם מתנהלים פילוסופים, ושבמובן מסוים ההבחנה בין טיעון פילוסופי לטיעון תיאולוגי היא מפקפקת מפני שהמסקנה נמצאת תמיד איפשהו בהנחות, בדומה להנחת המבוקש.
אמונה קודמת והדוגמה של אנדרו ויילס
הטקסט מביא את אנדרו ויילס שהשקיע שנים בהוכחת השערת פרמה וטוען שברור שלא היה משקיע כך בלי להיות משוכנע מראש שהיא נכונה. הטקסט קובע שהאמונה המוקדמת אינה פוסלת את ההוכחה, משום שהבדיקה צריכה להיות אם ההוכחה מחזיקה מים ולא מה האדם האמין קודם. הטקסט מיישם זאת גם על אנסלם וקובע שאין כאן חוסר יושר, אלא אינטואיציה מוקדמת ורצון לבסס אמונה על הבינה.
טיעון שבו המסקנה עצמה נוטלת חלק בהוכחה
הטקסט טוען צעד נוסף מעבר למוטיבציה בלבד, ומציג אפשרות של טיעון פילוסופי שבו המסקנה עצמה משתתפת בלוגיקה של ההוכחה באופן לגיטימי. הטקסט מצהיר שידגים זאת דרך טיעון שמובא מספרו של ריצ'רד טיילור, מטאפיזיקה, וממליץ על הספר כמציג ניתוחים מעניינים לקהל הרחב.
דוגמת הרכבת וכתובת האבנים “ברוכים הבאים לסקוטלנד”
הטקסט מתאר דוגמה שבה נוסע ברכבת לסקוטלנד רואה כתובת אבנים על צלע הר “ברוכים הבאים לסקוטלנד” ומתכונן לרדת, ומולו טוען ספקן שהכתובת יכלה להסתדר במקרה ולכן אין להסיק ממנה מסקנה. הטקסט מסיק שיש רק שתי תגובות עקביות: להאמין שהכתובת לא סודרה במקרה ולהתכונן לירידה, או להניח שהיא מקרית ולא להסיק דבר עד הכרזת הכרוז. הטקסט שולל אפשרות עקבית של הנחה שהכתובת מקרית ובכל זאת התנהגות כאילו היא אות אמין, אלא אם מתקבל מידע בלתי תלוי כמו הכרוז או ידיעה חיצונית.
יישום הדוגמה למערכת הראייה והטענה של ריצ'רד טיילור
הטקסט מיישם את המבנה על מערכת הראייה וטוען שמערכת הראייה היא מורכבת מאוד, ולכן אם מניחים שהיא נוצרה במקרה אין בסיס לאמון בכך שכאשר רואים תמונה אכן יש תמונה. הטקסט קובע שאפשר לבחור או להניח שהמערכת נבנתה באופן מכוון לשקף את המציאות ולכן להאמין לה, או להניח שנוצרה במקרה ואז לא להאמין למידע שהיא מספקת. הטקסט מציג את טענת טיילור כך: מי שמאמין למערכת הראייה שלו חייב להניח שהיא לא נוצרה במקרה, ולכן יש גורם שבנה אותה, המכונה לצורך הטיעון “אלוקים”, ומציין שהערעור מן האבולוציה מתבקש ויידון בהמשך.
היחס לטיעון הפיזיקו-תיאולוגי ותנועת המלקחיים
הטקסט ממקם את הטיעון של טיילור כמקביל לטיעון הפיזיקו-תיאולוגי אך שונה ממנו, משום שהטיעון הפיזיקו-תיאולוגי טוען שמורכבות אינה נוצרת במקרה, בעוד טיילור מוכן לצורך הדיון לקבל אפשרות של היווצרות במקרה. הטקסט אומר שטיילור תוקף את האתאיסט בתנועת מלקחיים בכך שהוא דורש עקביות: אם אתה טוען שזה מקרי, אל תיתן בזה אמון, ואי אפשר “לרקוד על שתי החתונות” ולהחזיק גם במקריות וגם באמינות. הטקסט מבהיר שהטיעון פונה לאתאיסט שאינו ספקן בפועל, משום שהוא בכל זאת נותן אמון בחושיו.
דוגמת הבואינג של פרד הויל והמחשב שעל הירח
הטקסט מביא את אנלוגיית הבואינג של פרד הויל על רוח טייפון שבונה במקרה מטוס ממגרש גרוטאות, וטוען שכאשר רואים תוצאה כזו ההנחה הפשוטה היא שלא מדובר במקרה. הטקסט מוסיף דוגמה של מחשב שנמצא על הירח שמחזיר תשובה לשאלה מה המספר הראשוני הבא אחרי 109, ומדגיש שללא אינדיקציה בלתי תלויה לתכליתו ולתכנונו אין סיבה להאמין שהתשובה נכונה, גם אם במקרה היא נכונה. הטקסט מזהה את “המחשב” עם מערכת החישה וההכרה האנושית וטוען שכאשר מדובר במכלול התפיסה אין אפשרות לצאת מחוץ למערכת כדי לקבל פידבק בלתי תלוי על אמינותה.
הטיעון כטיעון על הסובייקט ולא על המציאות
הטקסט מבהיר שהטיעון אינו מוכיח שיש אלוקים אלא מוכיח שהאדם עצמו מאמין במובלע באלוקים, משום שאמון בחושים מחייב הנחה שהם לא נוצרו במקרה. הטקסט מציג שתי יציאות עקביות לבן השיח: להודות שהוא מאמין באלוקים, או להפוך לספקן שאינו נותן אמון בחושיו. הטקסט קובע שבכל מקרה הייתה טעות או באתאיזם או באמון בחושים, ומדגיש שהטיעון חושף אמונה חבויה ולא קובע עובדה על העולם.
טענת הפרגמטיזם והדחייה שלה
הטקסט מזהיר מפני האשמה שהטיעון הוא פרגמטיסטי, כלומר “ממציאים” אלוקים כדי שיהיה בסיס נוח לאמון בחושים או למוסר, ומציג את הפרגמטיזם כזיהוי של אמת עם מועילות. הטקסט מכנה את הפרגמטיזם “שטויות” ומציע דוגמאות כמו הטענה שדמוקרטיה נכונה כי היא עובדת, או האמירה “אם אלוהים לא היה קיים היה צריך להמציא אותו”, וקושר זאת גם לדברי מרקס על “אופיום להמונים”. הטקסט טוען שאדם שמקיים הלכה מתוך תועלת חברתית בסגנון אחד העם, או מאמין באלוקים משום שזה עושה את חייו נוחים או עשירים יותר, הוא אתאיסט ואינו “מצטרף למניין” לפי הקביעה שבטקסט.
הביסוס הלוגי: גרירה, שלילה, וההבחנה בין “רוצה” ל“מאמין”
הטקסט מבחין בין טיעון פרגמטיסטי שבו אומרים “אני רוצה לתת אמון בחושים ולכן יש אלוקים” לבין טיעון לוגי שבו אומרים “אני נותן אמון בחושים ולכן יש אלוקים”. הטקסט מסביר זאת באמצעות כלל לוגי של גרירה: אם A גורר B אין להסיק B גורר A, אך כן להסיק לא-B גורר לא-A, ומיישם זאת על ניסוח כגון “אם אין אלוהים אי אפשר לתת אמון במערכת החישה; אם אני נותן אמון במערכת החישה, המסקנה היא שיש אלוהים”. הטקסט מציין שאפשר לתקוף את ההנחות עצמן, כמו השאלה מי אמר שמערכת החישה אמינה או שיש מוסר תקף, אך מציג זאת כתכונה כללית של כל טיעון לוגי שמתחיל מהנחות.
דפוס הטיעון לגבי מוסר והמשך הדיון
הטקסט מציג דפוס מקביל לגבי מוסר: “אם אין אלוקים אין מוסר תקף; אם אני מאמין שיש מוסר תקף, אז יש אלוקים”, ומבדיל זאת מן הפרגמטיזם שבו “ממציאים” אלוקים כדי שיהיה מוסר. הטקסט מודיע שהדיון על מוסר יהיה חד יותר ויגיע בהמשך, ושגם טיעון מן הניסיון אינו מספק אינדיקציה בלתי תלויה משום שהניסיון עצמו נשען על אותה מערכת חישה שמבקשים להצדיק. הטקסט מסכם שטיעונים חושפים מגלים לאדם את מה שכבר חבוי בו ומבהירים מדוע הטיעונים האלה מתאימים לבדיחה הראשונית על תיאולוג שמניח מסקנות וגוזר הנחות, בלי לטעון בכך הוכחה ישירה לקיום אלוקים בעולם.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] טוב, עד עכשיו בעצם עברנו על שלושת סוגי הטיעון במיון של קאנט. בביקורת התבונה הטהורה דיברנו על הראיה האונטולוגית, שזה ראיה לקיומו של אלוקים מתוך ניתוח מושגי. ראינו את הראיה הקוסמולוגית, מעצם העובדה שמשהו קיים אז כנראה שיש מה שיצר אותו. וראינו את הראיה, זה גמרנו בפעם הקודמת, את הראיה הפיזיקו-תיאולוגית. הראיה הפיזיקו-תיאולוגית זה בעצם ראיה שמתבססת על המורכבות של העולם או על היותו מתוכנן, מתאים למטרות כאלה ואחרות, ומזה מסיקים את המסקנה שיש מישהו שיצר אותו. הראשון מדבר על העצם המושלם, השני מדבר על העצם שהוא מקור המציאות, השלישי מדבר על המהנדס המושלם, זה שמצליח לייצר מורכבות ותכנון. ואמרתי שכל אחד מסוגי הטיעון האלה מניח הנחה או הגדרה מסוימת למושג האלוקים, הגדרה שונה. העצם המושלם, מקור המציאות או המהנדס המושלם. אז ההגדרות השונות לא בהכרח אומרות שמדובר על ישים שונים. יכול להיות שאותו יש עצמו הוא גם מושלם, הוא גם המהנדס המושלם והוא גם מקור המציאות. אפילו התער של אוקם הייתי אומר שיאמר לנו שהפתרון הפשוט ביותר אם אנחנו מאמצים את שלושת הטיעונים זה שזה אותו יש טרנסצנדנטי שהוא גם מושלם, גם מקור המציאות וגם המהנדס הגאון, המושלם ביותר. לכן זה בעצם פחות או יותר המפה של הטיעונים כמו שקאנט פורס אותה. הוא לא מקבל את הטיעונים האלה, אבל הערתי על זה כבר, אבל הפרכות שהוא מעלה עליהם הן הפרכות מאוד חלשות. זאת אומרת, בסופו של דבר הוא מעלה הפרכות שרק מראות שהטיעונים האלה הם לא הכרחיים, הם לא ודאיים. אבל זה נכון, שום טיעון הוא לא ודאי. השאלה היא האם זה מסתבר, האם ההנחות של הטיעון הזה הן מסתברות או לא. עם ההנחות של טיעונים תמיד אפשר להתווכח. וזאת בדיוק הנקודה שמובילה אותי לפרק הבא שלנו וכאן אני רוצה לדבר על טיעונים חושפים. וזה היפוך לוגי מאוד מעניין של כל כיוון החשיבה. ולכן זה בעצם אפשר לחזור על טיעונים מטיפוסים אחרים אבל בניסוח הפוך וזה מה שאני קורא טיעון תיאולוגי במירכאות או טיעון חושף במקום טיעון יוצר. למה אני מתכוון? יש המקור למינוח הזה שמעתי פעם בדיחה שמישהו ששאל מה ההבדל בין פילוסוף לתיאולוג. הפילוסוף מניח הנחות וגוזר מהן מסקנות. התיאולוג מניח מסקנות וגוזר מהן הנחות. הרי התיאולוג תמיד מניח שיש אלוקים ואז מוצא איזה שהן הנחות עם טיעון שיוביל אותו אל המסקנה שיש אלוקים. לא ראינו תיאולוג שהגיע למסקנה שיש אלוקים כתוצאה מטיעון שהוא מצא. הוא בדרך כלל מניח שיש אלוקים ושש ושמח על זה שהוא מצא טיעון שמוכיח את זה. אצל אנסלם ראינו שהוא היה אפילו כל כך מודע לזה שהוא שם את זה על השולחן. הוא פותח את הראיה שלו לקיומו של אלוקים בתפילה, בתפילה לאלוקים כדי לבטא את המודעות שלו לעובדה הזאת שהאמונה שלו לא התחילה עם הטיעון אלא להפך היא קדמה לו.
[Speaker B] למה אתה קורא לזה בדיחה? זה נכון.
[הרב מיכאל אברהם] מה?
[Speaker B] אתה אומר זה מזכיר לך בדיחה, אבל זה לא בדיחה, זה באמת נכון מה שאתה אומר.
[הרב מיכאל אברהם] לא, זה בדיחה. אני אסביר עוד רגע למה זה בדיחה. אז הטענה שבעצם האמונה קדמה לטיעונים היא ודאי תיאור נכון של איך מתנהלים תיאולוגים. אלא מה? שמאז קאנט, זה היה נכון גם לפניו אבל קאנט היה הראשון ששם את זה על השולחן, ברור שבעצם כך גם מתנהלים פילוסופים. אני לא מתווכח עם התיאולוג, אני מתווכח עם הפילוסוף, גם הפילוסוף בעצם פועל בצורה תיאולוגית. ולמעשה ההבחנה בין הטיעון הפילוסופי לטיעון התיאולוגי, או טיעון חושף לטיעון יוצר, היא הבחנה מאוד מפקפקת. במובן מסוים זה אפילו נמצא בתוך מה שכבר ראינו לא פעם, הנחת המבוקש של טיעון לוגי. בעצם המסקנה של הטיעון הלוגי תמיד נמצאת איפשהו בהנחות. אז במובן מסוים זה תמיד אנחנו למעשה מניחים את מה שאנחנו רוצים להגיע אליו. תחשבו למשל על, הזכרתי את זה כבר, אנדרו ויילס, המתמטיקאי האמריקאי שהוכיח את המשפט של פרמה, את הקונג'קטור, את ההשערה של פרמה. אוקיי? עכשיו, הוא השקיע בזה שנים, נדמה לי שש שנים או משהו כזה של עבודה. אתם מעלים בדעתכם שהוא היה משקיע שש שנים אם הוא לא היה משוכנע שזה נכון? הרי ברור, הוא היה משוכנע שזה נכון, לכן היה שווה לו כל ההשקעה. לך תדע, את כל הקריירה שלך אתה זורק לפח שש שנים אם בסוף לא היית מוצא כלום, אז הקריירה שלך לא שווה הרבה. אז לכן בדרך כלל כשאתה משקיע הרבה אנרגיות ומאמצים וזמן בהוכחה של משהו, זה משהו שאתה בעצם מאמין בו עוד קודם לכן. האם זה פוסל את ההוכחה? ממש לא. מה אכפת לי במה הוא האמין קודם, בוא נבדוק האם ההוכחה שלו מחזיקה מים או לא מחזיקה מים. זה שהוא האמין בזה קודם לא הופך אותו ללא ישר. באותה מידה טענתי לגבי אנסלם שהעובדה שהוא היה מאמין עוד לפני שהוא הציג את ההוכחה הזאת לא מצביעה על חוסר יושר. כאשר נבדוק את ההוכחה אנחנו צריכים לראות האם ההוכחה הזאת עובדת או לא עובדת. זה שהוא עצמו האמין עוד לפני ההוכחה זה לא פגם. זה בסדר גמור, הייתה לו אינטואיציה מסוימת, וזה מה שהוא אומר, הוא מתפלל לקדוש ברוך הוא שמה שייתן בינה לאמונה. יש לו אמונה והוא רוצה לבסס אותה על הבינה. אז הוא מנסה למצוא הוכחה למשהו שבעצם מאמין בו עוד קודם. במובן מסוים חלק גדול מהפילוסופיה הוא כזה. חלק גדול מהפילוסופיה בעצם מניח דברים ומוצא את הדרכים איך לבסס אותם. יש פעם שמעתי בשם הרב סולובייצ'יק, אני לא יודע אם הוא כתב את זה באיזה מקום או אמר, אבל הוא אמר שהוא לא מכיר כמעט פסק הלכה שמבוסס על ראיות. זאת אומרת, הפוסק תמיד יודע את התשובה ואז מחפש את הראיות שיצדיקו את התשובה שאותה הוא מניח מראש. אני חושב שזה קצת מופרז אבל יש בזה הרבה אמת. וגם שם זה אותו דבר, זה לא פוסל את העניין כי ברגע שהראיות הן מחזיקות מים אז העובדה שהייתה לי אינטואיציה קודמת לא פוסלת את העניין. ואם הראיות הן לא טובות אז תתקוף את הראיות על זה שהן לא טובות. מה אכפת לך שהייתה לי אינטואיציה קודמת? זה שהייתה לי אינטואיציה קודמת זה לא מתקפה על הטיעון שאותו אני מעלה. אבל כאן אני רוצה לטעון טענה יותר חזקה. אני רוצה לטעון שזה שאני האמנתי קודם, נכון שזה שהאמנתי קודם במשהו לא פורך או לא פוגם בטיעון שמצאתי כדי להוכיח אותו. אבל עכשיו אני רוצה לעשות צעד הלאה, אני אומר, זה שאני מאמין במסקנה הוא ייטול חלק בהוכחה. לא שהוא יהיה מוטיבציה לחפש הוכחה כמו אצל אנדרו ויילס. ויילס האמין בזה אבל האמונה הזאת היא לא חלק מההוכחה שהוא מצא. היא רק הייתה מוטיבציה, כיוון שהוא ידע שזה נכון אז הוא נתן סיכוי טוב לזה שהוא ימצא הוכחה והוא הקדיש לזה שש שנים והוא מצא. אבל בהוכחה עצמה כשתקראו אותה לא כתוב שם אני מאמין שהשערת פרמה נכונה. זה לא אחד המשפטים שעליהם הוא הסתמך בהוכחה. עכשיו אני רוצה ללכת צעד אחד הלאה. אני רוצה לטעון שיש סוג של טיעון פילוסופי שמשתמש במסקנה בעצמה כדי להוכיח. והוא לגיטימי. וזה בעצם מה שאני רוצה לטעון. אבל זה עדין. אני במקום לדבר על, בוא ניכנס ישר לטיעון ראשוני ודרכו אני אנסה להדגים את הלוגיקה הזאת. הטיעון הזה לקוח מספר של ריצ'רד טיילור שנקרא מטאפיזיקה. זה פילוסוף אמריקאי, ספר פופולרי כזה שבא להדגים סוגיות מטאפיזיות לקהל הרחב. ספר מאוד מומלץ, אני מאוד ממליץ למי שלא מכיר. יש שם בהחלט ניתוחים מעניינים של כל מיני סוגיות, יש חלק ניתוחים פחות מוצלחים, אבל יש כמה וכמה פרקים, כל פרק זה נושא אחר, כמה וכמה פרקים מאוד מעניינים. הוא מציג דברים בצורה יפה, פשוטה, מאוד מאוד מומלץ. בכל מקרה, בספר הזה בפרק על אלוקים, אז הוא מביא… מביא את הטענה הבאה. הרכבת לסקוטלנד, דוגמה אהובה עליי. בנאדם נוסע, תחשבו על בנאדם שנוסע ברכבת שמיועדת, מכוונת לסקוטלנד. הוא רוצה להגיע לסקוטלנד. הוא יושב שמה, מזוודה בתא המזוודות, ואז הוא רואה בדרך החלון כתובת אבנים גדולה על צלע ההר, שכתוב בה ברוכים הבאים לסקוטלנד. הוא אורז, מתחיל להוציא את המזוודה, להתכונן לירידה, הרכבת עוצרת והוא יורד, הוא עומד לרדת. מישהו עוצר אותו ושואל אותו, מי אמר לך שכתובת האבנים הזאת לא סודרה במקרה? לכן אין לך מה להתכונן לירידה, חכה עד שהכרוז ברכבת יודיע שאנחנו עוצרים עוד מעט בסקוטלנד. אתה לא יכול להסיק מסקנות מכתובת האבנים, יכול להיות שהיא סודרה במקרה, זה הסתדר איכשהו, יש המון צברים של אבנים ברחבי העולם, אז אחד מהם הסתדר בצורה של כתובת, גם תופעה נדירה יכולה לקרות מדי פעם. זה ויכוח ביניהם, זה הוויכוח בין האתאיסט למאמין כמובן. אומר ריצ'רד טיילור, אני מקבל את הטיעון של האתאיסט, של הספקן לצורך הדיון. אבל שימו לב שיש פה רק שתי אפשרויות להגיב לסיטואציה הזאת, אין שלישית. אתה יכול להאמין לכתובת האבנים הזאת, להניח שהיא לא סודרה במקרה ולהתכונן לירידה. אתה יכול לומר שהיא סודרה במקרה ואז כמובן אתה לא יורד, אין לך עד שלא תשמע את הכרוז. אתה לא יכול להניח שהיא סודרה במקרה ולהתחיל להוציא את המזוודה ולהתכונן לרדת. זה לא, זאת אומרת, זאת התנהלות לא עקבית. צריך לזכור, הרי ברור שכתובת אבנים כזאת במקרה יכולה גם להימצא, שנוצרה במקרה, יכול להיות שגם במקרה היא נוצרה בשערי סקוטלנד. יכול לקרות, אבל אם כל המידע שיש לי זה רק מעצם העובדה שראיתי את כתובת האבנים, אין לי איזה מקור בלתי תלוי שאומר שזה סודר באמת בשערי סקוטלנד, אז נכון שזה יכול להסתדר במקרה גם בסקוטלנד כמו באוסטרליה, אבל אם אין לי מידע שזה קרה בסקוטלנד, אז קיומה של כתובת האבנים לא יכול לגרום לי בשום צורה להגיע למסקנה שאני בשערי סקוטלנד. מוסכם? זה ברור, זה לא יכול להיות. אז יש פה שתי אפשרויות. אפשרות אחת זה להניח שהכתובת לא סודרה במקרה ולהתארגן לירידה. האפשרות השנייה להגיד שהכתובת סודרה במקרה ולהישאר במקום, להניח שאין שום קשר לסקוטלנד. אי אפשר, אפשרות שלישית לא באה בחשבון, האפשרות שאומרת זה סודר במקרה ואני מתכונן לירידה. אלא אם כן עכשיו יגיד הכרוז ברוכים הבאים לסקוטלנד, תתכוננו לירידה, ואז אני אבין שכתובת האבנים, למרות שהיא סודרה במקרה להנחתי, במקרה היא גם הסתדרה כך בשערי סקוטלנד. יכול להיות. אבל ברור שבלי הכרוז, גם אם תיאורטית זה יכול להיות, אין שום דרך להסיק שזה באמת מה שקרה. ולכן כתובת האבנים הזאת לא אומרת לי כלום. אבל יש אפשרות שלישית. לא שומע. יש אפשרות שלישית. ומה? שאני לא בטוח ולכן אני אומר ליתר ביטחון, אולי אני אפספס. שאתה לא בטוח זה דיני ספקות, אני מדבר כרגע על האפשרויות השונות. אתה בספק בין שתי האפשרויות האלה, אבל אין אפשרות שלישית. זה מתקשר לשיעור של אתמול. בשיעור של אתמול דיברתי על היכול להיות מצב שאתה לא לגמרי בטוח, אתה רק עם ביטחון מחויבות חלקית למערכת המצוות, לא מחויבות מלאה אבל גם לא חוסר מחויבות גמור. פרדוקס הערמה. בכל אופן אז לענייננו זו בעצם הדוגמה. עכשיו כלפי מה הדברים אמורים? טיילור בעצם רוצה לטעון את הטענה הבאה, בואו נסתכל לדוגמה על מערכת הראייה שלנו. מערכת הראייה שלנו היא מאוד מאוד מורכבת, מאוד מורכבת, משהו מטורף במורכבותו. עכשיו מערכת כל כך מורכבת, ועכשיו אני כשאני רואה אני לא יודע מה, אני רואה מולי תמונה על הקיר, אז אני אומר מסתבר שיש פה תמונה. יבוא הספקן ויגיד לי תשמע, מערכת כל כך מורכבת היא סודרה במקרה, מי אמר שיש פה באמת תמונה? למה אתה מסיק את המסקנה שיש פה תמונה? אני אומר אחת משתיים, או שאני חושב שהמערכת הזאת נבנתה באופן מכוון כדי לשקף. לשקף לי את המציאות, זאת אומרת היא מערכת אמינה, ואז אם אני רואה תמונה אני מניח שבאמת יש פה תמונה. או שאני אומר שזאת מערכת שנוצרה במקרה, אבל אז זה שאני רואה תמונה לא אומר כלום. דבר אחד אי אפשר לעשות, אי אפשר להגיד שהמערכת הזאת סודרה במקרה ולהאמין למראה של התמונה, להניח שיש פה תמונה אם אני רואה אותה. כי אם זה סודר במקרה, מה הסיכוי שהמערכת כל כך מורכבת שסודרה במקרה היא גם אמינה? כן, כמו הכתובת לסקוטלנד. מה הסיכוי שכתובת אבנים כל כך מסודרת ומאורגנת וזה קרה במקרה, זה קרה בשערי סקוטלנד? זאת אומרת, זה בדיוק קרה שם. אין לזה סיכוי. באופן תיאורטי זה יכול לקרות, אבל אם אין לי מידע קונקרטי שזה מה שקרה, אין שום היגיון להניח שזה אכן מה שקרה. ולכן אומר ריצ'רד טיילור את הטענה הבאה: בוא נניח שאנחנו מתבוננים עכשיו במערכת, מתבוננים במערכת הראייה שלנו, כן? בוא נתבונן בעיני השכל, כן? במערכת הראייה שלנו. אז אנחנו יכולים להתייחס אליה בשתי צורות. אנחנו יכולים להניח שהיא מערכת שנבנתה באופן שמשקף לי את המציאות, היא מערכת אמינה, ואז אם היא מראה לי תמונה, אני מניח שיש פה תמונה באמת. אני יכול להניח שזאת מערכת שנוצרה במקרה, אבל אז אין לי שום בסיס לאמונה במה שהיא מביאה לידי, במידע שהיא מביאה לי. לכן אין לי שום בסיס להסיק שאם אני רואה תמונה אז כנראה יש פה תמונה. דבר אחד לא יכול להיות, שאני אניח שזה סודר במקרה ואני גם אאמין למערכת הזאת. כן? זה תחשבו על ה על הדוגמה של הבואינג של פרד הויל, כן? רוח טייפון עוברת מעל מגרש גרוטאות ובמקרה היא לוקחת את כל הגרוטאות שיש שם ובונה מהם מטוס בואינג. אוקיי? האם זה יכול להיות דבר כזה? התשובה, אולי זה יכול להיות, אולי זה לא יכול להיות, אבל אם זה קרה, אז אז מישהו התכוון לזה. אוקיי? זאת אומרת, זה לא קרה במקרה. לא סביר, למרות שתיאורטית יכול לקרות במקרה, אבל כשאני רואה סיטואציה כזאת, ההנחה הפשוטה היא שזה לא קרה במקרה. אני עוד אגיע לאנלוגיה הזאת. מה שהוא בעצם אומר זה ככה: אם אתה מאמין למערכת הראייה שלך, אז אתה חייב להניח שהיא לא נוצרה במקרה. זאת בעצם הטענה. כי אם היא נוצרה במקרה, אין שום הצדקה להאמין לה. ולכן בעצם זה ראייה לקיומו של גורם שבנה לך את מערכת הראייה. אלוקים, נקרא לו לצורך הטיעון הזה.
[Speaker B] אוקיי? אבולוציה זה מקרה? לא שומע. אבולוציה זה מקרה?
[הרב מיכאל אברהם] אבולוציה אנחנו נדבר בהמשך. אבולוציה עקרונית זה מקרה, כן. נדבר על זה בהמשך. הערעור מן האבולוציה פה מתבקש. אני רק רוצה לחדד יותר את הטיעון ואת המשמעות שלו, ואז אני אגיע בסוף גם לערעורים. אז למעשה הטענה של ריצ'רד טיילור זה אתה יכול לא להאמין לעיניים שלך, אין בעיה, אין לי מה להגיד עם זה, עליך על זה. אבל אם אתה מאמין למערכת הראייה שלך, אז אתה מניח שהיא לא נוצרה במקרה. זאת בעצם הטענה שלו ולכן אתה מאמין באלוקים. עכשיו שימו לב מה מה בעצם המשמעות של הטיעון הזה, איפה הוא ממוקם על מפת הטיעונים שציירתי כאן. זה דומה מאוד לטיעון הפיזיקו-תיאולוגי. מה אומר הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי? הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי בעצם אומר תראה, יש לנו מערכת ראייה שהיא מאוד מאוד מאוד מורכבת. לכן לא סביר שהיא נוצרה במקרה. נכון? זה בעצם הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי. אני מיישם אותו על הראייה, לא חשוב, נדבר על כל העולם, אבל בואו נתמקד בראייה רגע. זאת אומרת, אני רואה את מערכת מערכת הראייה שלי שהיא מאוד מאוד מורכבת ואני אומר, מערכת כל כך מורכבת וגם מכוונת, כן? היא משקפת נכון את העולם, לא יכולה להיווצר במקרה. בא אתאיסט ואומר, למה? מערכת מורכבת יכולה להיווצר במקרה, אולי אבולוציה או לא משנה מה שיהיה. אבל יש, זה יכול גם הגרלה סתם. יכול לקרות בלי אבולוציה, נעזוב רגע את האבולוציה. הגרלה סתם, מערכת יכולה להיווצר, דברים נוצרים בצורה כזאת, אחרת, במקרה נוצרה מערכת מורכבת. זה ההתנגדות שלו לטיעון הפיזיקו-תיאולוגי. עכשיו מגיע הטיעון של ריצ'רד טיילור ותוקף אותו בתנועת מלקחיים. הוא אומר לו טוב, אם אתה חושב שנוצר במקרה אני מוכן לקבל לצורך הדיון, אבל אז אל תיתן בזה אמון. זאת אומרת, אתה לא יכול לרקוד על שתי החתונות. הראייה הפיזיקו-תיאולוגית הרגילה מתווכחת. זה לא יכול להיות, הסיכוי לזה הוא אפסי. ריצ'רד טיילור אומר עזוב, עזוב, אני מקבל זה נוצר במקרה. בסדר, אני לא מתווכח. טיעון דחוק יכול להיות גם נכון. אין לי בעיה. אבל דבר אחד אתה צריך להודות, שאם זה נוצר במקרה, אז אתה לא יכול לתת אמון במערכת הראייה שלך. למה לא? למה לא? הבואינג הזה בסופו של דבר טס מיליון פעם, זה הביא לי את הביטחון שהוא בסדר. זה הכל. אישור פה יבוא מכוח הניסיון. בוא נדבר. בסדר, בוא נדבר. אין בעיה.
[Speaker C] אבל צריך לכלול את שאר החושים, לא? כי שאר החושים מאששים את חוש הראייה.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, נדבר על כל החושים. נדבר על כל מערכת החישה. לא נדבר על הראייה, הראייה זה רק דוגמה, אני עוד ארחיב את הטיעון הלאה והלאה. בשלב זה אני לוקח את הראייה כי זאת דוגמה שאני רוצה עליה לחדד את הקווץ' הלוגי, כן, את החאפ מה שנקרא. אז הטענה למעשה פה זה שהגם אם האתאיסט מוכן לקבל את הטענה המוזרה או הדחוקה שמערכת מורכבת יכולה להיווצר במקרה, אבל הוא לא יכול שלא להסיק מכאן את המסקנות המתחייבות. אז אם ככה אי אפשר לתת בה אמון. אבל לכן אני אומר לו תראה, אתה יכול להניח שזה נוצר במקרה ולא לתת אמון, אתה יכול לתת אמון אבל אז לא להניח שזה נוצר במקרה. אתה לא יכול, וזה הרי מה שהאתאיסט עושה, להניח שזה נוצר במקרה וגם לתת בזה אמון. והרי האתאיסט, אני מניח שהאתאיסט מדובר פה באתאיסט שהוא לא ספקן. אם הוא ספקן אז זה משהו אחר, אבל אם הוא לא ספקן, אז הוא נותן אמון במערכת הראייה שלו. אז פה אני אומר לו תשמע, אתה חי בסתירה. אתה יכול, אני לא מתווכח איתך שדבר מורכב יכול להיווצר במקרה. יכול, בסדר, אין לי בעיה. לצורך הדיון אני כן מתווכח, אבל זה היה הנושא של הראיה הקודמת. אני עכשיו בראיה הזאת לא מתווכח, אני מקבל את זה, אני רק אומר אבל תישאר עקבי עם ההנחה שלך. העקביות דורשת ממך לא לתת אמון במערכת הראייה אם היא נוצרה במקרה. עכשיו, ואני רוצה לחדד, נגיע לכל הערעורים, יש פה ערעורים, אני רק רוצה להבהיר טוב את הטיעון קודם. מה שצריך להבין כאן זה שאני בעצם לא הוכחתי לאתאיסט שהוא מאמין באלוהים. לא הוכחתי לאתאיסט שיש אלוהים, סליחה. מה שהוכחתי לו זה שהוא עצמו מאמין באלוהים. אולי זה לא נכון, אולי אין אלוהים, אבל אתה עצמך אדם מאמין. כי אם אתה נותן אמון במערכת החושים שלך, אז אתה כנראה אדם מאמין. אתה כנראה חושב שהיא לא נוצרה במקרה. יכול להיות שאתה טועה וגם אני טועה והאמת היא שהכל נוצר במקרה ואי אפשר לתת אמון במערכת החושים. הטיעון מהסוג הזה הוא לא טיעון שמדבר על המציאות עצמה, האם יש או אין אלוהים. הוא טיעון שמדבר על הסובייקט, אל בן השיח שלי. אני מראה לו שהוא עצמו מאמין במובלע באלוהים. יכול להיות שהוא טועה ויכול להיות שלא, אבל אל תגיד לי שאתה לא מאמין באלוהים, אתה כן.
[Speaker B] למה אי אפשר להגיד שזה נוצר במקרה ואחרי שזה נוצר הוא הסתכל על זה, הוא בדק והוא הגיע למסקנה שהוא יכול?
[הרב מיכאל אברהם] אין דרך לבדוק. איך תבדוק? עם החושים? השאלה שלי היא על כל החושים. זה בדיוק הנקודה. אבל זה אני אגיד, זה ערעורים, הערעור מן הניסיון ועוד אני אגיע לזה. אני הרי דיברתי אמנם על הראייה אבל אני יכול לדבר על כל החושים, לא רק על כל החושים, גם על כל החשיבה שלי, כל התפיסה, כל הפרספציה, כל ההכרה, כן, כל התפיסות שלי. מי אמר שאני לא כלוא בתוך איזושהי בועה שבניתי לעצמי? למה אני מרשה לעצמי להסתמך על זה כשאני מסיק מסקנות על העולם? בסדר, אני כבר מרחיב את זה מעבר לראייה. אבל אני אגיע לזה להרחבה הזאת עוד מעט. אז בעצם הטיעון הזה, שני דברים שחשוב להבין לגביו. א', הוא מאוד דומה לטיעון הפיזיקו-תיאולוגי. הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי אומר יש פה עולם מורכב, דבר מורכב לא נוצר לבד במקרה, ולכן יש מישהו שהרכיב אותו. זה הטיעון הקודם שדיברנו עליו, הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי. כנגד הטיעון ההוא יבוא האתאיסט ויגיד לא נכון, דברים מורכבים יכולים להיווצר במקרה. בסדר, לא מקבל את ההנחה שדבר מורכב לא נוצר במקרה. אז פה על זה התפלספנו בטיעון הקודם. עכשיו בא ריצ'רד טיילור ואומר עזוב, לא מתפלסף איתך. לגיטימי. אתה יכול לקבל טיעון, יכול לקבל היווצרות של משהו מורכב במקרה, בלי יד מכוונת, אבל אבל אתה חייב להסיק מזה את המסקנות המתחייבות. אתה לא יכול להניח שזה נוצר במקרה וגם לעשות בזה שימוש. תחשבו נגיד על ראינו, ראינו מחשב. בסדר? והמחשב, זאת אומרת אני רואה מולי איזושהי מכונה. מולי זה מחשב. אף אחד לא יודע איך היא נבנתה, זה מצאתי את זה על חוף הים. בסדר? אתם יודעים, לא על חוף הים, על הירח. אוקיי? אף אחד לא וזה ניל ארמסטרונג, כן? אני האדם הראשון שהגיע לשם, אני מוצא מחשב זרוק על החול שם. אני אומר לו מה המספר הראשוני שהוא הבא אחרי מאה ותשע? מאה ותשע הוא ראשוני. מה המספר הראשוני הבא? אז המחשב מוציא לי מאה ושלוש עשרה. עכשיו נניח שאני לא יודע לבדוק איזה מספר הוא ראשוני ואיזה לא. האם אני אקבל את זה? התשובה היא שלא. למה? כי כל עוד אני לא יודע שהמחשב הזה נבנה באופן שהוא יודע לעשות חישובים כאלה, שיש מי שתכנן אותו ומי שבנה אותו, ייעד אותו לזה ותכנן אותו בהתאם כדי שהוא יבצע נכון את החישובים האלה, אין לי שום סיבה בעולם להניח שהתוצאה שהוא נותן לי היא נכונה. במקרה הזה אגב היא נכונה. אבל אין לי שום דרך לומר שהתוצאה שהוא נותן לי היא נכונה. אולי זה בכלל מחשב שמוסיף ארבע לכל מספר שאני מכניס אליו? הכנסתי לו מאה ותשע, הוא הוציא לי מאה ושלוש עשרה. מי אמר שהוא עונה על השאלה מהו המספר הראשוני הבא? ולכן כל עוד לא בדקתי את המספר הראשוני הבא, אני לא יכול לתת אמון במחשב הזה, נכון? או שאני כן יכול אם אני דיברתי עם מי שתכנן אותו והוא אמר לי תשמע אני בניתי פה מכונה, בדקתי אותה, אני יודע איך עושים את זה, המכונה הזאת יודעת לעשות את החישוב של מספרים ראשוניים. אין בעיה. אבל אם אין לי מישהו שאמר לי משהו על המחשב הזה או על המכונה הזאת, אין שום סיבה בעולם לקבל את התשובה שלו. הסיכוי שהמחשב הזה בדיוק עונה על השאלה שאותה שאלתי הוא אפסי. תחשבו על מערכת, על מכונה כל כך מתוחכמת כמו מחשב. הרי יש אינסוף מכונות כאלה ברמות תחכום מהסוג הזה, כל מכונה כזאת עושה משהו אחר. מה הסיכוי שהמכונה שמולי היא בדיוק המכונה שנותנת לי את התשובה מהו המספר הראשוני הבא? אם זה נוצר במקרה, אם אני לא יודע כלום על איך נוצרה המכונה הזאת ומה תפקידה ולמה ייעדו אותה ולמה התאימו אותה, אז אין שום סיבה בעולם לתת אמון בתשובה שהיא נותנת לי. רק אם יש לי אינדיקציה בלתי תלויה, כן? למשל מי שבנה את המכונה, או מי שניסה קודם ובדק את התוצאות או מה שלא יהיה. אבל מעצם העובדה שהיא נותנת לי תוצאה אני לא יכול להסיק שום מסקנה אם אני חושב שהמכונה הזאת היא מכונה מקרית, שהיא סתם נוצרה פה, נבנתה לצורך כלשהו אבל לאו דווקא לצורך השאלות שאני שואל. רק אם יש לי אינדיקציה, אם אני נגיד יודע לבדוק, אני רואה שבאמת המספר מאה ושלוש עשרה הוא המספר הראשוני הבא, אם נניח שאני יודע לבדוק את זה בעצמי, אז זה מאשר לי שהמכונה הזאת עושה את העבודה, ושוב פעם אני אתן בה אמון. או אם מישהו אחר אמר לי תשמע אני בניתי אותה באופן כזה שהיא נותנת תשובות לשאלה מהו המספר הראשוני הבא, גם אז אני אתן בה אמון. אבל אני צריך איזושהי אינדיקציה בלתי תלויה. עצם העובדה שהמכונה הוציאה את התשובה לא אומרת כלום אם אני לא יודע כלום על המכונה. המכונה הזאת זה העיניים שלי, או מערכת החישה שלי בכלל. מערכת החישה שלי עונה לי לשאלות, מה יש פה, איך מתנהג זה, מה עושה זה, שאלות על העולם. למה שאני אתן אמון בתשובות שאני מקבל מהמערכת הזאת? אם זאת מערכת שאני לא יודע עליה כלום, היא נוצרה לבד בתהליך מקרי שרירותי, אז יכול להיות שבמקרה היא נותנת את התשובה הנכונה, כמו במחשב. אבל אם אין לי אינדיקציה בלתי תלויה שהתשובה פה היא נכונה, אני לא אקבל את זה. כי מערכות כל כך מסובכות יכול להיות שמתוכנתות להראות לי סרט על מה שקורה באוסטרליה, לא על מה שקורה לי מול העיניים, או שהן מתוכנתות להראות לי סרט שהוא בכלל בדיוני, אין דבר כזה אוסטרליה, או שהן מתוכנתות לא יודע מה לעשות כל מיני דברים, לעשות לי סוגסטיה למטרות מסוימות, לגרום לי לדברים. אני יכול להעלות אינסוף השערות למה מיועדת או למה נבנתה או למה מתאימה מערכת החישה שלי. כל עוד אני לא יודע באופן בלתי תלוי שהיא מערכת שמשקפת לי את העולם שבחוץ, אין לי שום סיבה בעולם להניח את זה. עכשיו תשימו לב שאין לי מקור בלתי תלוי שאומר לי את זה. כיוון שכשאני מדבר על כל מערכת החישה, לא רק על העיניים, אז איך אני יודע שכל מערכת החישה באמת משקפת לי נכון את העולם? אין לי מקורות שהם לא חושיים שיתנו לי פידבק לעניין הזה. אין לי דרך לבדוק את המחשב ולראות האם מאה ושלוש עשרה זה באמת המספר הראשוני הבא. הבא. כל מה שאני יכול זה להאמין למה שהמחשב אומר. אבל אין סיבה להאמין למה שהמחשב אומר, זה מערכת כל כך מורכבת שאם היא לא נוצרה בשביל זה, אז מה מה הסיכוי שמאה ושלוש עשרה זה באמת המספר הראשוני הבא? אין סיכוי. אז אם אני לוקח עכשיו באנלוגיה מהמחשב הזה את כל מערכת החישה שלנו, ולא רק את העיניים המישוש, הטעם, השמיעה, הראייה, הכל, כן? אני לוקח את כל מערכת החישה שלנו ואני עכשיו מדמה אותה למחשב ההוא, או לכתוב את האבנים בסקוטלנד וכולי. כן? אז אני אחת משתיים: או שאני מניח שמישהו יצר אותה במטרה שהיא תעזור לי לתפקד, שהיא תשקף לי את העולם מבחוץ, ואז אני נותן בה אמון, זה בסדר. איך אני יודע את זה? לא יודע, משלושת הראיות הקודמות. אבל אם אני יודע את זה, אם אני מניח את זה, שזה נבנה על ידי הקדוש ברוך הוא כדי לאפשר לי לתפקד, אז יש הצדקה לאמון שאני נותן במערכת הזאת. אם אני טוען שזה משהו שנוצר במקרה, כי אני לא מקבל את הראיות לזה שמישהו יצר את זה, אין בעיה. הטיעון הזה אומר יכול להיות שזה נוצר במקרה, אבל אז אל תיתן בזה אמון. אתה לא יכול להניח שזה נוצר במקרה וגם לתת בזה אמון, זה לא. אתה לא יכול להניח שהמחשב הזה נוצר במקרה על חוף הים וכשהוא יוציא לך את התשובה מאה ושלוש עשרה אתה מכריז המספר הראשוני הבא הוא מאה ושלוש עשרה, זה שטות. כי הוא הוציא מאה ושלוש עשרה במקרה, אין שום סיבה בעולם להניח שהוא מוציא לך באמת את המספר הראשוני הבא. רק אם אתה יודע עליו משהו באופן בלתי תלוי. אם יש לך נגיד, אם אתה יודע שכתובת האבנים באמת סודרה על ידי ממשלת סקוטלנד, אז אתה אומר בסדר, אז כתובת האבנים הזאת אומרת לי משהו. או אם אתה יודע שהיא במקרה סודרה אבל פלא, קראת בעיתון, קרה נס, כתובת אבנים שסודרה במקרה כתוצאה מסופה כתבה את הכתובת ברוכים הבאים לסקוטלנד, ולא תאמינו, זה קרה בשערי סקוטלנד. טוב, אם קראתי את זה בעיתון ובהנחה שחוץ מהתאריך יש עוד משהו נכון שם, אז אני מקבל שהכתובת הזאת נמצאת בשערי סקוטלנד. אבל אם לא קראתי את זה בעיתון אין לי שום אינדיקציה ואני אומר שהמערכת הזאת סודרה במקרה, המסקנה שאני נמצא בשערי סקוטלנד היא חסרת כל בסיס.
[Speaker B] השכל שלי הוא חלק ממערכת החישה?
[הרב מיכאל אברהם] בטח, חלק מהתפיסות שאיתם אני בנוי, כן. החישה שלנו, הפרספציה שלנו, כוללת מרכיבים מוחיים, זה לא רק העיניים הפיזיות או האוזניים, זה גם מרכזי העיבוד של הראייה והשמיעה. כן, זה ברור. מה שאני קורא ראייה זה כל המערכת כולל המוח. אז כל המערכת הזאת זה סוג של מחשב. עכשיו, אם אני מניח שהמחשב הזה זה סתם איזה משהו שנוצר כתוצאה מסופת טורנדו שעברה מעל מגרש גרוטאות, לעלות על מטוס הבואינג הזה ולבנות עליו שהוא יביא אותי לאוסטרליה אני צריך להיות מתאבד אם אני מבין שזה נוצר כתוצאה מסופת טייפון מקרית.
[Speaker B] אבל אם אשווה את זה לדוגמה של המחשב על הירח, אז אני גם חלק מהמחשב.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. לכן שם לא יכולה להיות לי אינדיקציה בלתי תלויה. במחשב רגיל יכולה להיות לי אינדיקציה בלתי תלויה, אני בודק אותו עם מחשב אחר, או אני בודק אותו בעצמי עם החישוב שלי, אני עושה את החישוב מה המספר הראשוני הבא. אבל במקום שאני מדבר על כל מערכת התפיסה שלי, אז זה סוג של מחשב שאני לא יכול לצאת מחוצה לו. אין לי מקור שמחוצה לו שייתן לי פידבק האם המחשב הזה עובד או לא עובד, כי המחשב הזה הוא הכל, אין שום דבר מחוצה לו, אין עוד מלבדו.
[Speaker C] בתהליך האבולוציוני סביר להניח שמי ששרד הוא מי שפעל לפי המציאות.
[הרב מיכאל אברהם] עוד פעם העיקרון מן האבולוציה, אני אגיע אליו. בסדר? נדבר על זה. אני רק רוצה להבהיר את טיבו של הטיעון הזה. עכשיו פה יש נקודה עדינה וצריך לשים אליה לב. יכולים להאשים את מי שמעלה טיעון כזה בפרגמטיזם. ובשיטתי זאת אשמה חמורה. זאת אומרת, פרגמטיזם זה פילוסופיה, יש כאלה שמכנים את זה פילוסופיה, אני קורא לזה שטויות, אבל פילוסופיה שמאוד רווחת באמריקה, ארצות הברית, והיא בעצם אומרת, מזהה את האמיתי עם המועיל, עם הפרגמטי. זאת אומרת, אני מאמץ טענות לא בגלל שהן אמיתיות אלא בגלל שהן יעילות, הן מועילות. אומרים לי למה דמוקרטיה היא השיטה הנכונה? בגלל שהיא פועלת הכי טוב, או הכי פחות גרוע. אפילו זה אני כבר לא בטוח כשאנחנו חיים בישראל בשנים האלו, אבל נניח. הטענה הזאת היא טענה פרגמטית. עכשיו אם אתה לא טוען שהדמוקרטיה דמוקרטיה היא נכונה, אם אתה טוען שהיא הכי יעילה אז אין בעיה, זאת טאוטולוגיה, כי אם היא הכי יעילה אז היא הכי יעילה, זה ברור. אם אתה אומר לא לא, זאת גם השיטה הכי מוסרית, לא יודע מה, הכי מה שלא יהיה, אתה לא יכול או הכי נכונה באיזשהו מובן מופשט, אתה לא יכול לומר שהיא הכי נכונה בגלל שזה עובד. כי מי אמר? גם גם הנאציזם עבד. היה שם שלטון מאוד מאוד יעיל. אז מה? זה אומר שזה נכון? העובדה שמשהו עובד לא אומרת שהוא נכון אלא אם כן אתה מתעסק בנכון למטרותיו, כן? נכון יעיל. אם הוא יעיל אז הוא יעיל, זה ברור. אבל העובדה שהוא מועיל לא אומרת שהוא נכון. והפרגמטיזם בלי בושה טוען שכן. אני חושב שחבוי בו איזשהו סוג של ייאוש מבירורים לגבי הנכון, ייאוש מפילוסופיה או מאתיקה או מה שלא יהיה, ולכן אומרים עזוב, בוא נאמץ את מה שעובד, עזוב את מה שנכון, בוא נאמץ את מה שעובד. שזה בעצם איזשהו סוג של ספקנות שאומר אין לי דרך להגיע למה נכון ומה לא נכון, אז אם זה עובד זה בסדר. זה בעצם השיטה הספקנית. עכשיו פה, נגיד בשיטה הספקנית אומרים לי תראה, בוא נאמץ את העובדה שיש אלוקים בגלל שאם אני מניח שיש אלוקים אז אני יכול לתפקד בעולם, אז אני מאמין לחושים שלי, אני מאמין לחשיבה שלי, אולי גם עם המוסר אני יכול להאמין לו, על זה נדבר בהמשך, זה יהיה יעיל, זה מועיל, אז בוא נאמץ את האמונה באלוקים. זה פרגמטיזם בזוי, כי אין שום סיבה בעולם להניח שיש אלוקים רק בגלל שזה מועיל. זה מה שמרקס היה קורא אופיום להמונים. הוא אמר שהאמונה או הדת זה אופיום להמונים והוא צדק, כיוון שהרבה אנשים מאמצים את זה בגלל שזה נותן להם חיים נוחים, פותר להם בעיות. בסדר, אם זה פותר לך בעיות, זה מועיל, אז בוא נאמץ את זה. זה פרגמטיזם.
[Speaker B] כמו שאמרו, אם אלוהים לא היה קיים היה צריך להמציא אותו.
[הרב מיכאל אברהם] כן, בדיוק, לא רק היה צריך אלא באמת המציאו אותו, כן. הנקודה היא ויש הרבה אנשים שאומרים כן כן, על השולחן, זה נוח לי, אני חי ככה, זה נותן לי חוויות טובות, זה עושה לי את החיים עשירים יותר, לכן אני מאמין באלוקים. אלה טענות פרגמטיות. אנשים שטוענים את הטענה הזאת הם אתאיסטים, אני לא מצרף אותם למניין. הם יכולים לקיים את כל המשנה ברורה קלה כבחמורה, הם לא מצטרפים למניין, כיוון שהם לא באמת מאמינים באלוקים, הם מאמצים אידיאה בדיונית כיוון שהיא מועילה. זה בעצם המשמעות של פרגמטיזם, כן, זה כמו אחד העם שהמליץ לקיים את ההלכה, לפחות את העקרונות שלה, בגלל שזה משמר את הלכידות החברתית, את הרציפות התרבותית של העם היהודי, לא בגלל שהקדוש ברוך הוא ציווה וזה מחייב. אז אחד כזה לא מצטרף למניין, הוא יכול להתפלל בדבקות כל יום שלוש פעמים, הוא אתאיסט. זה שהוא המציא איזשהו אלוקים כדי שיעשה לו את החיים יותר יעילים ונוחים, זה לא חשוב. אגב, גם אם הוא עושה את החיים יותר טובים מוסרית, זה עדיין לא משנה, כיוון שאם אין אלוקים אז אין אלוקים, זה שאם יש אלוקים אז החיים נהיים יותר טובים זה לא אומר שיש אלוקים. לכן הפרגמטיזם מבחינתי זאת האשמה. כשאתה אומר שטיעון מסוים הוא טיעון פרגמטיסטי זה אומר טיעון שטותי. עכשיו יש כאלה שמתייחסים לסוג הטיעון שהעליתי קודם, העיניים והחישה שלנו, כטיעון פרגמטיסטי. למה? כי הם אומרים תראה, אתה בעצם רוצה בסיס לאמון שלך בחושים, עכשיו אתה הגעת למסקנה שההנחה שזה נוצר במקרה לא נותנת לך בסיס כזה, אז אתה ממציא את אלוקים כדי שיהיה לך בסיס כזה. בהמשך אנחנו נדבר גם על הבסיס למוסר, אלוקים כבסיס למוסר, אז גם שם אותה האשמה, אתה ממציא אלוקים כדי שיהיה לך מוסר תקף. זה פרגמטיזם. עוד פעם, פרגמטיזם שמטרותיו זה לא אינטרס במובן הצר אלא זה אינטרס ערכי, שיהיה עולם מוסרי, הכל טוב, אבל זה עדיין פרגמטיזם, כי זה לא אומר כלום לגבי השאלה אם באמת יש אלוקים. אז לכן הטיעון מהסוג הזה שהעליתי כאן הוא טיעון שהרבה פעמים מריח מפרגמטיזם, אתה בעצם ממציא את אלוקים כדי שייתן לך, ייתן לך איזשהו בסיס לדברים שאתה רוצה לתת בהם אמון, מוסר, חישה, חשיבה, מה שלא יהיה. אני רוצה להבדיל טוב טוב את הטיעון שהצגתי קודם מטיעון פרגמטיסטי, כי הוא לא, הוא לא טיעון פרגמטיסטי. אני טוען פה טענה שונה, אני אומר בהנחה שאני נותן אמון בחושים, אז ברור שבמובלע אני מניח שיש מישהו או משהו שיצר אותם, הם לא נוצרו במקרה. העובדה, אני אנסח את זה ככה, תראו. בעצם, אתם יודעים שבגרירה לוגית, הגרירה הלוגית בעצם בנויה, A גוררת B, כן? אם A אז B. אי אפשר להסיק מזה שאם B אז A, נכון? אם זורחת השמש, אז יש אור. בסדר? זה אומר שאם יש אור אז זורחת השמש? לא, יכול להיות שיש מנורה חשמלית שעושה אור, נכון? זאת אומרת, זה ש-A גוררת B, זה לא אומר ש-B גוררת A. אבל זה כן אומר שלא B גוררת לא A, כן? אם יש שמש, אז זורחת אור. מכאן אפשר להסיק שאם אין אור, אז ברור שלא זורחת השמש. זה כן טיעון תקף. זאת אומרת A גוררת B, המשפט השקול זה לא B גוררת לא A. לא נכון להגיד ש-B גוררת A, להפוך את כיוון הגרירה לא טוב, לא תקף. להפוך אותו ולהפוך לשלילה, זה כן. השלילה של B גוררת את השלילה של A. זה משפט פשוט בלוגיקה. מה זה בעצם אומר? זה בעצם אומר ככה: אם אלוהים ברא את מערכת החישה שלי, אז אני יכול לתת בהם אמון. זה המשפט A גוררת B. מסקנה: אם אני לא נותן בהם אמון, רגע, איך זה הולך שמה? אם, לא, אם אין אלוהים, סליחה, אם אין אלוהים, אי אפשר לתת אמון במערכת החישה. בסדר? זה A גוררת B. A זה אין אלוהים, ואם אין אלוהים אי אפשר לתת אמון במערכת החישה. מה המסקנה שיוצאת מכאן? אם אני נותן אמון במערכת החישה, לא B, כי B זה לא לתת אמון במערכת החישה, אז לא B זה לתת אמון. אם אני נותן אמון במערכת החישה, אז לא A, אז לא אין אלוהים, אז יש אלוהים. בסדר? זה הטיעון הלוגי בעצם שאני מדבר עליו. עכשיו, אפשר ללכת ישר ואפשר ללכת הפוך, אבל זה לא משנה, זה תקף בכל מקרה. לכן ההליכה, ההליכה בכיוון ההפוך זה לא הליכה פרגמטיסטית, זה תקף ברמה הלוגית ההליכה הפוכה פה. זה לא פרגמטיזם. אם אני נותן אמון במערכת החושים שלי, זה אומר שיש אלוהים, כי אם לא היה אלוהים אז לא הייתי יכול לתת אמון במערכת החישה שלי. עכשיו אתם יכולים כמובן לשאול, כן, אבל מי אמר לך שבאמת אפשר לתת אמון במערכת החישה? הרי אתה מניח שאפשר לתת אמון במערכת החישה והמסקנה היא שיש אלוהים. אבל זה גופא, מי אמר לך שאפשר לתת אמון במערכת החישה? זו ההנחה שלי. ההנחה שלי היא שמערכת החישה היא מערכת אמינה. אני חווה את זה, אני רואה את זה, לא משנה, כל אחד והסיבות שלו. אבל אם זאת ההנחה שלי, אם אני באמת חושב שזה נכון, אז המסקנה היא שיש אלוהים. וזה ההבדל. אם אני אומר אני רוצה לתת אמון במערכת החישה, אין לי אינדיקציה, אני רוצה, לכן יש אלוהים, אני פרגמטיסט. אבל אם אני אומר אני נותן אמון במערכת החישה, אני מרגיש בכל נימי נפשי שהיא נכונה, יש לי אינטואיציה חזקה שהיא נכונה, מסקנה יש אלוהים, זה לא פרגמטיזם, זה טיעון לוגי תקף. ברור ההבדל? הוא נראה מאוד דומה, אבל זה עולם אחר לגמרי. זה לא אופיום להמונים. אני לא ממציא משהו כדי שיהיה לי יותר נוח, אלא אני באמת חושב שזה לא נוחיות, זה באמת נכון שהחושים שלי משקפים את המציאות, אז לכן המסקנה שיש אלוהים זו לא מסקנה פרגמטית. פרגמטיזם, מסקנה לוגית שיוצאת מכאן. בואו ננסח את הטיעון האחר שאני אגיע אליו בהמשך, אבל שהוא הולך על אותו דפוס. אני אומר, אם אין אלוקים במקום הזה והרגוני, כן? אם אין אלוקים אין מוסר תקף. בלי אלוקים אין מוסר תקף. לא ניכנס כרגע לבסיס, על זה אני עוד אדבר. אני רק רוצה שתראו את דפוס הטיעון. אם אין אלוקים אין מוסר תקף. אם אני מאמין שיש מוסר תקף, אז זה אומר שיש אלוקים, נכון? לא בי גוררת לא איי. הפרגמטיסט יגיד: וואלה, זה עולם מפחיד, עולם בלי אלוקים אין בו מוסר תקף. אז בוא נמציא אלוקים כדי שהאנשים פה יתנהלו בצורה נורמלית. זה פרגמטיזם. בסדר? זה כמו שיש איזה בדיחה על האציל הרומאי והעבד שלו, איך זה הולך שמה? אני לא זוכר כבר. האציל הרומאי שאומר לעבד שלו שיש אלוקים כדי שלא יהרוג אותו או משהו, אני לא זוכר, יש איזה בדיחה על פרגמטיזם, לא זוכר אותה כבר. בכל אופן, אז הטענה, ההבדל בין פרגמטיזם לבין טענה לוגית שהולכת מהסיפא אל הרישא, כן? הופכת את כיוון הגרירה, הוא הבדל דק אבל הוא הבדל תהומי. זה שוני אחר לגמרי. הטיעון השני הוא טיעון פילוסופי, הטיעון הראשון הוא שטויות. הפרגמטיזם זה שטויות ברמה הפילוסופית. הטיעון השני הוא טיעון פילוסופי תקף. אפשר לבוא ולתקוף אותי: כן, אבל מי אמר לך שיש מוסר תקף? כן, וולטייר, נכון. מי אמר לך שיש מוסר תקף? או מי אמר לך שמערכת החישה משקפת נכון את המציאות? טענה טובה, אני אצטרך, אבל זה נכון על כל טיעון לוגי. בכל טיעון לוגי אני יוצא מהנחות וגוזר מהן איזשהן מסקנות. ותמיד אפשר לשאול אותי: מי אמר לך שההנחות נכונות? אני אומר: האינטואיציה שלי אומרת שההנחות נכונות. לכן אין פה שום דבר מיוחד בטיעונים האלה, זה טיעונים שמבוססים על הנחה, ואת ההנחה מאיפה אתה מוציא? מהאינטואיציה, לא יודע מאיפה. אז זה נכון לכל טיעון לוגי, אז זה לא אשמה, ברור. כל טיעון לוגי מתחיל מהנחות כלשהן. אז אם יש לי הנחות שהן בעיניי סבירות, אני חושב שהן נכונות, ומהן אני גוזר את המסקנה שיש אלוקים, זה טיעון לוגי תקף. למרות שהוא הולך מהמוסר לאלוקים ולא מאלוקים למוסר. כן, הטיעון היוצר בעצם אומר: מעצם זה שיש מורכבות, זה אומר שיש אלוקים. הטיעון החושף בעצם אומר: מהעובדה שאני חושב שהמורכבות הזאת היא אמינה, זה אומר שאני חושב שיש אלוקים. זה לא אומר שיש אלוקים, אגב. הטיעונים מהסוג הזה, זאת ההערה השנייה שרציתי להעיר. הטיעונים מן הסוג הזה לא מוכיחים את קיומו של אלוקים. הם רק מגלים לי שאני מאמין בקיומו. אם אני חושב שיש מוסר תקף או אני חושב שהחושים שלי משקפים נכון את המציאות, אז אני אדם מאמין. יכול להיות שאני טועה, יכול להיות שאין אלוקים, אבל אני לא יכול לומר שאני אתאיסט. אני גיליתי את העובדה שאני עצמי אדם מאמין. הטיעונים מהסוג הזה, מה שקראתי טיעונים חושפים, הם טיעונים שחושפים בפניי את מה שכבר יש בתוכי. הם לא חושפים בפניי את המציאות, אלא הם חושפים בפניי את מה שכבר אני מאמין בו. לכן הרבה פעמים יש איזו תחושה לא נוחה עם הטיעונים האלה כשאני אגיד לבנאדם: תשמע, אני מתווכח עם אתאיסט. אני אומר לו: אתה מאמין לעיניים שלך? הוא אומר: כן, בוודאי, למה לא? אני אומר: עכשיו אתה יודע, אם זה נוצר במקרה, אין מה לתת בהם אמון. ואז הוא חושב רגע. ואז אני אומר לו: טוב, אז אם אתה מאמין להן, סימן שיש אלוקים. יש לו שתי דרכים לצאת מזה. הוא יכול להגיד: אתה יודע מה? אתה צודק, טעיתי, יש אלוקים, ולא רק שיש אלוקים, אלא מאז ומעולם האמנתי בו, רק לא הייתי מודע לזה, כי עובדה שנתתי אמון בחושים שלי. תגובה ראשונה. תגובה שנייה: אתה יודע מה? אתה צודק, אז אני לא נותן אמון בחושים שלי. אם הוא יגיד משהו כזה, אין לי מה לומר לו. הוא עקבי. הוא לא מאמין באלוקים, ולכן הוא גם באמת לא נותן אמון בחושים. טעיתי בזה שנתתי אמון בחושים, ככה הוא יגיד לי. ואז או שטעית בזה שנתת אמון בחושים, או שטעית בזה שחשבת שאתה אתאיסט. אבל איזושהי טעות הייתה לך. אם אתה מאמץ את הטעות של האמון בחושים, אתה יכול להישאר אתאיסט. אבל אם אתה מבין שהטעות שלך הייתה באתאיזם, אז שכנעתי אותך שאתה אדם מאמין. לא שיש אלוקים, אלא שאתה אדם מאמין. בסדר? אז הטיעונים מן הסוג הזה הם לא טיעונים שמוכיחים משהו על העולם עצמו. הם טיעונים שמגלים לאדם משהו עליו. משהו שהיה חבוי בו עוד קודם בלי שהוא היה מודע לזה. כן? אם אתם. הזכרתי כבר בהקשר הזה אני חושב את הבדיחה הזאת על אברהם אבינו והכובע, כן שמאיפה אנחנו יודעים שכל יהודי צריך ללכת עם כובע? כתוב וילך אברהם. יהודי כמוהו הרי לא הלך בלי כובע, נכון? ואם אברהם הלך עם כובע, אז אנחנו צאצאיו שהולכים בדרכיו גם צריכים ללכת עם כובע. מה שהיה להוכיח. מה הבעיה בטיעון הזה? אז התשובה היא, כבר דיברנו על זה אני חושב, התשובה היא שאין שום בעיה בטיעון הזה, הטיעון תקף. למה זה מטריד הטיעון הזה? כי הוא מניח את המבוקש. מה זאת אומרת? הרי בתוך הטיעון שימו לב אמרתי שאדם כזה הרי לא הלך בלי כובע. מה בעצם ההנחה הזאת אומרת? שהרי יהודי לא הולך בלי כובע, נכון? זה בעצם מה שהנחתי. זאת אומרת ההנחה שכל יהודי צריך ללכת עם כובע הייתה אחת ההנחות שעליה בניתי את הטיעון. אבל בעצם אני יכול להסתכל על זה כטיעון חושף. אני יכול להגיד אני חושב שכל יהודי צריך ללכת עם כובע. אם אני לא, סליחה, אני חושב שאיך זה הולך שמה? לא, שם זה הנחת המבוקש טריוויאלית. שם זה לא יעזור. אני צריך להניח שכל יהודי צריך ללכת עם כובע ורק זה יוכיח לי שכל יהודי צריך ללכת עם כובע. זה כמובן הנחת המבוקש טריוויאלית. אבל בטיעונים מן הסוג שאנחנו עושים כאן, אלו טיעונים שבהם אני, אם אני יוצא מנקודת מוצא, אני רוצה להאמין לחושים שלי ומסיק מסקנה שיש אלוקים, לא הגעתי למסקנה שאני מאמין באלוקים, הגעתי למסקנה שכדאי להמציא את אלוקים. אבל אם אני אומר אני מאמין לחושים שלי ומכאן אני מסיק את המסקנה אז כנראה שבמובלע אני מאמין באלוקים, אז הגעתי למסקנה שאני מאמין באלוקים. זה עדיין לא מסקנה שהוא קיים, אבל זאת מסקנה שאני לא אתאיסט, אני מאמין באלוקים. זאת בעצם הטענה. כן, אנסלם בטיעון שלו פונה אל הנבל, כן, אמר נבל בלבו אין אלוקים. אז הוא אומר לנבל, אומר אתה מקבל את העובדה שיש הגדרה קונסיסטנטית של העצם המושלם, שאתה העצם השלם ביותר שאתה יכול להעלות בדעתך? אומר כן. ומכאן הוא מגיע למסקנה סימן שאתה מאמין באלוקים. עכשיו האתאיסט יכול להגיב באחת משתי צורות: או להגיד אתה יודע מה, אתה צודק, טעיתי, אני לא אתאיסט, אני מאמין באלוקים. זה לא יקרה כמובן, אבל זאת תגובה אחת אפשרית. התגובה השנייה האפשרית זה אתה יודע מה, אתה צודק, בהגדרה העצם השלם ביותר שניתן להעלות על הדעת יש איזושהי בעיה. כנראה שההגדרה הזאת היא לא הגדרה טובה. אני חוזר בי מההגדרה הזאת. אבל הוא לא יכול להגיד ההגדרה היא הגדרה טובה אבל עדיין אני חושב שאין אלוקים. זה לא. אז בעצם מה שאנסלם עשה, הוא הוכיח לו שהוא עצמו מאמין באלוקים. לא זה שיש אלוקים, הוא לא הוכיח לו את זה שיש אלוקים. הוא הוכיח לו שאם הוא חושב שההגדרה הזאת קונסיסטנטית, אז הוא עצמו אדם שמאמין באלוקים. השאלה אם יש או אין אלוקים תלויה בשאלה אם הוא צודק או טועה. אני לא מדבר על העולם עצמו. הראיות מהטיפוס הקודם, אלה שהבאתי קודם, הראיה הפיזיקו-תאולוגית או הראיה הקוסמולוגית, אלה ראיות שמדברות על העולם עצמו. אלה ראיות שאומרות בוא אני אוכיח לך שסביר שבעולם עצמו יש אלוקים. הראיה מהסוג שאני מדבר עליו כאן, זאת ראיה שמוכיחה לבן אדם שהוא עצמו לא אתאיסט. הוא עצמו מאמין באלוקים. כי רואים את זה דרך ההשלכות של האמונה הזאת בחיים שלו. שהוא חושב שיש לו מוסר תקף, שהוא מאמין לחישה שלו וכן הלאה. זאת אומרת ההשלכות מבטאות איזושהי אמונה חבויה, שהיא כל כך חבויה שאפילו הוא עצמו לא היה מודע לה. אז אני חושף בפניו את האמונה שהייתה בתוכו. אוקיי? אז זה סוג הראיות הזה, זה הסוג הרביעי, הראיות החושפות או הראיות התאולוגיות, זה ראיות שבעצם אומרות אני יוצא מאיזושהי מסקנה שהחושים שלי הם אמינים או שיש מוסר תקף, זאת המסקנה, והולך אחורה ובונה את התאוריה שיכולה לבסס את המסקנה הזאת. והתאוריה היא שיש אלוקים שברא את החושים שלי ולכן הם באמת אמינים. אתם רואים איך אני מתחבר לבדיחה שאמרתי בהתחלה על הפילוסוף והתאולוג. הפילוסוף מתחיל בהנחות וגוזר מהם מסקנה. יש לו הנחות שהעולם הוא מורכב, דבר מורכב לא נוצר במקרה, לכן יש אלוקים. זה הפילוסוף. התאולוג אומר יש אלוקים, זאת ההנחה שלו. בוא נמצא הנחות וטיעון שיוביל, יבסס את המסקנה הזאת, שיוביל למסקנה הזאת. תמיד חושבים זה לא ישר. לא, זה כן ישר. למה? כי אם את המסקנה הזאת אתה באמת מאמין בה, אז במובלע אני יכול ללכת אחורה ולטעון שכל הטיעון הזה אתה כנראה מאמין בו, כולל ההנחות שלו. אם אתה חושב שהחושים הם אמינים, אז אתה כנראה גם במובלע. מאמין שיש אלוקים. וזה בסדר, לא הוכחתי לך שיש אלוקים. הוכחתי לך שאתה עצמך מאמין באלוקים. אולי אתה צודק, אולי אתה טועה, תבדוק את עצמך. אבל דע לך שאתה אדם מאמין. והרבה פעמים טיעונים פילוסופיים, שעולים בוויכוח כזה, טיעונים מול אתאיסטים, זה לא טיעונים שמוכיחים שיש אלוקים, זה טיעונים שמוכיחים לאתאיסט שהוא עצמו מאמין מובלע. הוא לא היה מודע לזה, אבל בעצם בתוך ההנחות שלו אם הוא יחטט היטב, הוא ימצא שמה את האמונה באלוקים. הוא פשוט לא מודע לזה. זה לא אומר שלא הוא ולא אני טועים, יכול להיות ששנינו טועים ואין אלוקים. אבל אתה עצמך דע לך אתה עצמך מניח שיש. אז אל תגיד לי שאתה אתאיסט. זה סוג אחר של הוכחה. אני אחדד את זה קצת יותר בהמשך, בהקשר של המוסר זה יהיה אפילו יותר חד, אבל לזה נגיע בפעמים הבאות. אוקיי, יש הערות או שאלות?
[Speaker D] כן, הרי בנאדם נולד ומקבל ניסיון, יכול להיות שהוא לא מאמין אבל הוא רואה שזה עובד.
[הרב מיכאל אברהם] אבל הניסיון עוד פעם, עובד באיזה מובן? נכון או עובד? אם זה עובד זה פרגמטיזם. אם הוא רואה שזה נכון, זה הטיעון מן הניסיון ועל זה עניתי. כי זה שהוא אומר שזה נכון, זה שהוא רואה שזה נכון, זה הוא רואה את זה באמצעות גם באמצעות החושים שלו. אז החושים לא יכולים לתת פידבק לחושים. אני שואל על מכלול התפיסה החושית שלך. מי אמר לך שאתה יכול לתת בזה אמון? אומר כי אם שמעתי משהו אחרי זה אני גם רואה אותו. אומר בסדר, אבל השמיעה והראייה שלך ביחד, כל מערכת החישה, יש לך איזושהי אינדיקציה בלתי תלויה שזה עובד? אין, לא יכולה להיות. כי כל האינדיקציות שאתה מקבל זה דרך מערכת החישה. אתה צריך להניח שזה אמין. אתה לא יכול להסיק מסקנה שזה אמין. אתה מניח אפריורי שזה אמין. ואז אני אומר על סמך מה? כנראה אתה מאמין שיש משהו, מישהו שברא את זה, שיצר את זה וזאת מערכת אמינה. כן, זה מחשב שמוציא באמת את המספר הראשוני הבא. ולכן אני מאמין שמאה ושלוש עשרה זה באמת המספר הבא. בסדר? אוקיי, אז שבת שלום. שבת שלום.
[Speaker C] להתראות. שבת שלום.