אמונה – שיעור 3
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- אמונה כטענת עובדה ולא כמצב נפשי
- רגש דתי, ערך רגשות, וביטוי האמונה
- אי־ודאות, טענות עובדה, והיחס בין אמונה לידיעה
- דאיזם ותאיזם כמבנה הדתיות
- מסורתיות, חינוך, ואתאיזם בתוך פולקלור דתי
- זרמים דתיים והיקף המחויבות
- משמעות, ויקטור פרנקל, ומרקס
- ביקורת על סקרים של אמונה
- פוסט־מודרניזם, “ריקוד במעגל השונויות”, והרב שג"ר
- זהירות בשיפוט כותבים ולקח אישי
- אמונה במדע כדוגמה לטענת עובדה
- דתיות כרגש ומוסר כמורשת נוצרית, וקאנט על היהדות
- מוסר, זהות יהודית, וגיור
- מניין, תפילה, ומי נחשב “עציץ”
- אמת אחת מול פלורליזם וסיסמאות “כל אחד והאמת שלו”
- סיכום עמדת היסוד
סיכום
סקירה כללית
המרצה מגדיר אמונה כטענת עובדה על המציאות שיש אלוקים, ולא כמצב נפשי סובייקטיבי ולא כרגש דתי, וטוען שהרגש לכל היותר יכול לבטא אמונה אצל מי שבנוי לכך אך אין לו ערך כשלעצמו. הוא מדגיש שטענת עובדה אינה מחייבת ודאות, ושגם אמונה וגם ידיעה אינן ודאיות ולכן בעיניו הן מילים נרדפות. בהמשך הוא מבחין בין דאיזם כתפיסה פילוסופית של קיום אלוקים לבין תאיזם שמחייב זיקה מעשית ומחויבות דתית, ומזהה דתיות אמיתית עם החזקה בטענת העובדה והליכה לפי השלכותיה. הוא יוצא נגד מסורתיות שמבוססת רק על חינוך או פולקלור, נגד פוסט־מודרניזם סובייקטיביסטי בסגנון “ריקוד במעגל השונויות”, ונגד זיהוי דתיות עם רגש ומוסר שנובע בעיניו מהנצרות, ומציג את כל אלה כבריחה מהתמודדות עם שאלות אמת.
אמונה כטענת עובדה ולא כמצב נפשי
המרצה טוען שאמונה פירושה החזקה בעמדה על המציאות, כלומר הטענה שיש אלוהים, ולא דיווח על התרשמות, התרגשות או חוויה פנימית. הוא אומר שהאתאיסט הוא מי שחושב שאין אלוהים בלי קשר למה שמתחולל אצלו במרכיבים האמוציונליים של הנפש. הוא מסביר שהנטייה לזהות אמונה עם סובייקטיביות נובעת מהציפייה שטענות עובדה יישענו על מפגש חושי ישיר, ולכן מה שלא נתפס כך נתפס בטעות כסטייטמנט על האדם ולא על המציאות. הוא אומר שאפשר להגדיר “אמונה” איך שרוצים, אך הוא משתמש במושג אמונה במשמעות של טענת עובדה.
רגש דתי, ערך רגשות, וביטוי האמונה
המרצה טוען שלרגש אין תפקיד באמונה וזיהוי אמונה עם רגש דתי הוא שגוי במסגרת ההגדרה שלו. הוא קובע שרגשות אינם בעלי ערך כשלעצמם משום שהם עובדה ספונטנית שאינה תוצר של הכרעה ובנייה מכוונת, ולכן אינם חיוביים או שליליים מבחינה ערכית. הוא נותן דוגמה שאדם שמתעוררים בו רגשות עזים לרצוח אינו נשפט כרע בגלל הרגש אלא לפי ההכרעות והפעולות שלו. הוא מסכם שהרגש לכל היותר מבטא אמונה אצל אנשים מסוימים, כך שעוצמת הרגש יכולה לשקף עומק אמונה, אך מי שהממד הרגשי חסום אצלו אינו פחות מאמין והדבר החשוב הוא במה הוא מאמין ולא איך זה נחווה ספונטנית.
אי־ודאות, טענות עובדה, והיחס בין אמונה לידיעה
המרצה אומר שאמונה כטענת עובדה אינה ודאות, כי בני אדם תמיד יכולים לטעות ושום דבר אינו ודאי. הוא מסביר שטענת עובדה יכולה להיות לא ודאית ואף שקרית, והקטגוריה של “טענת עובדה” אינה תלויה באמת או בשקר. הוא מוסיף שלדעתו אמונה וידיעה הן מילים נרדפות, וגם “ידיעה” היא טענת עובדה שאינה ודאית. הוא משתמש בדוגמאות של תפיסות חושיות ואשליות ומדעי המוח כדי להמחיש שגם ראייה אינה מבטיחה ודאות, ומזכיר טענה של לייבוביץ על ההבדל בין ידיעה כאילוץ לבין אמונה, אך אינו מקבל אותה בביטחון.
דאיזם ותאיזם כמבנה הדתיות
המרצה מציג את הטענה שאמונה כטענת עובדה היא עדיין מישור דאיסטי של אלוקים פילוסופי ללא מחויבות דתית. הוא מבדיל בין דאיזם לתאיזם בכך שתאיזם מתרגם את האמונה לקיום מעשי, מחויבות, ותפיסה של אינטראקציה בין הקדוש ברוך הוא לבין האדם והעולם. הוא אומר שהאמירה שיש אלוקים שברא את העולם היא עדיין לא דתיות, ודתיות פירושה זיקה שבה האל מצווה, מצפה, והאדם רואה עצמו מחויב. הוא מסכם שהתמונה השלמה של דתיות מורכבת משני מרכיבים: החזקה בטענת העובדה “יש אלוקים” והליכה לאור ההשלכות של עובדה זו במחויבות דתית.
מסורתיות, חינוך, ואתאיזם בתוך פולקלור דתי
המרצה טוען שמי שאומר “אני דתי כי כך חינכו אותי” מציג עמדה שהיא בעיניו הבל הבלים, והוא מגדיר אדם כזה כאתאיסט שנמצא בתוך עולם פולקלוריסטי דתי. הוא אומר שהחינוך אינו מחייב כשלעצמו, ורק אם האדם השתכנע ואימץ את התפיסה כטענת עובדה אז מדובר באמונה. הוא קושר זאת למה שמקבל עדנה בשם “מסורתיות” ומבקר תפיסה שלפיה זהות דתית היא תרבות והזדהות בלבד. הוא מדגיש שאינו טוען שכל מי שמגדיר עצמו מסורתי הוא אתאיסט, אך המכנה המשותף המינימלי של מסורתיות במובן “כך חונכתי” הוא אתאיזם, והוא אומר שאין מצב ביניים של “חצי דתי” אלא או שמאמצים את הטענה כעובדה או שלא.
זרמים דתיים והיקף המחויבות
המרצה אומר שרפורמיות בדרך כלל אינה דתית בעיניו והיא “דאיזם עם קצת פולקלור” משום שאין בה מחויבות הלכתית. הוא אומר שקונסרבטיביות בדרך כלל כן דתית כי יש בה מחויבות הלכתית וספרות פסיקה, והמחלוקת היא על היקף המחויבות ומקורותיה. הוא טוען שאין הבדל חד מושגי בין אורתודוקסיה לקונסרבטיביות ושבפועל יש חפיפה בין הקצה השמאלי של האורתודוקסיה לקצה הימני של הקונסרבטיביות.
משמעות, ויקטור פרנקל, ומרקס
המרצה מבחין בין “משמעות” פסיכולוגית־טיפולית בסגנון ויקטור פרנקל לבין משמעות פילוסופית־ערכית שתלויה בקנה מידה אובייקטיבי לטוב ורע. הוא אומר שאדם שטוען שהאמונה נותנת לו משמעות יכול להיות מאמין אם הוא רואה בכך אינדיקציה לנכונות הטענה שיש אלוקים, אך אם הוא אומר שאינו יודע אם יש אלוקים ורק “מתנהג כאילו” כדי לקבל משמעות אז הוא אתאיסט. הוא מצטט את מרקס ש“הדת היא אופיום להמונים” ומסכים שיש רבים שמחפשים בדת אופיום בדמות משמעות. הוא קובע שבעולם ללא אלוקים אין קנה מידה חיצוני למשמעות ערכית, ולכן תפיסת משמעות ערכית נשענת על אמונה בקיומו של מקור חיצוני.
ביקורת על סקרים של אמונה
המרצה אומר שאינו מתרשם מסקרים שמראים ש־80%–90% מאמינים באלוקים, והוא מייחס את הדיסוננס להגדרה העמומה של “מאמין” בסקרים. הוא טוען שאם היו מבררים למה אנשים מתכוונים, רבים שמוגדרים מאמינים היו מתבררים כמסורתיים שפועלים מתוך חינוך או תרבות ולא מתוך החזקה בטענת עובדה. הוא מוסיף שגם בקרב מי שמגדירים עצמם דתיים יש אתאיסטים מקיימי מצוות שמקיימים רק כי כך חונכו.
פוסט־מודרניזם, “ריקוד במעגל השונויות”, והרב שג"ר
המרצה מציג את “ריקוד במעגל השונויות” כתיאור של תפיסה פוסט־מודרנית שלפיה כל העמדות נמצאות במרחק שווה מן “האמת” ולכן אין צורך לענות לקושיות. הוא טוען שתפיסה כזו פוטרת מעיסוק בביקורת המקרא, תורה ומדע, מוסר והלכה, ומשמשת “מגן משוח בשמן” בדומה לליצנות שעליה “כל החיצים מתחלקים”. הוא קובע שאם אדם אומר שאין לו תשובות ולכן אין לו עמדת אמת אובייקטיבית אך הוא בוחר לחיות דתית מסיבות סובייקטיביות, זה אתאיזם. הוא מבחין בין זה לבין עמדה לגיטימית של מאמין שמחזיק בתיאוריה חזקה למרות קשיים ונשאר ב“צריך עיון”, ומביא בהקשר זה את תומאס קון מול פופר על התנהגות פרדיגמות מדעיות מול אנומליות. הוא אומר שמה שהרב שג"ר כתב נראה בעיניו כאתאיזם, אך הוא מסייג שאולי הרב שג"ר התכוון בפועל לאמונה עם קשיים אלא שניסח עצמו לא נכון.
זהירות בשיפוט כותבים ולקח אישי
המרצה מספר שבעבר כתב בחריפות על רב שכתב נגד הגדרת חילונים כתינוקות שנשבו, וחברו הרב אוריאל עיטם העיר לו שאנשים אינם תמיד מדייקים בביטוי עמדתם. הוא מאמץ את העיקרון להתייחס לטיעונים ולא לדובר, ולהביא בחשבון אפשרות של ניסוח לא מדויק או אבחון עצמי לא חד. הוא מיישם זאת על הרב שג"ר ומבדיל בין פרשנות הטקסט לבין הערכת האדם.
אמונה במדע כדוגמה לטענת עובדה
המרצה אומר שמי שמאמין בקיום אטומים או בקטריות על סמך ספרים והסכמה כללית מחזיק בטענת עובדה ולכן זו אמונה במובן שהוא מגדיר. הוא מדגיש שהשאלה אם האדם טועה היא דיון אחר, וקודם יש לברר מהי העמדה שהאדם מחזיק בה.
דתיות כרגש ומוסר כמורשת נוצרית, וקאנט על היהדות
המרצה טוען שהקישור בין דתיות לבין חוויה רליגיוזית ומוסר נובע מן הנצרות, שבה אין הלכה במובן היהודי ולכן הדתיות מתמצה במוסר וברגש דתי. הוא מביא את קאנט שטען שהיהדות אינה דת אלא תקנון נורמטיבי־חברתי, ואומר שקאנט תפס את היהדות היטב אך עבד עם מושגים נוצריים של דתיות. הוא טוען שתלמידים והוגים יהודים ניסו להגן על היהדות באמצעות התאמתה לאמות מידה נוצריות של רגש ומוסר, וזה בעיניו “לשפוך את התינוק עם המים”. הוא קובע שבדתיות יהודית אפשר להיות דתי בלי רגש דתי ואף בלי מוסריות כקריטריון מגדיר, משום שהמדד המובהק הוא מחויבות הלכתית.
מוסר, זהות יהודית, וגיור
המרצה טוען שהמוסר הוא תביעה אוניברסלית לכל אדם ולכן אינו הקריטריון שמבדיל יהודי מגוי, בעוד מצוות פולחניות כמו שבת וכשרות הן שמבדילות. הוא מביא דוגמה שיגאל עמיר הוא “אדם דתי שרצח” בעוד “מי שאוכל חזיר הוא לא דתי”, ומסביר שזה לא מדרג חומרות אלא הבחנה בזהות המבוססת על מחויבות הלכתית. הוא אומר שבבחינת מתגייר בודקים קבלת מחויבות יהודית דרך מצוות שמייחדות ולא דרך מוסריות כללית. הוא מתמודד עם טענה על מצוות האמונה ברמב"ם ואומר שלדעתו “זה לא יכול להיות מצווה”, ומבדיל בין תביעה להאמין לבין תביעה לבדוק.
מניין, תפילה, ומי נחשב “עציץ”
המרצה טוען שמי שאינו מאמין ומשתתף רק כפעולה פולקלורית הוא “עציץ” ואינו מצטרף למניין, כי מניין הוא עשרה מתפללים ולא “תשעה אנשים ועציץ”. הוא אומר שרוב הפוסקים מצרפים בפועל אך לעיתים מנמקים שיש בתוך היהודי “נקודה יהודית” מאמינה, והוא אינו מקבל את ההסבר הזה אך רואה בו הכרה עקרונית בכך שעצם מוצא אתני אינו מספיק. הוא מציג אנלוגיה מדיני קניינים על כוונה לקנות כדי להסביר שהלכה עוסקת במי שרוצה לעשות את המעשה, ומי שאינו רוצה אינו נכנס למסגרת. הוא קובע שבמקרה שהיה יודע שאדם מקיים מסורת רק מכוח חינוך בלי אמונה, לא היה מצרף אותו למניין ולא מעלה לתורה, ומבחין בין חילוני מאמין שמצטרף לבין מסורתי במובן הפולקלורי שאינו מצטרף.
אמת אחת מול פלורליזם וסיסמאות “כל אחד והאמת שלו”
המרצה דוחה את הטענה “אין אמת אחת” וטוען לוגית שאם טענה אחת אמיתית היפוכה שקרי, ומכנה את השפה הפוסט־מודרנית “קשקושים”. הוא מסביר ש“אלו ואלו דברי אלוהים חיים” יכול להתפרש כאמת מורכבת שבה שני צדדים תופסים היבטים שונים של אותה אמת, ומביא את הסיפור בגיטין על “זבוב מצא” ו“נימא מצא” כהמחשה לכך שהאמת יכולה לכלול יותר מפרט אחד אך עדיין היא אמת אחת. הוא קובע ש“כל אחד והאמת שלו” פירושו למעשה שאין אמת, ומציג את העיסוק הפילוסופי הפוסט־מודרני בנושא כ“בולשיט מאלף ועד ת”.
סיכום עמדת היסוד
המרצה מסכם שדתיות יהודית פירושה אמונה עובדתית שאינה סובייקטיבית ואינה רגשית: “אני מאמין שיש אלוקים” כטענה על העולם, גם בלי ודאות. הוא אומר שמי שחושב אחרת טועה מבחינתו, גם אם ייתכן שהוא עצמו טועה, וההגדרה של מאמין נבחנת במה האדם מחזיק כאמת ולא בתיאור חוויותיו או בנרטיב שהוא בוחר. הוא קושר זאת למהלך הכללי של מעבר מדאיזם לתאיזם שבו טענת העובדה אמורה להתממש במחויבות ובהשלכות מעשיות.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] טוב, איפה אנחנו עומדים? סדרת השיעורים עוסקת באמונה. השיעור הראשון הוקדש בעיקר לאופי של האמונה כטענת עובדה. דיברתי על כאלה שמבינים שהאמונה זה איזשהו מצב נפשי סובייקטיבי, התרשמות כזו או אחרת, התרגשות כזו או אחרת, וכנגד זה העמדתי את ההגדרה או את הטענה שאמונה היא בעצם החזקה בעמדה לגבי המציאות, שיש אלוהים. היא טענת עובדה. זה לא רק דיווח על מצב רגשי. הבאתי את הדוגמאות של סי. אס. לואיס על קולרידג' והמפל כדי להדגים את הנקודה הזאת, כי זה עסק מאוד מבלבל. מה שמוביל את האנשים להגדיר כך אמונה זה שכשאתה מדבר על טענת עובדה, בדרך כלל אתה מדבר על משהו שאתה רואה מולך. אתה רואה בעיניים, אתה מקשיב, אתה ממשש. החושים שלך פוגשים אותו באופן ישיר. ולכן יש לאנשים נטייה לומר שכל דבר שאנחנו לא פוגשים באופן ישיר הוא בעצם סטייטמנט עלינו ולא על המציאות. אין במציאות שום קורלאט לתחושה הפנימית שיש בתוכנו, ולכן בעצם זה נשאר תחושה פנימית. אבל שוב, אפשר כמובן להגדיר אמונה איך שרוצים. הגדרות זה משהו שמסור לנו. אז אם מישהו רוצה להגדיר כך אמונה, ייבושם לו. אני כשאני מדבר על המושג אמונה אני לא מדבר על זה. אני מדבר על אמונה שהיא טענת עובדה. זאת אומרת מישהו שחושב שיש אלוהים. טענה על המציאות. והאתאיסט זה מי שחושב שאין, בלי קשר לשאלה מה קורה אצלו במרכיבים האמוציונליים של הנפש, בחלקים האמוציונליים של הנפש. מכאן עברתי לשיעור השני שזה הקודם בעצם האחרון, שבו באמת דיברתי על המעמד או על התפקיד של הרגש, של המימד האמוציונלי שלנו באמונה וטענתי שאין לו. אין לו תפקיד. הזיהוי של אמונה עם רגש דתי הוא שגוי. מה זה שגוי? עוד פעם אפשר להגדיר את זה כך, אבל אני לא מדבר על אמונה במובנים האלה. אני גם לא חושב שזה דבר בעל ערך המימד הרגשי. דיברתי על זה שבעצם לרגשות באופן כללי לא אמור להיות ערך. רגשות זה משהו שקיים בנו, נוצר אצלנו באופן ספונטני, זה לא משהו שאנחנו בונים אותו, מכריעים לגביו ומכוונים אותו, ולכן זאת עובדה. עובדה במהותה היא עניין ניטרלי, היא לא משהו שיש לו ערך, לא חיובי ולא שלילי. גם בן אדם שמתעוררים בו רגשות עזים לרצוח הוא לא אדם שאני שופט אותו כאדם רע. זה המימד הרגשי שלו, השאלה מה הוא עושה עם זה. זאת אומרת השאלה מה הוא מכריע והשאלה איך הוא פועל, זה בעצם מה שקובע את השיפוט הראוי לגביו ולא אילו רגשות מתעוררים אצלו. לכן המסקנה שלי בעצם הייתה שהרגש לכל היותר יכול להוות ביטוי לאמונה. זאת אומרת אנשים שבנויים באופן מסוים, ולא כולם בנויים כך, אנשים שבנויים באופן מסוים יכולים להרגיש את העובדה שהם מאמינים או לתת ביטוי לעובדה שהם מאמינים בצורה רגשית אמוציונלית. זה יכול לקרות. זאת אומרת בן אדם שבנוי באופן מסוים אז הוא מופעל על ידי האמונה. האמונה מפעילה אצלו רגשות כלשהם ואז אפשר להגיד שאם הוא בנוי באופן הזה אז ככל שהאמונה שלו יותר עמוקה הרגש הרליגיוזי שלו יותר חזק. ובמובן הזה רגש כן יכול לבטא אמונה או עוצמת הרגש יכולה לבטא את עוצמת האמונה. אבל הרגש בעצמו הוא עדיין חסר ערך. הוא רק אינדיקציה או ביטוי לכך שאתה מאמין. מה שחשוב זה האמונה עצמה, לא הביטויים הרגשיים שלה. הנפקא מינה היא מה קורה עם מישהו שהמימד הזה חסום אצלו. זאת אומרת האמונה לא מפעילה אצלו את בלוטות הרגש, לא מפעילה אצלו את בלוטות הרגש. הוא בנוי אחרת. האם הוא פחות מאמין? פחות ראוי להעריך את האמונה שלו? ממש לא. הוא בנוי אחרת אז מה? השאלה היא במה הוא מאמין, לא השאלה איך זה בא אצלו לידי ביטוי. זה לא חשוב. אני לא מדבר על ביטויים במובן של מה הוא מחליט לעשות עם זה, זה ודאי חשוב. אני מדבר על הביטויים הספונטניים, הביטויים מה קורה לו בעקבות האמונה. זה ממש לא חשוב. מה זה מעניין? זה תלוי בשאלה איך אתה בנוי, זה הכל. השיעור הקודם. אז בעצם אם אני מסכם את המצב כפי שהוא כרגע, אני טוען שאמונה בעצם היא לא טענת עובדה ולא רגש וגם לא עניין סובייקטיבי. כן? בעצם זאת איזושהי טענה על העולם. ואני אמרתי ואני אחזור ואומר, כשאני אומר שאמונה היא טענה על העולם, אני לא מתכוון לומר שאמונה היא ודאית. דיברתי על זה. אמונה לא יכולה לדעתי להיות ודאית, כמו ששום דבר לא יכול להיות ודאי. אנחנו בני אדם, בני אדם תמיד יכולים לטעות. אבל מה שאני מתכוון לומר זה שכשני אומר שאני מאמין באלוקים, פירושו אני אומר יש אלוקים. אולי אני טועה. זאת אומרת, לא בטוח שאני צודק. אבל זאת המשמעות של מה שאני אומר. זאת אומרת כשאני אומר שאני מאמין באלוקים, כוונתי לומר יש אלוקים. עכשיו, יכול להיות שאני טועה, יתברר לי אז אני, אם אני אהיה מספיק ישר, אני אחזור בי. זאת אומרת, ודאות וטענת עובדה זה כמובן לא אותו דבר. יכולות להיות הרבה טענות, יכולה להיות טענת עובדה לא ודאית. יכולה בכלל להיות טענת עובדה שקרית. כשאני אומר שעכשיו חושך בחוץ, זאת טענת עובדה. במקרה הזה טענת עובדה שקרית. היא טענת עובדה כיוון שהיא טוענת משהו על עובדה בעולם. במובן הזה זאת טענת עובדה, זה אמירה על הקטגוריה של הטענה. זה לא קשור לשאלה האם היא אמיתית או שקרית או האם היא ודאית. ולכן אני אומר שכאשר אני אומר שאמונה היא טענת עובדה, אני לא בהכרח אומר פה שהאמונה היא ודאית בעיניי. להפך, גם האתאיסט שלא מאמין, צריך להגדיר את האמונה כטענת עובדה, אחרת אין לנו ויכוח. אם הוא רק אומר שהוא פשוט לא חש את הרגש הרליגיוזי, אז מה, גם אני לא חש. זאת אומרת זה לא אתאיזם.
[Speaker C] אבל הרבה אנשים אומרים שיש אלוקים אבל מתכוונים לדברים אחרים. מה, בסדר.
[הרב מיכאל אברהם] אז עוד לא הגדרנו מה זה אלוקים, אבל נגיד בהנחה שאנחנו יודעים על מה מדובר, נגיע לזה בהמשך. בהנחה שאנחנו יודעים במה מדובר, אז בעצם האמונה פירושה טענה שהדבר הזה קיים. זה אמונה ולא משהו שמדווח על מצב נפשי שלי מצד אחד. מצד שני, אני לא בהכרח אומר שזה ודאי מבחינתי. אני בן אדם, בן אדם תמיד יכול לטעות, גם בעניין הזה. זאת אומרת זה לא… הוודאות היא לא מילה נרדפת לטענת עובדה, להפך.
[Speaker D] בגלל זה זה אמונה ולא ידיעה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, גם לזה אני לא מסכים, גם אם כי זה אמירה מאוד נפוצה. בעיניי אמונה וידיעה זה מילים נרדפות. וגם כשאני אומר שאני יודע משהו, אני מתכוון לומר טענת עובדה על העולם וגם היא לא ודאית. כל טענות… כל טענות עובדה רגילות בעיניי גם הן לא ודאיות. אין שום דבר לא יכול להיות ודאי. ולכן זה לא מה שמבחין בין אמונה לבין ידיעה, לדעתי אין שום דבר שמבחין בין אמונה לבין ידיעה. אמת ואמונה, כן, אמונה זה פשוט לדעת. זה הכל, שזאת האמת. אמונה זה משורש אמת.
[Speaker E] זה שהשמש זורחת זה לא משהו ודאי? לא, זאת טענה על העולם וזה לא משהו ודאי.
[הרב מיכאל אברהם] לא יכול להיות שאתה מדמיין את זה? לא יכול להיות שהתרגלת לזה כבר מפעמים קודמות ולכן אתה חושב שגם עכשיו זה קורה? חסרות אשליות תפיסתיות שיש לנו? עכשיו כמובן אני לא חושב שזה נכון, אני כן חושב שהשמש זורחת. אבל להגיד לך שזה ודאי? מה פתאום. היום בעידן מדעי המוח אנחנו כבר יודעים הרי שאני יכול לעורר אצלך במוח כל מיני תחושות למרות שאין להן שום בסיס במציאות האובייקטיבית. אני יכול לעורר אצלך נוירונים במוח שתחשוב שאתה עומד מול, לא יודע מה, מול סבתך זכרונה לברכה כשהיא בכלל נפטרה מזמן. זה שאתה רואה משהו זה כמובן, גם אני חושב, יש לי אמון בחושים שלי ואם אני רואה משהו אני מניח שהוא קיים פה, אבל להגיד לך שודאי, שום דבר לא ודאי. שום דבר לא ודאי, ולכן זה לא אבחנה נכונה בין אמונה לבין ידיעה, ובעיניי אין שום אבחנה נכונה. אמונה וידיעה זה אותו דבר. אבל אנחנו נגיע גם לזה בהמשך.
[Speaker F] משהו שלייבוביץ טען שידיעה זה משהו שכפוי עליך, אתה לא יכול לא לדעת מה שאתה יודע, אבל אמונה זה משהו…
[הרב מיכאל אברהם] אני מכיר את הטענה ואני לא בטוח שאני מסכים איתה. אבל גם אם תקבל את הטענה הזאת, אז יכול להיות שגם אמונה זה כך. מה, זה עדיין לא אומר שאמונה היא לא ידיעה. האלטרנטיבה שאני מציב כנגד התפיסות הסובייקטיביות או הרגשיות של האמונה זה אמונה כטענת עובדה, פילוסופית, מדעית, לא יודע איך שתקראו לזה, אבל זה אמונה כטענת עובדה. אבל אמונה כטענת עובדה זה כמובן לא מספיק. בשלב הבא אני ארצה לומר שהאמונה בטענת העובדה הזאת כשלעצמה היא רק… ותאיזם. ואני רוצה לדון פה בתאיזם. הבדל בין דאיזם לבין תאיזם פירוש הדבר שדאיזם זה אמונה באלוקים פילוסופי. יש הרבה אנשים שאין להם שום מחויבות דתית, הם לא מוגדרים כאנשים דתיים, אבל ברמה הפילוסופית הם מאמינים בקיומו של אלוקים באיזשהו מובן, בורא העולם או לא יודע בדיוק משהו, מה שלא יהיה. בלי קשר לא לסיני ולא לאמונות במובן הדתי, לא מחויבות דתית, אבל זאת תפיסתם הפילוסופית. אז בז'רגון המקובל קוראים לזה דאיזם להבדיל מאמונה דתית שקוראים לה תאיזם. עכשיו כשאני הגדרתי את האמונה כטענת עובדה, אני דיברתי עדיין במישור הדאיסטי. זה עדיין מישור פילוסופי. אבל אמונה דתית אמורה לתרגם את האמונה הדאיסטית למישור המעשי. זאת אומרת אמורים להיות לזה ביטויים בפועל, גם במובן שהקדוש ברוך הוא דורש מאיתנו דברים בפועל וגם במובן שאנחנו חשים מחויבות לעשות את מה שהוא אומר לנו. זה מה שמבחין את התאיסט מהדאיסט. אוקיי? התאיסט מדבר על איזושהי אינטראקציה של הקדוש ברוך הוא איתנו, עם העולם, איתנו ולא רק על עצם קיומו במובן הפילוסופי. האמירה שיש אלוקים שברא את העולם היא אמירה דאיסטית. זאת עדיין לא דתיות. דתיות פירושו שיש גם איזושהי זיקה בין האלוקים הזה שברא את העולם לביני, שהוא מצווה עליי, שהוא מצפה ממני לדברים, שאני מחויב למה שהוא מצווה. זה כבר ביטויים דתיים לאמונה הפילוסופית הזאת ולזה קוראים תאיזם. אז לזה אני אגיע בהמשך. אני רק אומר את זה כאן כדי להשלים את התמונה. זאת אומרת התמונה של האמונה שעליה אני מדבר מורכבת, זאת אומרת אחרי ששללתי את הסובייקטיביות של האמונה ואת הרגשיות של האמונה, אז בעצם אני נשאר עם אמונה כטענת עובדה, פילוסופית, מדעית או מה שלא יהיה. נראה בהמשך על מה אפשר לבסס את זה, אבל כטענת עובדה על העולם. כמו שאמרתי עכשיו, רק שנייה
[Speaker G] אחת,
[הרב מיכאל אברהם] כמו שאמרתי עכשיו, אבל זה רק דאיזם. אחרי שאני אומר שזאת טענת עובדה על העולם, אני גם אומר שבשביל להפוך את זה לתאיזם זה אמור לבוא לידי ביטוי במחויבות דתית, באיזשהם תוצאות, השלכות של האינטראקציה הזאת ביני לבינו או של הטענה שלי על קיומו, לא רק תפיסה פילוסופית שהוא קיים. זה השלב הבא שאליו עוד נגיע בהמשך. כן, מישהו רצה להגיד משהו?
[Speaker G] יש גם אדאיסט, לא רק אתאיסט?
[הרב מיכאל אברהם] מה זה אומר? מה שקוראים היום אתאיסט היה נכון יותר לכנות אדאיסט. בדיוק. כן, אוקיי, לגמרי. כן.
[Speaker H] הרב, מתי תיחשב האמונה לא טענת עובדה? באיזה מצב? באיזה מצב?
[הרב מיכאל אברהם] אם אתה לא רואה את זה כטענת עובדה, אז אתה לא אדם מאמין. מה נחשב לא טענת עובדה, זה הכוונה שלי.
[Speaker H] אם אתה
[הרב מיכאל אברהם] לא חושב שיש דבר כזה שנקרא אלוקים.
[Speaker H] ומה אני טוען?
[הרב מיכאל אברהם] אתה טוען שיש לך חוויות רליגיוזיות, שנוח לך. אני אגיד יותר מזה. מישהו אומר אני דתי כי חונכתי בבית דתי וכך חינכו אותי. אתם יודעים הרבה פעמים יש איזשהם אמירות כאלו. כך צריך לפעול כי כך חינכו אותנו. זה הזוי האמירה הזאת בעיניי. ואם הייתי גדל בבית נאצי אז הייתי צריך לחיות כמו שהם חינכו אותי כי כך חינכו אותי? למה זה שכך חינכו אותי מחייב אותי למשהו? זה פשוט הבל הבלים הדבר הזה. מי שאומר אני ככה פועל כי כך חינכו אותי הוא אתאיסט. הוא אתאיסט שנמצא בתוך העולם הפולקלוריסטי הדתי. בסדר, אבל הוא אתאיסט לגמרי. זה שככה חינכו אותי זה לא מעניין את אף אחד, אלא אם כן השתכנעתי וכתוצאה מהחינוך הזה גם אני אימצתי את התפיסה הזאת, אבל עכשיו אני עושה את זה לא כי כך חינכו אותי, אני עושה את זה כי זה מה שאני מאמין בו. אוקיי? לכן האמונה הזאת כי כך חינכו אותי זה נדמה לי הביטוי האולטימטיבי למה שקרוי היום ומקבל עדנה בשנים האחרונות מסורתיות. מאיר בוזגלו מהאוניברסיטה העברית, ידיד שלי קצת, אבל אני חלוק עליו מאוד בעניין הזה. הוא ככה אולי המוביל של תנועת המסורתיות, רוצה לתת קרדיט או לגיטימציה לתפיסת עולם מסורתית, לא להציג את זה כסוג ב', כדתיות נסרכת, דתיות משנית. עכשיו עוד פעם, תלוי איך מגדירים את המושג מסורתיות, אבל אם אתה בעצם אני חושב שההגדרה המקובלת למושג מסורתיות זה מה שתיארתי קודם אני דתי כי כך חונכתי. הוא מתפלל לא יודע מה לרעיון רוח שההורים שלו ניסו להכניס לתוכו, לא לקדוש ברוך הוא. אלא אם כן החינוך הצליח ואתה באמת מאמין בו וחושב שצריך לעבוד אותו, זה בסדר גמור. לא אומר שכל מי שעבר חינוך דתי לא מצטרף למניין, כן? לא התכוונתי לומר את זה. התכוונתי לומר שמי שעבר חינוך דתי וכל הדתיות שלו זה רק החינוך הדתי שהוא עבר, אז הוא מסורתי. מסורתי זה בעצם אתאיסט עם חוויות דתיות, פולקלור דתי, מסורת, תרבות דתית וכל מיני שטויות כאלה. טוב זה יאללה לבריאות, בעיניי זה אתאיסט לגמרי, אין שום הבדל בינו לבין אתאיסט. אז אולי זה מחדד פשוט שאלו אותי קודם מה אני מתכוון כטענת עובדה. זה הביטוי אולי לדרישה הזאת שאמונה תהיה טענת עובדה. ולכן אתם צריכים להבין אני חושב שאיך שאני מתאר את זה כאן זה ממש טריוויאלי. אם תצאו עם דבר כזה לרחוב בלי הרקע שדיברנו עד עכשיו ותגידו למסורתי שהוא בעצם אתאיסט בתחפושת או שאתם לא מצרפים אותו למניין, אז יסקלו אתכם באבנים בתור שוביניסטים ומתנשאים ואני לא יודע מה, כל השמות של הדפי פייסבוק האלה לא משנה מה, אשכנזים מתנשאים לא יודע. זה אבל זה בעיניי דבר פשוט, טריוויאלי כמעט.
[Speaker H] הרב אבל המסורתי אני חושב שהוא בטוח בקיום השם.
[הרב מיכאל אברהם] לא, לכן אני אומר תלוי איך מגדירים. אמרתי יש כמה סוגי מסורתיים אבל אני חושב שהקו המאחד של המושג מסורתי בתוכם יש מאמינים יותר, מאמינים פחות, מחויבים יותר, מחויבים פחות. יש כאלה אגב שהם לגמרי דתיים רק פה ושם מרשים לעצמם לחפף אז הם מעדיפים להגדיר את עצמם מסורתיים. יש פה כמובן מנעד רחב אבל המכנה המשותף הנמוך ביותר, ככה המסגרת שתחתיה כל המסורתיים נכנסים, נדמה לי שזה המסגרת שאמרתי כאן. אני דתי כי כך חינכו אותי או אני מסורתי כי כך חינכו אותי, ולא כי כך אני מאמין. אלא זה הפולקלור שלתוכו גדלתי, זה התרבות שלי, אני מזדהה עם זה, זה חשוב לי. כל האמירות חסרות כל משמעות, זאת אומרת אתה אתאיסט. ולכן אני אומר אם זה רק האמירות האלה. לכן אני לא אומר שכל מסורתי הוא אתאיסט. אני אומר אבל שהמכנה המשותף של כל המסורתיים, המסורתיות המינימלית, כן, המסד שצריך להתקיים בכל מסורתי, בכל מה שמעבר לו זה כבר לבחירתו, המסד הזה הוא אתאיזם. זאת אומרת אין, עד כמה שהוא לא דתי הוא אתאיסט. זאת אומרת אין מצב ביניים, אין להיות חצי דתי. או שאתה דתי או שאתה אתאיסט. עכשיו דתי כמובן כמו שאמרתי קודם אין הכוונה שאתה משוכנע ב-100% במה שאתה חושב, זה לא ודאות. אבל זה מספיק בשביל שאתה תאמץ את זה כטענת עובדה. גם בעולם המדע אין לי ודאות אבל עדיין אני חושב שחוק הגרביטציה הוא נכון וגם התורה האלקטרומגנטית נכונה. אבל אין ודאות, דברים יכולים להתברר כשגויים או לא מדויקים וכבר היו דברים מעולם. זה לא אומר שאני לא מאמין בזה כטענת עובדה. אני בהחלט מאמין בזה כטענת עובדה כי בינתיים זה עובר מבחינתי את הרף שאני דורש. זאת אומרת זה מספיק טוב בשביל שאני אאמץ את הטענה הזאת כטענת עובדה. זה מה שנדרש מבן אדם דתי. ואגב אצל אחד הרף הזה יכול להיות 70%, אצל השני 50%, אצל השלישי 90%. כל אחד לפי הרף שהוא מציב כשהוא כדי לקבל טענות. יש אנשים שיש להם דרישות שונות בעניין הזה ולכן במובן הזה ההגדרה היא קצת הגדרה סובייקטיבית אבל הדתיות היא מושג אובייקטיבי. זה קצת טריקי אבל אני חושב שזה נכון.
[Speaker J] הרב, אבל יכול להיות שבין דתי לאתאיסט יש…
[הרב מיכאל אברהם] אחד אחד כן, סליחה. האם הקונסרבטיבי הוא דתי? הרפורמי הוא דתי? הרפורמי בדרך כלל לא, הקונסרבטיבי בדרך כלל כן. עוד פעם, לא עשיתי סטטיסטיקה אבל אני אומר ברמה הרעיונית.
[Speaker K] זאת אומרת רפורמיות
[Speaker I] זה לא דתי, רפורמיות זה דאיזם עם קצת פולקלור.
[הרב מיכאל אברהם] קונסרבטיביות יש מחויבות דתית,
[הרב מיכאל אברהם] יש ויכוח
[הרב מיכאל אברהם] על מה היקפה או מה נכלל בה ומה לא נכלל בה. בעיניי אגב אין הבדל אמיתי בין קונסרבטיבי לאורתודוקסי. הם לא אי אפשר להגדיר באמת את ההבדל ביניהם. בין רפורמי לאורתודוקסי יש הבדל ברור. בעולמו של הרפורמי אין הלכה, אין מחויבות הלכתית בכלל. טקסים פולקלוריים כאלה או אחרים אבל אין מחויבות. בעולם הקונסרבטיבי יש מחויבות הלכתית, יש להם ספרות הלכתית עם פסיקת הלכה. זאת אומרת רק יש ויכוח אולי בינם לבין חלקים מסוימים באורתודוקסיה איך צריך לפסוק הלכה, מה מחייב, מה לא מחייב. מחייב, איזה מקורות מחייבים אותנו ואיזה לא. זה ויכוחים שיכולים להתנהל גם בתוך העולם ההלכתי האורתודוקסי, ומבחינה סוציולוגית כבר מזמן נדמה לי הצד השמאלי של האורתודוקסיה והצד הימני של הקונסרבטיביות עשו הצרחה כבר מזמן. אין הבדל אמיתי, אין הבדל חד מושגי בין אורתודוקסיה לבין קונסרבטיביות. אין ולא תמצאו, לא תמצאו.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי. הרב, בן אדם שאומר אני מאמין כי האמונה נותנת לי משמעות, זה מה זה? זה טענה טובה או שזה? תלוי איך אתה מפרש את זה או איך הוא מפרש את זה. זאת אומרת, אם הוא אומר תראה, כיוון שזה נותן לי משמעות, זאת מבחינתי אינדיקציה לכך שזה כנראה נכון, אז כמובן הוא אדם מאמין. הוא הגיע לזה דרך זה שזה נותן לו משמעות, אבל אם הוא מבין שדבר שנותן לו משמעות זאת אינדיקציה לכך שהמשהו הזה הוא נכון, כי אם לא היה אלוקים אז האמונה באלוקים לא הייתה נותנת לי משמעות, נגיד אם מישהו טוען טענה כזאת, אז הוא אדם מאמין לכל דבר. אבל אם האדם אומר תראה, אני לא יודע אם יש או אין אלוקים, אבל להתנהג באופן כאילו שיש אלוקים נותן לי משמעות לחיים, אז הוא אתאיסט. הוא אתאיסט שהמציא את אלוקים כדי לקבל משמעות, כמו שמרקס אמר שהדת היא אופיום להמונים. הוא לגמרי צודק. יש המונים שהדת היא אופיום בשבילם. אלה שמחפשים את הדת כמה שנותן לך משמעות לחיים. נכון, אני מסכים לגמרי. כתבתי פעם באתר שלי טור על מה זאת משמעות. יש לא מעט פילוסופים שעוסקים בשאלה הזאת, למרות שבעיקרה היא שאלה פסיכולוגית ולא פילוסופית. בכל אופן אנשים מאוד מערבבים, בעקבות ויקטור פרנקל כמובן זה גם התעורר, הדיונים האלה מערבבים מאוד את שני המישורים האלה של המשמעות. יש את המשמעות במישור הפסיכולוגי, אם תרצו הטיפולי. זאת אומרת ויקטור פרנקל, למרות שהוא עצמו כנראה היה אדם מאמין אמיתי גם בהגדרה שאני מדבר כאן, אבל בלוגותרפיה שלו, בתורה הטיפולית שלו, הוא מבחינתו אומר לבנאדם תחפש לעצמך משמעות. ובמובן הזה הוא בעצם מציע לבנאדם לגבש לעצמו מסגרת שתיתן משמעות לחייו. זה לא דורש שהמסגרת הזאת אתה גם תאמין בה במובן האובייקטיבי, אבל זה יציל אותך פסיכולוגית אם תצליח לצקת משמעות לחיים שלך. אז המושג המשמעות הזה הוא כמובן מושג משמעות פסיכולוגי, אני לא מדבר עליו, לא מעניין אותי, אולי יש לו ערך טיפולי אבל זה לא מעניין ברמה הפילוסופית. אני מדבר על מושג משמעות אחר וזה מושג המשמעות, נגיד כשאני אומר שמעשים מסוימים הם טובים ומעשים אחרים הם רעים. עכשיו, בעיניי אם אין איזשהו קנה מידה חיצוני אובייקטיבי שקובע מה טוב ומה רע, אז זאת הזיה פסיכולוגית סובייקטיבית. זאת אומרת אתה חושב שזה טוב וזה רע סתם כי ככה אתה בנוי. לכן משמעות או שיפוט משמעות ערכית למעשים שלי או משמעות לכל דבר צריכה להינתן מתוך איזשהו קנה מידה אובייקטיבי שקובע מה כן ומה לא, ועד כמה זה כן ועד כמה זה לא. את המשמעות צריך לגבש לאור איזשהו קנה מידה. עכשיו אם אתה מדבר על משמעות במובן הפילוסופי הזה שדיברתי עליו כאן, אז אתה אדם מאמין. כי הקדוש ברוך הוא כישות אובייקטיבית חיצונית, קיומו נותן משמעות לכל מה שאני עושה, חיובית או שלילית, תלוי מה אני עושה, אבל זה מקור שממנו אפשר לחצוב משמעות כי יש פה משהו שהוא מחוצה לי, הוא לא רק עניין סובייקטיבי. משמעות במובן הזה, לא במובן של ויקטור פרנקל, משמעות במובן הזה זו אמונה לכל דבר. כי פה מבחינתי המשמעות נגזרת מזה שבאמת יש אלוקים, לכן יש משמעות למעשיי. בעולם ללא אלוקים יכול לבוא בנאדם ולהגיד אז מה משמעות למה שאתה עושה? אתה סתם חתיכת לא יודע מה, כמו בעל חיים. אתה עושה מה שאתה רוצה, התעוררת בבוקר אתה רוצה לעשות כך תעשה כך, אתה רוצה לעשות אחרת תעשה אחרת. אין משמעות למה שאתה עושה כי אין איזשהו קנה מידה חיצוני שקובע משמעויות, טוב ורע, נכון ולא נכון, ראוי ולא ראוי. מי שרואה את הדברים כך הוא וודאי אדם מאמין, כי הוא חושב שיש מישהו משהו מבחוץ שנותן את הקנה מידה למשמעויות של מה שאני עושה. לכן השאלה היא למה מתכוונים כשאומרים אני דתי כי זה נותן לי משמעות. זה הרבה פעמים אמירות של אנשים ככה ביומיום, הם לא אמירות מדויקות, זאת אומרת צריך לחדד יותר למה בדיוק הם מתכוונים. דיברתי על זה אני חושב בשיעור הראשון שאני ממש לא מתרגש מהסקרים האלה שמגלים לי כל פעם מחדש ששמונים, תשעים אחוז מהאוכלוסייה מאמינים באלוקים. כל פעם מחדש אני מוכה תדהמה מהתוצאות של הסקרים האלה כי אני מסביבי לא ממש רואה את זה ואיכשהו אני תמיד חי בתוך העשרה אחוזים. יותר למה בדיוק הם מתכוונים. דיברתי על זה אני חושב בשיעור הראשון, שאני ממש לא מתרגש מהסקרים האלה שמגלים לי כל פעם מחדש ששמונים תשעים אחוז מהאוכלוסייה מאמינים באלוהים. כל פעם מחדש אני מוכה תדהמה מהתוצאות של הסקרים האלה, כי אני מסביבי לא ממש רואה את זה, ואיכשהו אני תמיד חי בתוך העשרה אחוז שלא. משום מה הם נורא נפוצים סביבי, אני לא יודע. ונדמה לי שלפחות חלק מהדיסוננס הזה נובע מההגדרה מה זה מאמין. לא שאלו את האנשים שעונים על הסקרים אלה למה אתם מתכוונים כשאתם אומרים אני מאמין. אז הרבה מסורתיים יגידו כי כך הונחתי. בעיניי הוא אתאיסט, הוא שייך לאגף של האתאיסטים, לא לאגף של המאמינים. אז זה יוריד אני חושב לא מעט את אחוז המאמינים, אגב, גם מבין אלה שמגדירים את עצמם דתיים. גם ביניהם יש לא מעט אתאיסטים. הם דתיים כי ככה חינכו אותם, והם יכולים לקיים מצוות בקפדנות אפילו, אבל הם לא עושים את זה בשם באמת מאמינים בזה, אלא כי כך חינכו אותם. אז הם אתאיסטים, אתאיסטים מקיימי מצוות. אז במובן הזה, מה שאני בעצם רוצה לטעון זה שהתמונה השלמה של האמונה או של הדתיות אם תרצו מורכבת משני מרכיבים. מרכיב אחד זה החזקה בטענת העובדה יש אלוקים, מרכיב שני זה הליכה לאור ההשלכות או הנגזרות של העובדה שיש אלוקים, קרי המחוייבות הדתית. דאיזם פלוס המעבר לתאיזם. כלפי מה הדברים אמורים? תראו, אז כשאני מדבר על סובייקטיביזם, הרי יצאתי נגד סובייקטיביזם ונגד רגשנות, אז הערה על זה והערה על זה. הסובייקטיביזם בעצם נדמה לי הביטוי הכי מובהק שלו זה דברים שכותב הרב שגאר בכל מיני מקומות, מאוד פופולרי בשנים האחרונות, בעיקר מאז שהוא נפטר. הוא מדבר בספרים שלו על לוחות ושברי לוחות, כן הספרים שעוסקים בפוסט מודרניות, אז הוא מדבר על ריקוד במעגל השונויות. ביטוי שמאוד חביב עליי, אני משתמש בו לא מעט כדי להשמיץ אותו כמובן. ריקוד במעגל השונויות פירוש הדבר, מעגל זה כמובן הצורה הגיאומטרית שכל הנקודות נמצאות באותו מרחק מהמרכז. זה הגדרה של מעגל. וזה עיגול בעצם נדמה לי, מעגל אני חושב שזה גם כל הפנימי. נדמה לי, אני כבר לא זוכר אף פעם לא זוכר מה זה מה. זה בדיוק מעגל, עיגול זה השטח שבתוך המעגל. עיגול זה השטח והמעגל זה הקו? אוקיי, אני תמיד מבלבל אותי העניין הזה. בכל אופן אז אני מדבר כאן רק על הקו. אז הקו זה אוסף הנקודות שנמצאות במרחק שווה מהמרכז. וזה בעצם תיאור ציורי של התפיסה הפוסט מודרנית. ממה זה בא? יש לך קושיות מאוד קשות על התפיסות הדתיות שלך, קושיות שבאות מבחוץ אבל גם קושיות שאתה מרגיש מבפנים. הרב שגאר ביטא לא מעט קשיים כאלה. עכשיו הפתרון במירכאות, זה לא פתרון אבל ככה משום מה אנשים מתייחסים אליו, הפתרון שהוא מציע זה להבין שאנחנו נמצאים על מעגל השונויות. מה זאת אומרת? שכל העמדות בעצם נמצאות במרחק שווה מהמרכז. המרכז זה האמת, כן? וכיוון שככה זה פטור מלענות לקושיות. אין בעיה, אז בסדר, עליי יש קושיות, עליך יש קושיות, אף אחד לא יכול לדעת מה היא האמת, אנחנו נמשיך לרקוד כל אחד במקומו על מעגל השונויות. והכל נהדר, כן? חזון הפוסט מודרני בעצם אומר אף אחד לא מתווכח עם אף אחד כי אין צודק ואין טועה ואין טיעונים ואין אנטי טיעונים, אין שום דבר. וכיוון שככה הכל נהדר, אני פטור מלהתעסק בכל הקושיות האתאיסטיות וביקורת המקרא ומדע ותורה ומדע ולא יודע מה שאתם רוצים או מוסר והלכה או דברים מהסוג הזה, כל אחד מה שמטריד אותו. אנחנו פטורים. למה? כי הכל סובייקטיבי והכל בעצם זה נרטיבים ושיח סובייקטיבי וכולי. זאת כמובן תפיסת עולם אתאיסטית לגמרי. זאת אומרת אם הרב שגאר אחז באמת בתפיסה הזאת, אני לא חושב שזה נכון, אם הוא אחז בתפיסה הזאת הוא היה אתאיסט, אני לא מצרף אותו למניין. הוא לא מאמין באלוקים. הוא חי באיזשהי תחושה סובייקטיבית כזאת, מבחינת הקשיים אין לו תשובות ולכן אם תשאלו אותו באמת ברמה העובדתית אין לו תשובות ולכן הוא לא באמת מאמין. אבל הוא בוחר לעשות קפיצת אמונה או כל מיני פראזות נבובות מהסוג הזה ולאמץ תפיסת עולם לא נכונה אבל לגיטימית כי כולנו לגיטימיים ועל כולנו יש קושיות והכל בסדר, כולנו יכולים לחיות בשלום עם הדבר הזה. אבל בעצם כמו שאמרתי קודם התפיסה הזאת בעצם אומרת אני לא מאמין. אני רק בוחר משום מה לחיות חיים של אדם מאמין. עוד פעם אני מדגיש כדי שלא תצא טעות, אני לא חושב שהרב שגאר חשב כך. אני חושב שהוא פשוט טעה כשהוא תיאר את התפיסה שלו. המושגים שלו לא היו חדים וברורים לעצמו, ולכן הוא בחר לתאר את זה כך. מה שהוא כן התכוון לומר לדעתי זה שהוא מחזיק בדברים האלה למרות ה כי הוא חושב שהם נכונים, אבל יש קשיים שהוא לא יודע לענות עליהם. זה משהו אחר לגמרי, זה משהו אחר לגמרי. יש הרבה פעמים תפיסה גם במדע, כן? תומאס קון כבר דיבר על זה, שכאשר יש פרדיגמה מדעית, התפיסה של פופר הייתה שתיאוריה מדעית לא ניתנת להוכחה אלא רק להפרכה. למה? אתה אומר "כל העורבים הם שחורים", איך תוכיח את זה? אתה אף פעם לא יכול לדעת שראית את כל העורבים. אבל אם תראה עורב אחד בצבע סגול, אז הנה הפרכת את התיאוריה שכל העורבים הם שחורים. ותיאוריה מדעית אפשר להפריך ואי אפשר להוכיח. אומר תומאס קון: לא נכון, אי אפשר גם להפריך. כי בסך הכל תיאוריות מדעיות כשהן נתקלות במקרים שהן לא יודעות להסביר, ניסוי שפרך אותן, פוק חזי, תראה, לא זורקים אותן, מעדיפים להישאר בצריך עיון. אם יש מספיק קשיים כאלה, שזה כבר עובר את גבול הטעם הטוב, כן? אז נשברת הפרדיגמה ומחליפים אותה לפרדיגמה אחרת. אבל זה דורש כמות משמעותית של קשיים, כי כשיש תיאוריה חזקה שמסבירה הרבה מאוד עובדות, לא זורקים אותה כל כך מהר. אוקיי? עכשיו אם אתה מתייחס לאמונה כך, זה לגיטימי לחלוטין, אז אתה ודאי אדם מאמין. אתה אומר "תראה, יש לי קושי א', קושי ב', קושי ג', נכון, קשיים לא פשוטים, אין לי תשובה אליהם, אבל התיאוריה הזאת נראית לי כל כך חזקה וכל כך אמיתית שאני מעדיף להישאר בצריך עיון, אני עדיין חושב שזה נכון, אין לי תשובות לשאלות האלה". זה אדם מאמין לכל דבר כמובן, אין עם זה שום בעיה. גם אני כזה, אני חושב שכל אחד כזה, למי יש תשובה לכל השאלות? אבל אם אתה מתכוון לומר משהו שנראה מאוד דומה אבל הוא אחר לגמרי, משהו שאומר "תראו, אין לי תשובות, לכן בעצם ברמה האובייקטיבית אני לא יכול להגיד שזה נכון, אבל אני חי כך כי כך בחרתי לעשות, ובעצם כולנו כך, כל תפיסות העולם של כל בני האדם הן כאלה בעולם הפוסט-מודרני", כן? זה אוסף של נרטיבים שכולם רוקדים על מעגל השונויות, אז אתה אתאיסט. זה נראה דומה, אבל זה מאמין וזה אתאיסט. כשאתה בעצם אומר שברמה האובייקטיבית אתה לא באמת מאמין שיש אלוקים, אתה לא באמת מאמין שיש מחויבות לתורה ומצוות, אבל אתה בחרת לחיות כך כי ככה זה נותן לך משמעות, כי זה נוח לך, כי לא יודע מה, כל אחד וההגדרות שלו, כי כך חונכתי, לא משנה. זה אתאיזם. מה זה משנה מה אתה עושה? זה לא מעניין. זה כמו הדתיות של אחד העם, כן? אחד העם אמר "יותר משישמרו ישראל את השבת, שמרה השבת על ישראל", ולכן הוא בעצם קרא להמשיך ולשמר את ההלכה, לא עד כדי כך, אבל בוא נמשיך נפריז את זה עוד יותר, קלה כבחמורה, כי רק ככה אנחנו נישאר עם התרבות של אבותינו ועם לכידות וזהות לאומית ברורה. זה אתאיזם כמובן, אתאיזם שיכול להקפיד על כל סעיף קטן במשנה ברורה. זה לא קשור. אתה עושה את זה בשביל לשפר את הלכידות הלאומית, לא בגלל מחויבות דתית, אז אתה אתאיסט, אתאיסט שמקיים מצוות. אין לזה שום פשר אחר נדמה לי. אז לכן התפיסות הסובייקטיביות בעידן שלנו מקבלות כל כך יחסי ציבור כל כך טובים, והסיבה לזה כי זה פתרון נוח לעצלנים. זה פתרון נוח לעצלנים שלא רוצים להתמודד עם קושיות, לא מוכנים אפילו לשמוע את הקושיות, אז הם מציבים איזה מגן משוח בשמן, כמו שחז"ל אומרים זה על הליצנות, כן? ליצנות היא מגן משוח בשמן. כל החיצים מתחלקים עליו. אם המגן שלך הוא משוח בשמן, אז כשיורים עליך חץ, החץ מתחלק על המגן. בעצם זה הפוסט-מודרניזם, זה מגן משוח בשמן. אני יכול להגיד מה שאני רוצה וכל הקשיים שתעלו לא מעניינים אותי, לא מקשיב להם אפילו, כי ממילא אין אמת, אין כלום, אני יכול להגיד מה שאני רוצה ולא מחויב לכלום. אז אני פטור מכל הקושיות, אני פטור מלהתעסק עם זה, אני מעמיד את עצמי באותה רמה כמוך, למרות שהעמדה שלי מאוד מוקשה והעמדה שלך פחות מוקשה, אבל אנחנו על מעגל השונויות אז הכל נהדר. שזה בעצם אומר שאתה אתאיסט שלא רוצה להתמודד עם ההשלכות של האתאיזם שלו, או לחילופין אתה מאמין שלא יכול להתמודד עם הקשיים על האמונה שלו. זה השאלה אם אתה אתאיסט או מאמין. אוקיי? הרב, הרב, הרב, מה שהרב הסביר על הרב שג"ר, האם הכוונה של הרב זה שהוא האמין בתפיסה הזאת אבל היו לו קשיים? זה הכוונה של הרב? הוא חשב שהיא נכונה אבל עדיין יש לו קשיים. זה ברור, זה גם הוא אמר. אני רק טוען שאפילו לניסוח הזה אפשר להבין אותו בשתי צורות. שמה? וזה השאלה באיזו משתי הצורות הוא אחז. כי מה שהוא מתאר זו צורה אחת, וזו הצורה שאומרת "נכון, יש קשיים, אין לי תשובה אליהם, זה לא נכון במישור האובייקטיבי, אבל אני מאמץ את זה באופן סובייקטיבי". לזה, זה אתאיזם. אבל מה שאני חושד שבאמת היה אצלו, והוא רק טעה בניסוח, או לא הצליח לתאר נכון את מה שהוא באמת חושב, הוא נדמה לי שהוא התכוון למשמעות השנייה. והמשמעות השנייה אומרת אני מאמין בזה, יש קשיים שאין לי תשובות עליהם, מה לעשות? לא לכולם יש תשובות לכל הקשיים, אבל אני עדיין מאמין בזה. זה משהו אחר לגמרי, זה מאמין לגמרי. ואני חושב שהוא התכוון לשני ואמר למרות שהוא אמר את הראשון. זה הרבה פעמים אנשים לא מנסחים את עצמם נכון. אתם יודעים, היה פעם, אני את חטאי אני מזכיר היום, כשהייתי צעיר ופזיז אז הייתי אפילו יותר עם התבטאויות יותר קיצוניות ממה שיש לי היום, וגם היום אני לא מגדולי המתונים. אז ראיתי שם מאמר של רב די ידוע, שהוא מדבר על היחס לחילונים כתינוקות שנשבו. הוא אומר שזה יחס שמתנשא ופטרנליסטי ומה פתאום, והם אנשים חכמים כמוני וכמוך שקיבלו את החלטתם והחלטה שלהם היא אחרת מזו שלי. אז הוא כתב מאמר שלם על זה, אני רק אומר פה את התמצית. אז כתבתי תגובה ואמרתי שאם זה ככה, אז בסך הכל אני חושב שגם הרב הכותב הוא אתאיסט. זאת אומרת, כי אם בעיניו הדבר הזה הוא לא אמיתי, ומי שאומר הפוך ממנו הוא צודק כמוהו, אז זה בעצם אומר שאתה לא מאמין. אתה חי בתוך נרטיב אמוני והוא חי בתוך נרטיב אחר. בסדר, אז נרטיבים זה לא מעניין אף אחד, השאלה אם יש או אין אלוקים. השאלה אם אתה חושב שיש מחויבות לקיים את דברו של אלוקים. אם אתה חושב שלא, אלא כל אחד יעשה מה שהוא רוצה, אז אתה לא אדם מאמין. עכשיו, כתבתי את זה בשפה יותר חריפה, כן? אמרתי שלא שמעתי, זאת אומרת, אני יודע שיש הרבה דרישות לכהונתו של רב, זאת אומרת דרישות כדי שרב יהיה רב מוצלח ויקיים את תפקידו בהצלחה, אתאיזם זה לא אחד מהם. וכולי, כן? כיד ההשתלחות הטובה עליי. בכל אופן, טוב שלא פרסמו בסוף את המאמר הזה. ואחרי זה חבר שלי בישיבת ירוחם, את השם שלו אני יכול להזכיר, הוא היום ראש הישיבה, הרב אוריאל עיטם, נתן לי קצת על הראש ובצדק. הוא נתן לי על הראש כי הוא אמר לי תשמע, אתה שופט אנשים לפי ההתבטאויות שלהם. אבל אנשים כשהם מדברים לא תמיד מתארים במדויק את מה שהם חושבים. יש טעויות. אדם כשהוא מתאר את מה שהוא עצמו חושב, לא תמיד מדייק. זאת אומרת, בן אדם לפעמים לא מאבחן את עצמו נכון, או אפילו אם מאבחן נכון לא יודע לתאר את זה נכון או במדויק במילים. ולכן מה שאתה צריך לעשות זה להתייחס לדברים לא לדובר. ככה הוא אמר לי, והוא לגמרי צודק. אני מאז זה בהחלט אני לוקח את זה איתי לכל מקום. בגלל שהרבה פעמים, ואני בטוח שגם אצלי כשאני מנסח כל מיני דברים, אפשר למצוא טעויות פה ושם, והטעויות האלה הן לא תמיד, לפעמים זה טעות שלי כי טעיתי, אבל לפעמים זה פשוט לא ניסחתי במדויק את מה שרציתי לומר. וכשאתה מתייחס לדברים הכתובים, אז אתה מתייחס אליהם כאילו שהם ביטוי למה שאומר הכותב. ובצדק, כי לכאורה זה מה שהוא התכוון לומר לבטא את עמדותיו. אבל קח בחשבון את האפשרות שלפעמים הוא לא אבחן את עצמו נכון, או שגם אם אבחן נכון לא תיאר במדויק את מה שהוא עצמו חושב. אז תכתוב טיעונים נגד מה שהוא טוען, עזוב אותו. ולכן אני אומר אותו דבר ביחס לרב שג"ר. מה שהרב שג"ר כותב זה אתאיזם. אני לא יודע מה היה הרב שג"ר, אני יש לי חשד, מה היה הרב שג"ר האיש, האדם. אני לא חושב שהוא היה אתאיסט. לא נראה לי שאתאיסט היה משקיע כל כך הרבה אנרגיות אינטלקטואליות ואחרות בתפיסת העולם הדתית שלו. והוא היה איש מאוד חכם. ואני חושב שגם מאוד ירא שמיים, עד כמה שלפחות אני מבין, לא הכרתי אותו אישית. לכן נראה לי די ברור שכאדם זה הפרשנות השנייה שאמרתי. זה אדם מאמין שיש לו קשיים שאין לו תשובות עליהם, שזה בסדר גמור, כולנו ככה אני חושב. אבל מה שהוא כתב זה אתאיזם. אז פה עשיתי את ההסתייגות המתבקשת. טוב, זה לגבי… יש לי שאלה קצת אחרת. לגבי מדע. מי שאומר קיים אטום, בקטריה, דברים. אני לא עשיתי ניסוי, אין לי מושג. אבל כל העולם אומר את זה, אז אני מאמין שיש דברים כאלה. זה אמונה או זה אתאיזם? זה אמונה לגמרי, כן, למה לא? אני כי אני מאמין שיש אטום בגלל שקראתי את זה בספר. אוקיי, מה רע? אם אתה מאמין לספר זה בסדר גמור, אתה אדם מאמין. אולי אתה טועה כי הספר עבד עליך, לא חשוב. אבל אתה מבחינתך זה שיקול מספיק כדי להחליט על המציאות, אז אתה אדם מאמין. זאת אומרת כל אחד… את הדרכים שלו. אני, אנשים תמיד יכולים לטעות. אני לא דן בשאלה אם אתה טועה או לא. אני דן רק בשאלה מה אתה מתכוון לומר, באיזה עמדה אתה עצמך מחזיק. אם אתה עצמך חושב שיש בקטריות, אז אתה חושב שיש בקטריות. יכול להיות שאתה טועה, יכול להיות שהספר טעה והטעה אותך, אבל אתה חושב כטענת עובדה שיש בקטריות. זה נקרא אדם מאמין. אוקיי, זאת הכוונה שלי. אם אתה טועה או לא, זה דיון אחר. איך לקבל החלטות נכונות? זאת עוד שאלה. קודם כל אני דן בשאלה מה זאת ההחלטה שאותה קיבלת, אחרי זה אני אדון אם היא נכונה או לא. אוקיי, אז לגבי הסובייקטיביות. ולכן הרבה פעמים זאת עמדה מאוד נוחה, העמדה הסובייקטיבית, כי זאת עמדה שפוטרת אותך מלהתמודד עם קשיים. ולכן יותר ויותר אנשים דתיים היום, בעיקר בחוגים האינטלקטואליים, בוחרים את התפיסה הזאת. כי ככה כל החברים שלהם האתאיסטים שצוחקים על החושך שלהם, על הטיפשות שלהם, הם יכולים לפטור אותם "לא, זה נרטיבי, וכל אחד והנרטיב שלו וכולנו לגיטימיים והכל נהדר". בסביבה אינטלקטואלית זאת דרך מאוד מאוד טובה להתמודד, או לא להתמודד עם קשיים, לברוח מקשיים. ולכן הרבה פעמים אתם יכולים לראות דתיים ששייכים לשכבות אינטלקטואליות מסוימות מדברים בשפה הזאת, בשפה הנרטיבית. אני חושב שזה אגב סוד הקסם של הרב שג"ר בשכבות האלה, כי הוא נותן להם איזושהי לגיטימציה רבנית לתפיסות האתאיסטיות האלה. אבל זה אמנם נוח, אבל זה שופך את התינוק עם המים. כי בעצם אתה כאילו מציל את האמונה שלך במחיר שבו רוקנת אותה מתוכן. אתה בעצם לא אדם מאמין, ממילא אין בעיה. זה לא נקרא להגן על האמונה, זה נקרא לזרוק את האמונה בשביל להגן עליה. זה לשפוך את התינוק יחד עם המים. אתה צריך לשפוך את המים כדי להגן על התינוק, אבל אם אתה שופך גם את התינוק עם המים, אז אתה לא מגן בכך על התינוק. אוקיי, אז זה לגבי הסובייקטיביות. לגבי הרגשיות או הרגשנות, פה באמת הערה נוספת. התפיסה שדתיות שייכת למימד הרגשי של האדם, ושימו לב, רגשיות וסובייקטיביות זה לא בדיוק אותו דבר. קודם דיברתי על סובייקטיביות במובן הזה של ריבוי אמיתות, כל אחד והאמת שלו. רגשיות זה אומר שאני לא במישור השכלי אלא במישור הרגשי. הרבה פעמים רגשיות זה עניין סובייקטיבי, אבל סובייקטיביות היא לא תמיד רגשית. יש גם סובייקטיביות אינטלקטואלית, פלורליזם, פוסט-מודרניות, אלה תפיסות אינטלקטואליות סובייקטיביות. ורגשיות זו סובייקטיביות אמוציונלית. עכשיו אני מדבר על רגשיות שגם נגדה יצאתי. מאיפה זה בא הקישור הזה של אמונה דתית עם רגשיות? נדמה לי שזה בא מהנצרות. בתפיסת העולם הנוצרית, להיות דתי פירושו להיות עם חוויות רליגיוזיות, עם רגש דתי, ולהיות אדם מוסרי. אלה בעצם שתי התביעות הבסיסיות מהנוצרי הדתי. יש קצת סקרמנטים בשביל הקתולים ועוד כמה טקסים בשביל הפרוטסטנטים, אבל בגדול התמצית של הדתיות זה מוסריות ורגש דתי. כי הלכה ממש אין בעולם הנוצרי, הלכה במובן שאנחנו מכירים כאן. בעולם המוסלמי יש יותר, אבל בעולם הנוצרי אין, ולכן הדתיות נקשרת עם מוסר ועם רגשיות. לכן למשל עמנואל קאנט ידוע בביקורת שלו על היהדות, הוא בעצם, זה לא ביקורת אפילו, זה דיאגנוזה, הוא בעצם טוען שהיהדות היא לא דת. היהדות היא איזשהו תקנון חברתי. חברתי הוא מתכוון תקנון נורמטיבי, זאת אומרת מה לעשות ומה לא לעשות. מה זה קשור לדת? עכשיו תלמידיו, היו לו הרבה תלמידים וידידים יהודים, חלקם מאמינים, וגם ממשיכים לא רק תלמידים, הרמן כהן ועוד, חלקם הוגי דעות יהודים וכולי, שהם מאוד מאוד התקוממו וניסו להגן עליו שהוא לא הכיר כל כך ולכן הוא לא הבין, אבל בעצם יהדות היא כן דת וכולי. והאמת שלדעתי הוא הבין הרבה יותר טוב מהם. הוא הבין הרבה יותר טוב מהם בגלל שהם ניסו להציג את היהדות כדת עדיין באמות המידה הנוצריות של דתיות. הם ניסו להראות שביהדות גם יש חוויה דתית ורגש דתי ומוסר וכל מיני דברים מן הסוג הזה. אבל זאת הגנה לא נכונה, זאת הגנה ששופכת את התינוק עם המים שוב פעם. היהדות היא דת במובן היהודי, לא במובן הנוצרי. ובאמת הרגש הדתי והמוסר אין להם חלק משמעותי ביהדות, בדתיות היהודית. אדם יכול להיות יהודי דתי בלי להיות מוסרי ובלי להיות עם רגש דתי. עכשיו מה זאת אומרת בלי להיות מוסרי? יש חלקים בתורה שאומרים לא תרצח, לא תגנוב. של כבד את אביך ואת אמך, ואהבת לרעך כמוך או כל מיני דברים כאלה, לא תלך רכיל בעמך, יש ועשית הישר והטוב, זאת אומרת התורה מצפה מאיתנו להיות מוסריים. אבל המוסר הוא לא קריטריון ליהדות ואף פעם לא היה. כן, פעם שמעתי מישהו שואל, היו כאלה כמה ששאלו, יגאל עמיר רוצח, הוא נחשב יהודי דתי שעשה מעשה רע. מישהו שאוכל חזיר הוא לא דתי. למה רצח הוא פחות חמור מאכילת חזיר? התשובה היא רצח לא פחות חמור מאכילת חזיר, ועדיין שתי הקביעות נכונות. יגאל עמיר הוא אדם דתי שרצח, ומי שאוכל חזיר הוא לא דתי. לא בגלל שאכילת חזיר יותר חמורה מרצח, אלא בגלל שיהדות לא מבוססת לא על רגש ולא על מוסר, אלא על מחויבות הלכתית. או נגיד נדבר על מתגייר, כן, הרבה פעמים יש מחאות כנגד הדרישות ממתגיירים. למה דורשים מהם רק הלכות פולחניות? מה עם כיבוד הורים, בין אדם לחברו, למה לא מודדים אותם במישורים האלה? אז זה ממש דרישה מטופשת. למה? כי כשאתה בודק את המתגייר אתה רוצה לראות עד כמה הוא יהודי, נכון? עכשיו, לבדוק את המוסריות שלו זה לבדוק עד כמה הוא בן אדם, לא עד כמה הוא יהודי. מה, גוי כן מותר לו לרצוח, לגנוב, לפגוע באחר? אז מה זה קשור? אלה תביעות שמופנות לכל אדם, לא רק ליהודי. כשאתה רוצה לבדוק עד כמה הוא יהודי, אתה צריך לבדוק אותו באותם אספקטים שהם ייחודיים ליהודי. האם הוא אוכל חזיר, האם הוא שומר טהרת המשפחה, האם הוא שומר שבת? כי זה יכול לבדל אותו מהגויים, לא בגלל שיותר חשוב מהמצוות המוסריות, זה לא, אלא בגלל שזה יותר מייחד. כמו שאריסטו מלמד אותנו, כשאנחנו מגדירים משהו, אנחנו מגדירים אותו דרך הסוג והמין. זאת אומרת האדם הוא חי מדבר. זה ההגדרה לבן אדם. מה זאת אומרת? הסוג שלו זה בעלי החיים, להבדיל מהדוממים. בתוך בעלי החיים יש כמה מינים. המין המדבר בתוך הסוג של בעלי החיים. כשאתה רוצה להגדיר מישהו, אז אתה נותן את הסוג שאליו הוא שייך ואתה מנסה לבדל את המין שלו משאר המינים ששייכים לאותו סוג. כך מגדירים דברים. אוקיי? אז ההגדרה של יהודי בהקשר הזה, להגיד שיהודי זה מישהו שלא רוצח, זו טעות לוגית. אדם זה מישהו שלא רוצח. כל אדם אסור לו לרצוח. יהודי זה מישהו שחוץ מזה שאסור לו לרצוח, גם אסור לו לאכול חזיר. אז אם אני רוצה לבדוק אם אדם מסוים הוא יהודי ולא גוי, זה טיפשי לבדוק אותו במישור של האם הוא לא רוצח. לא כי זה לא נכון, שנייה, לא כי זה לא נכון, לא כי איסור רצח הוא איסור קל. איסור רצח הוא איסור הכי חמור שיש, אבל הוא לא איסור שמבדל את היהודי מהגוי. כן, מישהו רוצה להעיר? אבל אחת המחויבויות שלנו זה להאמין. אוקיי, נכון? כן. אז זאת אומרת שיש פה שני מבטים, זה כאילו קשה להבין את זה כי מצד אחד אתה אומר שהבן אדם צריך להאמין כדי להיות דתי או יהודי, אבל מצד שני יש לנו מחויבות להאמין. מה שאתה שואל פה זה שאלה אחרת לגמרי. זה השאלה ששואלים על מצווה א' בספר המצוות לרמב"ם, המצווה של האמונה. ושם שואלים אותו מה זאת אומרת? הרי מצווה פונה למי שמאמין במצווה ומחויב לציוויו. איך אפשר לצוות על מישהו להאמין במצווה? אם הוא לא מאמין, הוא לא יקיים גם את הציווי הזה. אם הוא כן מאמין, אז הציווי מיותר כי הוא כבר מאמין. זה שאלה אחרת לגמרי ששאלה טובה על הרמב"ם ואני באמת חושב שהדבר הזה לא יכול להיות מצווה. זה, אבל זה לא קשור למה שאני אומר כאן, זה שאלה נכונה בכל מקרה. אוקיי, בסדר. הרב? כן. רגע, בן אדם יכול להיות יהודי בלי להיות בן אדם? או שזה לא הבנתי את היחס ביניהם. באופן עקרוני כן, ברור שעוד פעם, ברור שאם הוא רוצח אז הוא עבר על איסור חמור בהלכה. הוא לא עבר על ההלכה פחות ממי שאכל חזיר, ברור. אבל אם אתה רוצה לבדוק האם הוא יהודי, אל תבדוק אותו במישור של הרצח, תבדוק אותו במישור הפולחני, במישור פרטיקולרי. המעלה היתרה הכוונה, מעלה יתרה של יהודי? זה מה שמבדל אותו מגוי. הרי המתגייר היה גוי ובהנחה שהוא היה גוי טוב אז הוא היה איש מוסרי גם קודם. עכשיו אתה רוצה לשאול האם הוא באמת מקבל על עצמו את המחויבות היהודית. אז לבדוק את זה על כיבוד הורים או על רצח או על גניבה זה שטות לוגית. אתה צריך לבדוק את זה על אכילת חזיר. אוקיי? אני לא עוד פעם, אני לא אומר. אני לא, עוד פעם, אני לא אומר שזה לא חשוב, אני לא אומר שזה לא איסור הלכתי, הרצח והאיסורים המוסריים. כן, ודאי שכן. אלה שכן, לא כולם, אלה שכן. בכל אופן, היה לנו סדרה על הלכה ומוסר גם בעבר, אז שמה דיברתי כבר על היחס בין הדברים. בכל מקרה מה שאני רוצה לטעון זה שקאנט בביקורת שלו על היהדות תפס את היהדות יותר טוב מכל חבריו היהודיים לדעתי. אלא מאי? שמערכת המושגים שלו הייתה מערכת מושגים נוצרית. מערכת מושגים נוצרית, דתיות פירושה חוויה רליגיוזית ומוסר. עכשיו הוא רואה שאצל היהודים לא המוסר הוא קריטריון, עוד פעם, הוא קיים, אבל הוא לא הקריטריון להיותך יהודי. אם אתה לא מוסרי אז אתה יהודי ששלל. אם אתה אוכל חזיר אתה לא יהודי. יש זרמים בנצרות שמאמינים בדיוק את זה. שמה? שהאמונה זה מה שמושיע אותך ולא חשוב אם תעשה מעשה טוב או מעשה רע. לא, אבל קאנט כנראה חי בסביבה אחרת. זה מדויק, זה בדיוק מה שזרמים בנצרות, קלוויניזם ודברים כאלה. כן, אבל קאנט כנראה חי בסביבה אחרת. קאנט חי בסביבה פרוטסטנטית. בפרוטסטנטיות המקובלת זה מה שאני מתאר כאן. וברגע שאתה מסתכל על היהדות מנקודת המבט הזאת, אז המסקנה המתבקשת היא שיהדות היא לא דת, אלא תקנון חברתי. עכשיו, מה שאני הייתי מתקן לו, לו הייתי זוכה לדבר איתו, הייתי מתקן את ההגדרה שלו לדתיות. אבל תלמידיו וחבריו היהודיים אימצו את ההגדרה שלו לדתיות וניסו להכניס גם את היהדות לתוכה. וניסו להראות שגם ביהדות יש חוויות ורגשות ומוסר והכול, וזה לא נכון. זה לא נכון, עוד פעם, מה זה לא נכון? זה לא הקריטריון. זה לא הדבר המובהק שמגדיר את היותך יהודי. זה קיים בשוליים פה ושם, רגשות בכלל לדעתי חסרות חשיבות, מוסר וודאי לא חסר חשיבות, אבל זה לא המדד להיותך יהודי. הרבה פעמים אנשים אומרים אני יהודי חילוני, במה היהדות החילונית שלך באה לידי ביטוי? אני איש מוסרי, אני לומד תנ"ך. זאת אומרת אתה נוצרי מאמין. בסדר גמור, כל נוצרי מאמין הוא איש מוסרי, לומד תנ"ך, הכול בסדר. במה אתה יהודי? רגע, ומה עם הגמרא שיהודי זה יש אבחון רחמנים בני רחמנים, זה הרי נמצא שם, זה נמצא בגמרא. זה אינדיקציות, זה אינדיקציות להיותך יהודי, זה לא הגדרות להיותך יהודי. נכון, אבל זה אינדיקציות. לא, זה אינדיקציות כיוון שבעבר כנראה, כך לפחות בראיית הגמרא, הגויים לא היה להם את התכונה הזאת. היום זה לא נכון. ואתה אומר שהגמרא מגדירה, אם זה היה הגדרה ליהדות, אז יש היום מיליארדי יהודים בעולם. מיליארדים. זה לא הגדרה, זה היה סימן, אינדיקציה, כיוון שאז באותה תקופה, כך חז"ל לפחות ראו את זה, יהודים היו כאלה וגויים לא היו כאלה. אגב, הרבה מהיהודים הם לא יהודים לפי ההגדרה הזאת. והרבה מהגויים הם כן יהודים. אבל הגמרא בהחלט אומרת שזה חלק מלהיות יהודי. לא נכון. לא. אוקיי. זה אינדיקציה, זה לא הגדרה, זה סימן. בסדר, זה סימן, אבל זה חלק. מה אז מה? זה חלק מלהיות יהודי זה גם ללכת עם מכנסיים. אם כל היהודים הולכים עם מכנסיים והגויים הולכים עם שמלות, אז זה אומר שיש מצווה ללכת עם מכנסיים? לא. זה אומר שללכת עם מכנסיים זה אינדיקציה להיותך יהודי. הגמרא לא אמרה על מכנסיים, היא אמרה רחמנים. אני אומר, אני נותן לך דוגמה, מה זה הגמרא אמרה? אני נותן לך דוגמה ללוגיקה הזאת. נגיד שיהודים היו הולכים עם ערקתא דמסאנא, בסדר? זה הגמרא כן אומרת? יהודים הלכו עם שרוכים שחורים והגויים הלכו עם שרוכים צבעוניים. עכשיו דורשים ממך ללכת עם שרוך אחר, אתה צריך למסור את נפשך. למה? יש מצווה ללכת עם שרוכים שחורים? לא. אבל מנהג היהודים אז היה ללכת עם השרוכים האלה. אז להיות עם שרוכים זה הגדרה ליהדות? מה פתאום? זה סימן. אבל זה לא מוסרי, שרוכים זה לא הגדרה מוסרית. מה זה משנה? עוד פעם, מה זה משנה? אני מסביר לך את הלוגיקה. הלוגיקה אומרת שזה שמשהו מסוים קיים אצל יהודים זה לא בהכרח מגדיר את היהדות, לפעמים זה רק סימן. זהו, זה מה שאני טוען, לא השוויתי בין שרוכים למוסר. בסדר, הרב דיבר על מוסריות, ציינתי גמרא מוסרית. אבל אמרתי שהגמרא מה שציינת אני לא מסכים, כי הגמרא שאומרת שם מה שהיא אומרת זה שזה סימן להיותך יהודי. ואז התעורר ויכוח איך זה יכול להיות הרי הגמרא אומרת, אז אמרתי שאם הגמרא הייתה אומרת על שרוכים, היית מקבל שזה רק סימן, אז אני טוען שגם פה זה רק סימן. לא בגלל שאין מחויבות להיות מוסרי. מה, פוק חזי ותראה, יהודי שלא מתנהג באופן מוסרי, הם כולם מתייחסים אליו כיהודי שכשל, אם בכלל רואים אותו כמי שכשל, אבל הוא ודאי יהודי. אבל מי שאוכל חזיר הוא לא יהודי, לא יהודי במובן לא מחויב ליהדות. חד-משמעית, מה זה, ככה זה ברור. ובצדק אגב, אני לא אומר את זה כביקורת, זה נכון ככה. זה נכון, זה נכון לא כי זה יותר חשוב מהמוסר, זה יותר מייחד מהמוסר. טוב בואו נחזור אלינו, מה שאני רוצה לטעון זה שהתפיסות האלה שמזהות דתיות עם רגש דתי בעצם מקורן בנצרות. וכאן זה רק הבאתי אותו כאילוסטרציה, אבל מקורן בנצרות ואיכשהו דרך החסידות בעיני לפחות זה נכנס לתוך העולם היהודי וקיבל איזה מעמד מאוד לא פרופורציונלי, שדורשים רחמנא ליבא בעי, כן, יש איזה מרכזיות נורא גדולה לרגש הדתי. בעיני זה שולי לחלוטין, זה לכל היותר ביטוי לעד כמה אתה דתי אם בכלל, תלוי איך אתה בנוי, אבל בטח לא דבר בעל ערך בפני עצמו. ודיברתי אני חושב בעבר, גם כתבתי על זה, על המצוות הרגשיות. יש כל מיני מצוות רגשיות וניסיתי להראות באופן עקבי, כל מצווה ומצווה אני יכול להראות, לפחות לשיטות מסוימות, שהן לא דורשות ממך שום דבר שקשור לרגש. הן דורשות ממך ביטויים מעשיים לרגשות ולא רגשות, כי לרגשות אין שום ערך. אז במובן הזה איכשהו החסידות הייתה איזשהו סוג של תווך שהרעיונות או התפיסות הנוצריות האלה נכנסו דרכו לתוך העולם היהודי, והיום תשאל הרבה יהודים, גם דתיים וודאי לא דתיים, יגידו לך שעולם יהדות דתית זה רגש דתי, זה להתנהג טוב. כן, היהודי החילוני בעיניו זה ממש הגדרה ליהדות להתנהג באופן מוסרי, שזה פשוט אבסורד לוגי. אבל התפיסות האלה הן בעצם ביסודן תפיסות נוצריות. וגם כנגד הסובייקטיביזם שהדגמתי דרך הרב שג"ר, וגם כנגד הרגשיות הזאת שהדגמתי פה דרך חסידות ונצרות וקאנט וכולי, הטענה, טענת הנגד שלי ובזה אני מסיים ככה את הקטע הראשון הזה, טענת הנגד שלי אומרת שבעצם אמונה יהדות דתיות יהודית פירושו אמונה עובדתית, זאת אומרת טענה עובדתית לא סובייקטיבית ולא רגשית. טענה עובדתית: אני מאמין שיש אלוקים נקודה, לא משנה מה אני מרגיש, לא משנה אם מישהו אחר חושב אחרת אז הוא טועה מבחינתי. אני מאמין שיש אלוקים, יכול להיות שאני טועה אבל זה מה שאני מאמין. אם זה מה שאני מאמין אז אני יהודי מאמין, אחרי זה נדון אם אני גם צודק, אבל זו ההגדרה של יהודי מאמין, לא במובן הרגשי ולא במובן הסובייקטיבי במישור האינטלקטואלי, כן, לא סובייקטיביות אינטלקטואלית ולא סובייקטיביות אמוציונלית. מה זה ושמחת בחגך? זו אחת המצוות שעליהן דיברתי במאמר ההוא. ושמחת בחגך, כן, הגמרא אומרת שם, אני רק שאלת אז אני אגיד לך במשפט אחד, צריך להאריך בזה יותר. הגמרא דנה ב, אומרת שאין נושאים נשים במועד, אז היא אומרת ושמחת בחגך ולא באשתך. זה אחד הטעמים שמובאים שמה. אתה שואל את עצמך איך הגמרא קראה את הפסוק ושמחת בחגך? בדרך כלל אנחנו מבינים שושמחת בחגך זה ציווי לשמוח והבחגך זה השנתה על ציר הזמן שזה הזמן שבו צריך לשמוח. אז צריך לשמוח מתי? בחג. חז"ל קראו את זה לא כך. ושמחת בחגך, הכוונה שהחג הוא יהיה סיבת השמחה ולא נשיאת אישה. ושמחת בחגך ולא באשתך, בחגך זה לא מציין זמן, אלא בחגך זה הדבר שבו אתה אמור לשמוח ולא באישה. עכשיו תחשבו על ההבדל בין שני מושגי השמחה האלה. מושג השמחה הראשון זה שמחה ספונטנית, אתה שמח אתה רוקד אתה מספר בדיחות אתה אוכל טוב וכולי וכולי, רק אתה ממקם את זה על ציר הזמן בחג. אתה נדרש לעשות את המסיבה בחג ולא יום קודם או יום אחר כך. פה אתה בכלל לא נדרש, אתה נדרש לא לעשות מסיבות, אתה בעצם נדרש לוודא שהשמחה שלך היא שמחה בחג. זאת שמחה מאוד אפלטונית, זה לא משהו אמוציונלי. זו שמחה אינטלקטואלית כזו. אני אומר אני מבין מה זה החג וזה מביא אותי לאיזשהו סוג של שמחה, לא במובן הרגשי הפשוט האמוציונלי הזה של חגיגות מסיבות וריקודים, זה בעצם איזשהו סוג של עבודה רוחנית. זו תפיסה לא אמוציונלית של מצוות השמחה. אבל זה רק על קצה המזלג, צריך להאריך בזה, יש באתר שלי טור 22 מי שרוצה יכול לקרוא שם גם. אולי שאלה? למה בעצם? כי אם הוא אתאיסט אז הוא לא מצטרף למניין הוא לא מתפלל. לפי איזה כלל חדש מה הוא יהודי. אז מה אם הוא יהודי? יהודי של עציץ. מה? הוא עציץ יהודי. הוא יושב שמה למניין בתור עציץ. יש תשעה אנשים ועציץ. הוא לא מתפלל. עשרה מתפללים זה מניין. מתפלל הוא אמר שהוא הולך בדרך הזאת רק הוא לא מאמין. אז אם הוא לא מאמין זה לא תפילה. מה זאת אומרת הולך בדרך הזאת? הוא מנענע שפתים. זה לא תפילה. לא הוא לא מתפלל אבל הוא משלים מניין בגלל שהוא יהודי. עשרה מתפללים משלימים מניין לא עשרה עציצים. אבל האם זאת ההלכה לפי ההלכה? ברור שזאת ההלכה. זה כמו הטענה בעיניי עוד פעם זה כמו הרבה פוסקים יגידו לכם רוב הפוסקים יגידו לכם לא כך אבל אגב רובם ינמקו את זה בזה שבעצם בתוכו הוא כן מאמין. כי כל יהודי יש בתוכו נקודה יהודית. אז גם הם תשימו לב בעצם אומרים שאם זה לא היה אז לא מצרפים אותו למניין זה לא מספיק המוצא האתני שלו. אני גם לא מקבל את הדיאגנוזה הזאת אבל גם בוויכוח הזה הם מקבלים באופן עקרוני את מה שאני אומר. שעצם היותך יהודי לא מספיק אלא שיש בתוכך נקודה שאתה באמת מאמין רק אתה לא מודע לזה וכל השטויות האלה. אז זה אני לא מקבל אבל אם זאת ההנמקה אז זה לא ויכוח עקרוני. זה כמו ששואלים שאלו אותי פעם כשכתבתי מאמר על הגיור שאלו אותי פעם בשולחן ערוך לא מופיע שצריך לקבל מצוות בגיור. אז לא צריך יש מילה טבילה והרצאת דמים. הרצאת דמים אין כי אין קורבנות היום. מילה וטבילה. אז אמרתי להם בשולחן ערוך גם לא כתוב שצריך כוונה לקנות בחושן משפט. אז אם מישהו לא מתכוון לקנות והוא הגביה את החפץ הוא קנה אותו או לא? ברור שלא. למה? בגלל שהשולחן ערוך בהלכות קניינים מדבר על מי שרוצה לקנות. זאת אומרת מי שרוצה לקנות השולחן ערוך אומר לו איך עושים את זה. אתה מגביה אתה עושה חזקה תלוי מה אתה רוצה לקנות ואיך אתה קונה. מי שלא רוצה לקנות איתו לא מדברים. הצורך בכוונה לקנות הוא לא תנאי הלכתי שבלי כוונה לקנות אתה לא קונה. הכוונה לקנות היא הבסיס שעליו אנחנו מדברים. אם אתה רוצה לקנות כך עושים את זה. אתה לא רוצה לקנות תהיה בריא אתה לא צריך לרצות אין בעיה אל תרצה רק אתה לא קונה. לא צריך להיות כתוב בשולחן ערוך שאם אין כוונה לקנות אתה לא קונה זה ברור. אם אין כוונה לקנות אתה לא קונה כי אתה לא רוצה לקנות. השולחן ערוך מגדיר את עצמו איך יכול לקנות מי שרוצה לקנות. אותו דבר בגיור. מי שרוצה לקבל מצוות כלומר להתגייר כי להתגייר ולקבל מצוות זה מילים נרדפות מי שרוצה להתגייר זאת אומרת לקבל מצוות כך עושים את זה מילה טבילה והרצאת דמים. מי שלא רוצה לקבל מצוות זה בסדר גמור הוא גוי כשר למהדרין. אבל לא צריך להיות כתוב בשולחן ערוך שאם הוא לא מקבל מצוות הוא לא מתגייר. ברור אם הוא לא רוצה להתגייר הוא לא יתגייר. צריך לכתוב את זה? מי שלא רוצה להתגייר הוא לא יתגייר זה ברור. לא צריך לכתוב דבר כזה. אותו דבר פה. ברור שלא צריך לכתוב שמי שמשלים מניין לתפילה זה מי שמתפלל. עשרה מתפללים זה מניין. אם יש תשעה מתפללים ועציץ זה לא מניין לא צריך לכתוב את זה בשולחן ערוך. שולחן ערוך מדבר מה קורה אם עשרה רוצים להתפלל איך הם מצטרפים למניין. בסדר יש כללים כאלה כללים אחרים. כך לדעתי. אני בדברים האלה לא מצרף למניין לא מעלה לשבעה קרואים ולא לשום דבר כזה. בן אדם חילוני באופן בסיסי אני משתדל לא להעלות אותו לתורה ולא לצרף אותו למניין. מה הרעיון של תשעה וספר תורה? זה משהו אחר. הטענה היא שזה משלים בכל זאת. אז בוא נדבר עזוב את העשירי. שניים בסדר? זה סתם כי העשירי בטל אז יכול להיות שגם עציץ מועיל. אבל בוא נדבר על שניים. בסדר? שני חילונים. אני עוד פעם אם החילוני הוא מאמין לא אכפת לי שלא מקיים מצוות. אם הוא מאמין הוא מצטרף. גם אם הוא מחפף בקיום המצוות כי באופן בסיסי הוא מבין מה זאת תפילה והוא מחויב לעניין אז הוא מחפף בסדר. זה בסדר זה מצטרף למניין. אבל מסורתי לא מצטרף למניין. מסורתי בהגדרה שהגדרתי קודם לא מסורתי שהוא מאמין. מסורתי במובן שהוא עושה את זה כי ככה הוא חונך. אם הייתי יודע אני לא יודע לקרוא כליות ולב. אם הייתי יודע לבחון מה בליבו של אדם אם הייתי רואה שזה מה שבליבו לא הייתי מצרף אותו למניין. הוא לא מצטרף. הוא עציץ. יש עוד פן בלהיות יהודי וזה היה לנו יש לנו ברית. מי שמקיים את הברית. ברית או. ברית של מחויבות, אוקיי? זה ברית של מחויבות שלא קשור באמונה, קשור בברית. ואבא שלי וסבא שלי וזה עשו ברית, אז יש לי מחויבות שעשו המשפחה שלי לגבי לעשות משהו. וזה כנראה מה שאתה חושב, בעיניי זה לא נמצא, אין כזה, אין דבר כזה. אין ברית? לא. יש ברית שאתה כולם חייבים, אין ברית שנותנת לך פריבילגיות למרות שאתה לא מקיים את מחויבותך. לא. זה מה ש… זה דיני מומר. מה זה דיני מומר? אתם אנשים חושבים שהדינים של מומר זה סנקציה, זה עונש על זה שהוא לא בסדר. מה פתאום? אם הוא מומר, אז הוא בעצם דה פקטו גוי. פשוט כי הוא בחר בזה. לא… זה לא… זה לא שיפוטי האמירה הזאת, זה תיאורי. אז איך אני אצרף אותו למניין? זה לא בגלל סנקציה אני רוצה לגנות אותו לכן לא מצרף אותו למניין, זה פשוט בגלל שהוא לא שייך במעשה הזה, זה הכל. אבל מישהו שלא מאמין, סליחה, מישהו שלא מאמין… מומר אומר שהוא לא חלק מישראל? הרב סולובייצ'יק אומר יש יהדות ויש שני חלקים, ברית ייעוד וברית גורל, שהוא חלק מישראל אבל הוא לא שומר מצוות. ברית ייעוד וברית גורל זה וורטים טובים בעולם המחשבתי אולי, אם בכלל. אני בעולם ההלכתי לא מתייחס לזה, זאת תפיסתי. יש או שאתה… אם יש לך חלק באלוקי ישראל אתה מצטרף למניין, אם יש לך חלק בישראל אני לא מכיר בדבר הזה, אין חיה כזאת. ומה עם הרמב"ם שאומר שגוי וגם יהודי צריך להזדהות עם הגורל של עם ישראל ולהיות חלק מהקהילה? לא הבנתי. לא, זה מובא ברמב"ם, כן, שצריכים, צריכים להזדהות עם הגורל. זה חלק ממשהו ש… לא יודע על איזה רמב"ם אתה מתכוון ומי צריך להזדהות עם איזה גורל. יש לך מקור כלשהו או מה? כן, אני… אני לא יודע בדיוק איפה הם, אבל זה ביער, אז אני אשלח לך. אוקיי. הרב, כדורגלן שמשחק בשבת ואחרי שהוא תקע גול הוא אומר שמע ישראל, אפשר לצרף אותו למניין? תלוי. אם השמע ישראל הזה הוא אקט פולקלורי, אז לא. אם זה מבטא אמונה, אז ודאי שכן. זה ודאי מבטא אמונה כי… לא, לא ודאי. לא יודע. צריך לבדוק כל מקרה לגופו. הרבה פעמים זה לא מבטא אמונה, אלא אתה יודע, זה מה שאומרים יש אלוקים וקופצים לבריכת הכיכר מלכי העירייה שמה אחרי שמכבי תל אביב מנצחת. אתה באמת חושב שכל מי שצועק שם יש אלוקים הוא יהודי מאמין? לא, יש הבדל בין להגיד יש אלוקים לבין שמע ישראל. זה רק הבדל של פולקלור, תלוי באיזה פולקלור גדלת. יכול להיות, עוד פעם, לפעמים זה כן מבטא אמונה, כל דבר לגופו, אבל זה לא בהכרח. לפעמים כן, לפעמים לא. הרב, אתה יכול לחדד בעניין שיש… אין אמת אחת, שיש הרבה אמיתות, שכל אחד והאמת שלו, שאין דבר אמיתי בזה… נו, מה עם זה? לא הבנתי. זה התפיסה הפלורליסטית נגיד, אז מה איתה? מה הבעיה? בעצם אמרת שזה… היא לא נכונה. אין בעיה חוץ מזה שהיא לא נכונה. למה היא לא נכונה? מכיוון שיש אמת אחת. מה זה… אם משהו אחד הוא אמיתי, אז היפוכו שקרי. מה, זה לוגיקה, לא? אם הטענה שיש מאה אלף נמלים בעולם היא נכונה, אז הטענה שיש מאה ואחד אלף נמלים בעולם היא לא נכונה. לא יודע, זה כללי הלוגיקה שאני מכיר, עליהם חונכתי מה שנקרא. אני לא יודע, זה דבר כל כך ברור, מה? אמת אובייקטיבית, אמת סובייקטיבית… זה הכל קשקושים, שטויות, קשקושים של פוסט-מודרניזם, אין לזה שחר. זה פשוט שטויות. יש לפעמים מצב שאין סתירה בין שתי העמדות. אפשר לייצר משתיהן ביחד איזושהי תפיסה רחבה יותר, אבל זה שוב לא פוסט-מודרניות, זה תפיסה של אמת מורכבת. זה הגמרא בגיטין שמביאה את אלו ואלו דברי אלוהים חיים על הפילגש בגבעה. אז רבי יונתן ורבי אביתר, אחד אומר זבוב מצא, השני אומר נימא מצא. ואז רבי אביתר פוגש את אליהו הנביא והוא שואל… ואליהו הנביא מספר לו שהקדוש ברוך הוא אומר זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד. מה זה אומר? וזה אלו ואלו דברי אלוהים חיים, ככה הוא אומר שמה. מה זה אומר? זה אומר שבעצם כל אחד מהם תפס פן מסוים של האמת. מה שהיה בפועל הוא מצא גם זבוב וגם נימא. אחד מהם ראה את הזבוב שזה נכון, השני ראה את הנימא גם זה נכון. מה האמת? האמת היא גם זבוב וגם נימא. שזה בדיוק מה שדיברתי עליו קודם, אבל זה לא פוסט-מודרניזם. אבל זה אמת אחת. ומי שאומר אחרת טועה. זה לא שכל אחד והאמת שלו. אין דבר מה זה כל אחד והאמת שלו? זה פשוט שטויות. זה סך הכל אומר שאין אמת. תגיד שבעיניך אין אמת. בסדר, לא יודע מה זה אומר המשפט הזה. אבל כל אחד והאמת שלו זאת סיסמה ריקה מתוכן. זה שטויות. סתם זה לוגיקה, זה לא עניין לתפיסת עולם, אתה חושב כך, כותבים על זה הרי ספרים ומאמרים וניתנות הרצאות, וזה הכל בולשיט מאלף ועד ת. זה העוד פעם טור שלי באתר החוק לעשיית דין בצרפתים ובעוזריהם מה שנקרא. זאת אומרת הפילוסופים הצרפתיים משחיתים הרבה דיו על הרעיונות הריקים האלה. ובסדר, שיהיה להם לבריאות. חבל על היערות שנכרתים בשביל זה. אוקיי. להתראות, שבת שלום. הרב? כן כן. שאלה קצרה. אני לא יודע אם זה כל כך קשור בדיוק לשיעור הזה, אבל בעצם למה, איך אני יכול באמת להגיד לבן אדם אתה חייב להאמין מה שהרב שאל לפני זה בערך? כלומר, האם בעצם להגיד שיש אנשים שמאמינים ויש אנשים שלא מאמינים, האם זה פשוט תוצאה של המצב שהם נמצאים בו? כלומר המסקנה שהם הגיעו אליה, ובעצם יש אנשים שהם כאלה ויש אנשים שהם לא ואין כזה דבר. אני לא, לא, יש פה שתי שאלות שונות. זאת אומרת השאלה האם יש, האם יש מקום לתביעה מבן אדם להאמין, אני חושב שבלתי אפשרי לוגית. מה שאתה כן יכול זה לתבוע ממנו לבדוק. עכשיו אם הוא יגיע למסקנה שהוא מאמין כן, ואם הוא לא יגיע למסקנה שהוא מאמין לא יכולה להיות שום תביעה כלפיו. השאלה האם כל בן אדם אם הוא יבדוק עד הסוף יגיע למסקנה שהוא אכן מאמין, זאת שאלה שאני לא יודע לענות עליה. זאת שאלה שבנבכי ליבו של אדם, אני לא יודע לענות עליה. אז התשובה היא התביעה היא לבדוק, זה בעצם התשובה. ברור. לא יכולה להיות תביעה להאמין, זה שטויות. על כל הדברים האלה אני עוד אדבר בשיעורים הבאים. אוקיי, תודה רבה. אוקיי, שבת שלום. להתראות, שבת שלום.